מאת: מערכת פקפוק

לאחר תרדמת חורף קצרה ובניחוח הסמסטר החדש שבאוויר, אנו שמחות להוציא את הגיליון החדש של פקפוק, הגיליון ה-55 במספרו. כעורכות חדשות, במהלך העבודה על הגיליון התגלתה בפנינו העוצמה והמסירות שאפשרו את קיומה של המערכת קרוב לעשור. הירתמותם של כותבים וכותבות, עורכים ועורכות ומעטפת מחלקתית תומכת הם אלו שאפשרו את הוצאת הגיליון לאור. גיליון זה קרם עור וגידים בין היתר הודות לפרויקט "חניכה-עריכה", במסגרתו זכו כותבים וכותבות חדשים לעבוד עם עורכי ועורכות העיתון לדורותיהם; נרצה להודות לעורכי העבר אלעד אור, איתי ארצי, מורן מימוני, ערן פסקל ויעל פינדלר, וכן ללירון שני אשר המשיך את המסורת החשובה של פינת "מסמני דרך".

הכתבות בגיליון מגוונות ושונות זו מזו, ויחד הן מהוות מצע עשיר לחשיבה ביקורתית על שלל תופעות בחברה הישראלית ומחוצה לה. על אף יריעתן הרחבה נדמה כי מתגלה ביניהן מרחב שיחני משותף; הכתבות השונות, כל אחת בדרכה, מבקשות לדון במערכת היחסים שבין זהות לבין תכתיבים חברתיים, ולהתחקות אחר האופנים בהם נתפרים ונפרמים גבולותיהן של קהילות, קבוצות חברתיות ואף דיסציפלינות. כך, מבקש תום אינהורן לשרטט את מערך השיחים באמצעותם מצדיקים אבות מהקהילה ההומוסקסואלית את בחירתם בפונדקאות, וניצן ריבלין מציעה להתבונן במתח שבין ההבנייה המגדרית לבין הגחתה של סולידריות בקרב משתתפות קבוצת הפייסבוק 'אמהות מבשלות יחד'. אלונה שץ מנתחת את זליגתו של חג הכריסמס הנוצרי אל קבוצת יהודים חילוניים בירושלים, ומור כרמלי מבקשת לנער גבולות דיסציפלינריים על ידי הפגשת התיאוריה האנתרופולוגית של מרי דגלס עם מחזותיו של חנוך לוין. אלי צמח קורא לערער על האמון שרוכש הציבור בעיתונות ובתקשורת וואמיר זלאיט יורד לעומקה של תפיסת הגבריות הנורמטיבית, ומציע מימד סמוי של אלימות סימבולית גברית במרחב הציבורי.

הכתבות שמרכיבות את גיליון 55 מקפלות בתוכן את ההזדמנות לחדד ולאתגר את השיח הסוציולוגי-אנתרופולוגי, ואנו מזמינות אתכן/ם לקרוא, להגיב ולכתוב במסגרת המערכת לקראת גיליונות נוספים.

קריאה מהנה, רתם ונופר.