מאת: שירי קטלן

פני כארבע שנים שינתה המועצה להשכלה גבוהה את הסטנדרט המינימאלי לתוכנית המוסמך. כל האוניברסיטאות בארץ התאימו את תוכניות המוסמך שלהן בהתאם לאותה החלטה, והשנה, באיחור אופנתי, הצטרפה גם המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית לשאר האוניברסיטאות בארץ, ושינתה את התוכנית למוסמך בכל המסלולים.

עד לפני שנה, על הסטודנטים במסלול המחקרי היה להשלים קורסים בהיקף של 40 נקודות זכות; לאחר השינוי, עליהם להשלים 34-36 (תלוי במסלול) נקודות זכות. במסלול הלא מחקרי נדרשו הסטודנטים להשלים 52 נקודות זכות, בעוד כיום הם נדרשים ל-40 נקודות בלבד. ההבדלים אינם רק במספר נקודות הזכות, אלא גם בתוכן. בעבר נדרשו הסטודנטים בשני המסלולים לכתוב שני סמינרים, בעוד שבתוכנית החדשה על סטודנטים במסלול המחקרי לכתוב סמינר אחד בלבד. כמו כן, קורסי החובה עצמם השתנו והתוכנית רוכזה ביומיים בלבד, ימי שני וחמישי

ראש המחלקה, פרופ' גד יאיר, מספר כי השינוי הגיע כמענה למיעוט הסטודנטים שנרשמו לתואר השני. בדיקה מול אוניברסיטאות אחרות העלתה כי המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית הציעה את תוכנית המוסמך הגדולה ביותר מבחינת היקף נקודות הזכות, וזאת בהיקף של כמעט שנת לימודים נוספת. פרופ' יאיר מסביר כי המחלקה מאמינה שהעומס של התוכנית היווה את הסיבה למיעוט הנרשמים: "סטודנט בר דעת שבוחן היום את כל התוכניות בארץ אומר לעצמו – למה אני צריך לשבת שלוש שנים בירושלים ושנתיים במקום אחר? אז הדבר הראשון שעשינו היה צמצום היקף הלמידה לפחות או יותר הסטנדרט המקובל במקומות אחרים.  ירדנו למה שנראה לנו אפשרי מבלי לבטל למידה משמעותית."

פרופ' יאיר רואה גם את צמצומה של התוכנית לימי שני וחמישי גורם שימשוך סטודנטים עובדים: "פרופיל הלומדים במוסמך הוא על פי רוב של אנשים שהם כבר חלק משוק העבודה. כאשר פרשנו בעבר את תוכנית המוסמך על כל השבוע יצרנו אילוץ סטרוקטורלי שהיה קשה להתמודד איתו, והוא הביא לחוסר נוכחות בקורסים או מיעוט נרשמים. השינוי בא להקל על סטודנטים שגם לומדים וגם עובדים." פרופ' יאיר גם התייחס לעומסים על הכיתות בקורסי החובה, והבטיח שמדובר בעומס חד שנתי שנוצר בעקבות המעבר בין התוכנית הקודמת לנוכחית, ולא אמור להמשך גם בשנת הלימודים הבאה. יש לציין שבתגובה לעומס שנוצר בקורס 'שיטות מחקר איכותיות למוסמך' החליטה המחלקה להוסיף השנה מרצה נוסף, דבר המאפשר הוראה בכיתות קטנות יותר.

למרות הציפייה לעלייה במספר הנרשמים ללימודי מוסמך וההקלה על הסטודנטים מבחינת צמצום מספר ימי הלימודים, ההשלכה המהותית ביותר מבחינתו של פרופ' יאיר היא צמצום משמעותי בהיקף הלמידה: "התשובה שלי היא תשובה ממלכתית – מדינת ישראל החליטה לצמצם את היקפי הלמידה ולייעל את האוניברסיטאות, והמשמעות היא בפירוש פחות למידה ופחות דעת. אנחנו לא יכולים לסבסד את מודל העבר עם תקציבים בני ימינו. זה ברור שתלמידים היום יודעים פחות. תשווי 52 נקודות זכות ל-40. זו החלטה ממשלתית של סדרי עדיפויות לאומיים והקצאות ממשלתיות, ובנסיבות אלו האוניברסיטה נאלצת להוריד רמה, אי אפשר לקרוא לזה אחרת. הורדת כמות היא הורדת רמה כי לכמות יש משמעויות איכותיות בלמידה". פרופ' יאיר טוען כי מכיוון שאין אפשרות לצמצם את התוכנית לבוגר בעקבות סטנדרטים בינלאומיים, אין מנוס אלא לפגוע בתוכנית למוסמך

לסוגיה זו נדרשה גם פרופ' תמר אלאור, המלמדת את אחד מקורסי החובה במוסמך: "זה מדכא שהמדינה והמרחבים הציבוריים רואים באקדמיה סוג של אויב הציבור, של מישהו שיושב על כספי ציבור ומתגרד. זה מאוד עצוב שמעמדה של האקדמיה בארץ ובעולם נפגם". אך פרופ' אלאור טוענת כי למרות שהמדינה היא העומדת מאחורי הקיצוצים, נראה כי הסטודנטים עצמם מוכנים לקבל מוצר פחות איכותי, ותמורת אותו מחיר: "זה מצער. זה מצער שסטודנטים היום משלמים את אותו כסף ומקבלים פחות סחורה. זה מצער שהתחרות היום היא כזאת שבסחורה של השכלה, מי שנותן פחות בעד אותו מחיר הוא יותר פופולארי, כאשר בכל סחורה אחרת היינו רוצים לחשוב הפוך – שבעבור אותו מחיר נקבל כמה שיותר סחורה. אז אני מבינה את הקליינטורה שאומרת – אם אני יכולה לקבל תואר מוסמך מאוניברסיטה טובה בפחות מאמץ, אז למה שאני אתאמץ יותר, אבל זה פשוט טראגי."

אלאור מספרת על תקופה בה לימודי המוסמך נראו אחרת, הכיתות היו קטנות יותר, והקשר עם המרצים היה אינטימי יותר. תלמידי המוסמך של היום, היא אומרת, כנראה לא יזכו לאותה חווית למידה: "אני זוכרת במ.א. סמינר של אחד עשר, או שנים עשר אנשים. חלק  מהשיעורים היינו לומדים אצל המרצה בבית. אני לא יודעת אם מישהו יכול לתת לכם את החוויה הזאת של מה זה ללמוד בביתו של המורה, ומה זה ללמוד לימוד אינטנסיבי של שיעור חובה. ההזדמנויות לתת חוויות מהסוג הזה הולכות ומצטמצמות". כיום, היא אומרת, לימודי המוסמך לא מספקים לסטודנט את הסביבה האינטלקטואלית שהוא אמור לצפות, ובצדק, לקבל בתואר שני: "אני חושבת שתלמידים שלמדו את התואר הראשון בעניין ושמחה, אבל עם תחושה של 'אני  נאלצת ללמוד קורסים שאני לא ממש רוצה ללמוד אותם ועדיין אין לי קשר אישי עם מורה כזה או אחר, ועדיין אין לי חוויה של למידה אינטנסיבית ואיזשהו מהלך אינטלקטואלי שלא הכרתי, ואולי הנה זה יקרה לי בתואר שני, ואז שוב אני נאלצת לבחור מתוך מצע מוגבל של קורסים ועוד פעם כמות נקודות הזכות מצטמצמת, והחלק היחסי של שיעורי החובה בתוכם עולה, וכך שוב אני לומדת יותר דברים שאומרים לי ללמוד ופחות דברים שבחרתי ללמוד, ואין מה לעשות. אז יש כאן באמת אילוצים ארגוניים, שוק תחרותי, קליינטורה עם דרישות מדויקות, סגל מורים שהולך ומצטמצם ויכול לשאת על כתפיו פחות משנים קודמות. אני מבינה את האילוץ, אנחנו מנסים בתוך זה לעשות את המיטב ולא לוותר, בהחלט להמשיך ולעודד את התלמידים, אבל זה יותר קשה".

אך נראה כי לא כולם מבכים את השינוי. אפרת שמעון, סטודנטית במגמת הארגון במחלקה, החלה את לימודיה בתוכנית הקודמת, ובתחילת השנה עברה לתוכנית החדשה. היא, בניגוד לפרופ' יאיר ופרופ' אלאור, רואה את השינוי כמבורך: "אנחנו מקבלים פחות, חד משמעית, אך האם זה מפריע לי? לא! אני פה, וזה סוג של קנס שאני חייבת לעבור. גם בני המשפחה שלי חשבו שזו חוצפה שתמורת אותו תשלום אנחנו מקבלים פחות, אבל אני לא טיפוס חוקר, אני לא טיפוס אקדמאי, אני רוצה רק לסיים, אז בשבילי זה יתרון. אם הקורסים היו יותר רלוונטיים, יותר פרקטיים, יותר מכינים לעולם העבודה, יכול להיות שהייתי מרגישה אחרת, אבל כרגע,  מבחינתי זה תיק ויאללה לגמור עם זה".  ובעוד שמעון מצפה בקוצר רוח לסיום התואר שלה, עידן סימון, אחד מנציגי המחלקה באגודת הסטודנטים, עושה את צעדיו הראשונים בתואר השני: "בעולם של היום צריך למצוא את האיזון בין הרמה לבין התחרות. זה אולי צעד שהוא לא הכי אופטימאלי, אבל אם הוא הגשים את המטרה של להשאיר את הסטודנטים אז הוא עשה את שלו. בעולם אופטימאלי הייתי מצפה שהאוצר יקדיש לאקדמיה את התקציבים הראויים,  אבל אם אלו האילוצים אז בעיני אפשר לחיות עם המחיר"

למי שבכל זאת מוצא עצמו מדיר שינה בעקבות נקודות הזכות שנשארו מאחור, פרופ' אלאור מסכמת עם עצה: "מי שרוצה ללמוד יכול. יש כאן אנשים מצוינים במחלקה ובפקולטה ובאוניברסיטה. אם מישהו תאב דעת ורוצה ללמוד, אפשר. בעולם האקדמי החוויות האמיתיות הן או לבד או בחברותא עם העמיתים שלכם. אני חושבת שאני למדתי מהעמיתים שלי לא פחות מהמורים שלי. תעשו לכם קבוצות עבודה, קבוצות למידה בתחומים שקרובים אליכם, תקראו מאמרים יחד, תדונו, תעשו לכם בתי מדרש קטנים, היפכו את הלימודים למלאי דיאלוג – בכיתה גדולה קשה לקיים דיאלוג. כאשר אדם צריך לקבל את הפידבק של רעהו, להקשיב למישהו אחר, לנסות ולענות לו, זאת למידה."

 

שירי קטלן הינה סטודנטית שנה שלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים, וכמו כן סטודנטית במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.