מאת: מערכת פקפוק

גיליון 34 של "פקפוק" הוא גיליון מעניין ומיוחד, דווקא מכיוון שקשה למצוא תמה נושאית שמחברת את הכתבות בו. הוא מגוון מכמה בחינות. ראשית, הכותבים שונים מאוד זה מזה ומשך הזמן של כל אחד מהם בשדה הסוציולוגי הוא שונה מאוד. כך למשל, כתבתה של פרופ' גילי דרורי נמצאת לידכתבתו של אורי כפיר, שנמצא בשנת לימודיו הראשונה, לצד כתבות של תלמידים לתארים מתקדמים ולצד כתבתו של דב שוורץ, שהגיע ללימודי סוציולוגיה אחרי עיסוק אקדמי ממושך במדעי היהדות. בנוסף, יש בגיליון גם שונות נושאית ניכרת, שמשקפת משהו מרוחב היריעה של "הדמיון הסוציולוגי": מחלוקת ההכנסות במדינה, דרך דיוני וועדת התכנון של הכנסת, ועד למכון הפלסטיני לרפואה משפטית, למוזיקה פופולארית, למיניות וזהות מינית או לשיטוט חנויות בלונדון.

רמה שלישית, ומעניינת במיוחד של שונוּת, ניתן לראות בסוגי המפגשים בין הכותבים לבין נושאי הכתבות. בנקודה זו, ניתן לדעתנו להרגיש את האופי המיוחד של הכתיבה ל"פקפוק". סוהאד דאהר-נאשף מספרת ברפלקסיביות על מחקר הדוקטורט המרתק שלה, שנעשה ב"מסלול המרכזי" של העבודה האקדמית. לעומתה, הכותבים האחרים נפגשו עם נושאיהם בכל מיני "מרחבי ביניים" שבין עולמם האקדמי, עולמם התעסוקתי ועולמם האישי והחווייתי. בולטות בהקשר זה כתבותיהם של עמית לזרוס ושל בן בורנשטיין, שמשקפות את תנועת המטוטלת הפרקטית והמחשבתית שבין הסוציולוגיה האקדמית לבין עבודות יישומיות יותר בכנסת ובמכון הישראלי לדמוקרטיה.

"פקפוק" גאה להיות במה לפרסם בה קטעים והבזקים מהמצלמות הסוציולוגיות שנושא עמו כל מי שעסוק בחשיבה סוציולוגית. נראה מהכתבות, שהחיישנים הסוציולוגיים של הכותבים עובדים וקולטים כל הזמן; בטיסה חזרה מכנס אקדמי, בסופרמרקט בריטי, בעבודה מחקרית חוץ-אקדמית, בשיטוט מוזיקלי ביו-טיוב או אפילו בכיתה בה מתקיים קורס "מבוא לסוציולוגיה". כל סיטואציה יכולה להיות מרחב לחוויה של התבוננות חברתית, ושל פקפוק והרהור על מה שקלטה המצלמה.

קריאה נעימה.