מאת: מערכת פקפוק

כאשר סי רייט מילס עליו מדברים בשיעור ראשון בקורס מבוא לסוציולוגיה, מדבר על הדמיון הסוציולוגי, הוא מתייחס להבנת הקשר בין היחיד לחברה, בין ההיסטוריה לביוגרפיה.

בכל שנה מתקבלים למחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בין עשרה לכמה עשרות סטודנטים ערבים. אנחנו מלמדים אותם בשיעור הראשון של מבוא לסוציולוגיה על הדמיון הסוציולוגי, ומבקשים מהם לבחון את העולם דרך סוגיות של תרבות, מגדר, אתניות, לאום –  לעשות את הקישור בין היחיד לחברה, בין ההיסטורי לביוגרפי. אנחנו מדברים על יחסי כוח, אי-שוויון, שעתוק, הון תרבותי כאשר המשקפיים הסוציולוגיות שלנו מורכבות, ואין פרות קדושות ואין אבן שאין לה הופכין. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כסוציולוגים של 24 שעות ביממה, כפי שכינה זאת מילס,סוציולוגים שלא יכולים "לכבות" את הדמיון הסוציולוגי, שלא מסוגלים להסיר את המשקפיים מרגע שהנחנו אותן על החוטם.

אך עלינו לשאול את עצמנו, האם אנו באמת סוציולוגים של 24 שעות? האם אנחנו זוכרים את בורדייה  כאשר אנחנו משתמשים בשפה מליצית בשיעורים? או מסרבים להכתיב ולפרסם מצגות? או כאשר אנו בודקים מבחנים או מעריכים עבודות? האם אנחנו זוכרים את וובר כאשר אנחנו מתיישרים לפי דרישות המוסד הבירוקרטי על חשבון הסטודנטים שלנו? מתי אנחנו יוצרים ומשעתקים אי-שוויון? כיצד אנחנו יכולים לפרק את יחסי הכוח? 

בגליון זה של פקפוק  כתבה אנג'אם חוסיין על החוויה שלה כסטודנטית ערבייה במחלקה דוברת עברית לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. שני מנדל, אשר תרגלה קבוצת תגבור לסטודנטים ערבים, כותבת על השתקתם במחלקה ובאוניברסיטה ועל חיפושם אחר קול. איתמר טהרלב ואיתי ארצי מתארים את נסיונו של יהודה שנהב להציע ראיה שונה ליחסים בין ערבים ליהודים בספרו 'במלכודת הקו הירוק'; ואיתי ארצי מתאר את נסיונו של מכון טרומן להתבונן על ישראל בהקשר גיאוגרפי ותרבותי רחב יותר.

אם אנחנו מתגאים ביכולתנו להיות רפלקסיביים וביקורתיים, עלינו לנצל אותה לא לא רק בעת כתיבת מחקר, כאשר כללי הכתיבה בדסציפלינה דורשים מאיתנו להפנות את המבט פנימה, אלא גם בזמן עבודתנו כמרצים ומתרגלים – ואולי, לפעמים, גם כבני אדם.

קריאה מהנה,

המערכת.