מאת: מערכת פקפוק

אחד ממוקדי המשיכה המרכזיים של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הוא הפער בין קרבת מושאי המחקר לבין הריחוק שבצורת ההתבוננות עליהם. מצד אחד, אנתרופולוגים, בעיקר אלו הפועלים קרוב לבית, חוקרים תופעות חברתיות קרובות, ולעתים אף מוכרות; וסוציולוגים, מאז ימי ראשית הדיסציפלינה, חוקרים את החברות בהן הם חיים. אולם מן הצד השני, החוקרים נדרשים לבצע הזרה של התופעות – לאסוף מידע אמפירי מדויק כדי להכיר אותן לעומק, מעבר לפני השטח המוכרים; ואז להתעלם מהסברים מובנים מאליהם ולהציע הסבר תיאורטי מקיף ומדויק יותר. סוציולוגים ואנתרופולוגים חוקרים, אחרי הכל, בני אדם – ודברים אנושיים אינם זרים להם. התוצאה של מתח זה אף היא כפולה – ישנם חוקרים שמרוב הזרה וריחוק מדברים על תוצאות מחקריהם רק עם חוקרים אחרים, בז'רגון ייעודי, וסולדים ממחקר יישומי. אך נפוצה לא פחות מכך התבוננות על חוויות היומיום דרך המשקפיים הדיסציפלינריות – כאשר, כמובן, יש לזכור שישנו יותר מזוג משקפיים אחד.

בגליון זה התרכזו מספר כתבות העוסקות בערבוב הזה שבין הפרטי והתיאורטי, בין המחקר לחיי היומיום: איתן וילף מספר כיצד הגיע לחקור הוראות ג'אז בניו-יורק מתוך העניין והנסיון האישי שלו במוזיקה; לירון שני, אנתרופולוג, סוקר את ספרה של אורית אבוהב, אנתרופולוגית, החוקרת את האנתרופולוגיה והאנתרופולוגים בישראל; בן בורנשטיין יוצא לטיול שבת קצר ליד הבית, שבו הוא הולך לאיבוד גיאוגרפית ותרבותית; ואלעד אור רק רצה לטייל עם הכלב, אבל מצא את עצמו מתבונן בבני אדם.

בגליון אף מתפרסמת תגובתו של יונתן קרוביצקי ל'קול קורא לסוציולוגיה כלכלית' שפירסם ארז מגור בגליון 24. אנחנו מודים ליונתן על התגובה, ומזכירים שאנחנו תמיד שמחים לקבל – ולעתים גם לפרסם – תגובות לתכני הגליונות שלנו, ואף כתבות בנושאים מגוונים.

קריאה מהנה,

המערכת.