מאת: משה שוקד
האנתרופולוגיה הישראלית הצליחה, אם נשפוט על סמך פרסומי המחקרים האתנוגראפיים שהפיקו רבים מחבריה בספרים ובמאמרים בבתי הוצאה לאור מכובדים ובכתבי עת מקצועיים באירופה ובארצות הברית. הייתה להם גם נוכחות בולטת כמשתתפים ברציפות בכנסים של האגודות המקצועיות החשובות. אמנם בהוצאות של ספרים ומאמרים בעברית הייתה נוכחותם מאוחרת ומועטת בהשוואה לחוקרים מתחומי הסוציולוגיה, מדעי המדינה, ההיסטוריה ואחרים. הייתה זו במידה רבה בחירה אישית של חברי הדור הראשון, שהציבו מטרה לבסס את מעמדה המקצועי הבין-לאומי של הפרופסיה החדשה באקדמיה הישראלית, מחשש לפרובינציאליות מדעית – משימה לא קלה בהתחשב בשוליותו של השדה הישראלי בעולם המחקר האנתרופולוגי (אבוהב 2010).
אולם תמונת מצב מעודדת זו התגלתה לי לאחרונה מעורפלת, אם לא על סף מחיקה, עת הוזמנתי מטעם המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) להשתתף בוועדה בין-לאומית להערכת המחלקות לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בשש האוניברסיטאות (כולל האוניברסיטה הפתוחה) ובשתי מכללות מהפריפריה. מלבדי כללה הוועדה סוציולוג ישראלי מאוניברסיטת חיפה, שלושה סוציולוגים ואנתרופולוג אחד ממחלקות מובילות בארצות הברית. עבודת הוועדה נמשכה ארבעה שבועות בסוף שנת 2011 וראשית שנת 2012. כחלק מעבודת הוועדה ביקרו חבריה בקמפוסים של האוניברסיטאות והמכללות, ונפגשו עם הנהלות המוסדות, עם חברי הסגל ועם סטודנטים לתארים שונים. החומר שעמד לרשות הוועדה היה בעיקר הדוחות העצמיים שהכינו כל המחלקות, אשר כללו נתונים מפורטים על מצבת הסגל, על רקע התלמידים, על מצב הרישום לתארים השונים, על תכניות הלימודים ותוכני השיעורים, על הישגי המחקר ופרסומיו, על תנאי העבודה, על מצב הספריות, על המכשור האלקטרוני, על תכניות הפיתוח, על הקשיים ועל התקוות לעתיד. הכנת המסמכים של חברי הוועדה נמשכה כמה חדשים.
אין בכוונתי לפרט את ממצאי הוועדה בנוגע למצב האקדמי. דוחות הוועדה, בדומה לממצאי ועדות הערכה אחרות, פתוחים לאנשי הסגל ואף לציבור הרחב. אך לענייננו, אני מעלה נתון אחד בולט שאינו סוד בעבור כל חבר סגל ותלמיד מתקדם בקמפוסים: מספר כלל המינויים במחלקות הנדונות משתנה במידת מה בין המוסדות. מצבת הסגל נעה בין 15 ל-20 תקנים במחלקות באוניברסיטאות, ואילו במכללות המניין נמוך יותר. אולם מספר האנתרופולוגים התקניים במחלקות הנושאות את השם "סוציולוגיה ואנתרופולוגיה" נמוך במיוחד ואינו עולה על ארבעה אנתרופולוגים בשלוש המחלקות האוניברסיטאיות המאוישות ביותר. שלושה תקנים מאוישים בלבד במחלקה אוניברסיטאית רביעית, תקן מאויש אחד באנתרופולוגיה במחלקה אוניברסיטאית חמישית ובאחת המכללות, ואף לא תקן אחד באוניברסיטה שישית ובאחת המכללות. חלק מהמורים התקניים שמנינו אינם במעמד של קביעות, וכצפוי, חברי הסגל המעטים נעדרים לעתים לתקופות שבתון ארוכות, וכך מצבת ההוראה במחלקה לאנתרופולוגיה מידלדלת יותר. יתר על כן, עם הצמצומים שחלו בתקציבי המוסדות נעלמו מרבית המינויים החלקיים של "מורים מהחוץ", שסיפקו בעבר קורסים לא מעטים באנתרופולוגיה.
ובסיכום מצבת סגל ההוראה בשמונת המוסדות שנסקרו, הרי בחמישה מהם ייצוג המורים התקניים באנתרופולוגיה אינו מצדיק כלל את שם המחלקה. נוכחות האנתרופולוגים במחלקות אלו היא זניחה ובגדר מיצג שווא בנוגע למהות המקצוע כנושא עיקרי למחקר והוראה, גם אם בכולן מופיעים בתכניות הלימודים שיעור מבוא באנתרופולוגיה ושיעורים אחרים מאפיון אנתרופולוגי שמלמדים לעתים מורים בודדים "מהחוץ" שמעמדם שולי וזמני. אך גם במחלקות שבהן איוש האנתרופולוגים משופר יחסית, המקצוע איננו גוף אקדמי בעל נוכחות מרשימה ומגובשת.
טבעי הדבר שחברי הוועדה הבחינו בפרדוקס זה של זהות המחלקות והתריעו על כך לפני המל"ג. עומדות לדיון השאלות: האם אפשר לאתר את הגורמים אשר הובילו לדחיקתה של האנתרופולוגיה באקדמיה הישראלית, ומהי תחזית העתיד? האם אנו נמצאים בנקודת זמן של שפל שנסיבותיו מקריות וחולפות, או שמא אנו צופים בסופה של האנתרופולוגיה כדיסציפלינה עצמאית ובעלת מעמד באקדמיה הישראלית?
ראוי לחזור כאן לסיפור מיסוד האנתרופולוגיה בישראל. אזכיר שבראשית הדרך, עת הוקמה המחלקה בתל אביב בסוף שנות השישים, שררה ההנחה שמניין הסוציולוגים והאנתרופולוגים יהיה דומה. אולם לא היה אפשר ליישם תכנית זו כבר מההתחלה בשל העובדה שמניין המועמדים לסגל ההוראה בסוציולוגיה עלה עשרת מונים על מועמדי האנתרופולוגיה. הסוציולוגיה כבר הייתה מבוססת בירושלים, ותלמידי דוקטורט בסוציולוגיה הוכשרו בינתיים בהנחייתם של חוקרים בעלי מעמד בין-לאומי (ש"נ אייזנשטדט, יוסף בן-דוד, יונינה גרבר-טלמון, יעקב כ"ץ, לואי גוטמן, אליהוא כ"ץ ואחרים). היו אף ישראלים שהשלימו תואר שלישי בסוציולוגיה בארצות הברית והתכוונו לחזור עם התרחבות המערכת האקדמית. לעומת זאת, לא היו אז מועמדים לאנתרופולוגיה שהוכשרו בארץ. נקודת פתיחה זו קבעה מראש אי-שוויון ביכולת הגיוס והמינויים במחלקות שהמשיכו בדוגמת שילוב הדיסציפלינות שהחלה בתל אביב. מקורות הגיוס היו מוגבלים בשל היצע קטן של אנתרופולוגים ישראלים שחזרו באותה עת בעיקר מבריטניה, וגם לאחר ניסיונות הגיוס של מועמדים אחרים מחו"ל, שחלקם חזרו כעבור זמן לארצות המוצא שלהם.
אולם, למרות חולשה זו הצליחו המחלקות לייצב קבוצות של מורים לאנתרופולוגיה, שנראה כי בולטות נוכחותם ויתרון מעמדם האקדמי פיצו על מספרם הנמוך. המניין בפועל במרבית המוסדות האוניברסיטאיים מנה בשלהי שנות השבעים ובשנות השמונים לפחות ארבעה תקנים, והסתייע במינויים חלקיים שסיפקו מגוון של שיעורי בחירה וסמינרים. הייתה אף תקופת שיא של שנות התשעים באוניברסיטה העברית, שבה מניין הסגל במחלקה מנה שמונה אנתרופולוגים תקניים וקבועים בדרגות בכירות. אך נראה כי מאז ועד נתוני ועדת המל"ג משנת 2012 התרחשה קריסה שאין לה הסבר "פשוט" של מיעוט מועמדים כמו בשנות השישים והשבעים. אין ספק, קיצוץ התקנים שחל באוניברסיטאות עקב צמצום תקציבי הממשלה פגע במיוחד גם בשל יציאת חברי הדור הראשון לגמלאות. התקנים המתפנים הועברו לידי הנהלת האוניברסיטאות, ואלה הוקצו לפי מערך עדיפויות חדש.
אך מעבר לגורם חיצוני זה, טבעי לייחס גורמים נסיבתיים של מחדלים במישור האקדמי, במישור האישיות ובהתנהלות הארגונית, אשר תרמו במחלקות מסוימות לחולשת האגף האנתרופולוגי. צפיתי למשל כיצד שיתוף פעולה הדוק בין "הכמותניים" במחלקה בתל אביב אפשר הרחבת השורות תוך ניצול הסדקים בחבורת האנתרופולוגים. אולם ראוי להדגיש כי שיתוף הפעולה בין "הכמותניים" לא נבע בהכרח מטיפוסי אישיות רגועים יותר, אלא בעיקר מאופי עבודותיהם, שהיו דומות יותר בפרוצדורת המחקר ובכלי הניתוח, ומטיב הנתונים, שהיו נוחים יותר לבחינת המהימנות וסבירות המסקנות. לכן גם היו "הכמותניים" מתואמים יותר בגיוס קולגות הדומים באופי עבודתם. לעומת זאת, בשל אופי הפרויקט הייחודי האישי של בחירת שדות המחקר וסגנון הכתיבה האתנוגרפית, האנתרופולוגים, השותפים למתודה התצפיתנית, נטו פחות להסכמה בשיפוט עבודות חבריהם ובראיית ה"סצנה" הפרופסיונאלית.
אולם באופן מפתיע ולמרבה האירוניה, המציאות שלפניה עמדה ועדת המל"ג של 2012 העידה לא רק על חולשה של הסגל האנתרופולוגי, אלא גם על דלדול "הגוש הכמותני" בחלק ניכר מהמחלקות. ובכן, נראה בעיניי שנסיבות נסיגת מרכזי כוח מתודולוגיים אלו במחלקות הן מורכבות יותר, ואינן נוגעות רק לנתוני האופי ויחסי העבודה בצוותים הפרופסיונאליים הנוגעים בדבר.
ברוב המחלקות התבררה תמונה המסמנת מגמה האופיינית לחזית המחקר הסוציולוגי של ימים אלו, המראה כי חלק ניכר מחברי הסגל מגדירים עצמם "איכותניים". האנתרופולוגיה, שהייתה בזמנו מצודת המחקר האיכותני, איבדה את תעודת הזהות הייחודית לה. אכן האיכותניים הסוציולוגיים של ימינו אינם עורכים "עבודת שדה" אתנוגראפית בסגנון שהביאו בזמנו חלוצי האנתרופולוגיה מאוניברסיטת מנצ'סטר וממרכזי אנתרופולוגיה אחרים באנגליה ובארצות הברית, שאיישו את מרבית המחלקות.
לא רק שחברי תחומי מקצועות "הביניים" הסוציולוגיים, אלה שבין הכמותניים לאנתרופולוגים, מגדירים עצמם כיום איכותניים, אלא שהמתודה האנתרופולוגית של נוכחות בשדה המחקר, שאלות המוצא ומושגי היסוד שלה זכו לניכוס (סמלי במידה רבה) בתחומי הוראה ומחקר שמחוץ לגדרות המסורתיים, כגון חינוך, תקשורת, מגדר, חקר מיעוטים ולימודי התרבות. יתר על כן, היזמים החדשים של שיטות מחקר איכותניות אינם נזקקים לאנתרופולוגים כדי לשתפם בכתבים ובכנסים, ואילו האנתרופולוגים ברובם נושאים עדיין זהות ציבורית של מסורת המתודה הצרופה של תצפית משתתפת לאורך זמן ובשדות רחוקים.
אך בדיעבד, אנתרופולוגים ישראלים, בדומה למגמות בארצות הברית ובארצות אחרות, הסתלקו גם הם בהדרגה מנורמת עבודת השדה האתנוגראפית האינטנסיבית והממושכת באתר נבחר מרוחק כמתודה בלעדית להגדרת הזהות הפרופסיונאלית שאפיינה את הדורות הקודמים. אין זה המקום להאריך בתמורות הידועות שחלו באנתרופולוגיה העולמית בעשורים האחרונים בעקבות ביקורת הקולוניאליזם, הפונקציונליזם והפוזיטיביזם, בעידן שבו עלו לקדמת הבמה הגישות הפוסט-מודרניות, מגמות הגלובליזציה ואימוץ הרפלקסיביות במחקר ובטקסט האתנוגראפי. ההבדל הבולט במיפוי התפתחות הגוונים בזירה הישראלית לעומת התהליכים בארצות הברית ובאירופה הוא במבנה האקדמי של המחלקות לאנתרופולוגיה בקמפוסים שם. מראשיתן היו המחלקות עצמאיות מהסוציולוגיה, והן נותרו גדולות מספיק כדי להכיל את הסוגות השונות של מחקר וכתיבה ברפרטואר האנתרופולוגי המתגוון של זמננו. מהיכרותי עם תפוקת התזות לתואר שני ולדוקטורט, אני יכול להעיד על תהליך שבו התמעטו בהדרגה התלמידים שערכו עבודת שדה אתנוגראפית רצופה באתרים המחייבים התמסרות מלאה
היו לכך גורמים שקשה להתמודד איתם בימים אלו, של תנאי מחקר מורכבים, מימון מצומצם וכיוצא בזה, אך גם גורמים של שינוי בסוגת המחקר ועידוד אקדמי מקומי למגמות שחלקן אף ניתקו עצמן מהמתודה התצפיתנית באינטראקציות בפועל.
גם מרבית תלמידיי מהשנים האחרונות פגשו בהוויה המחקרית המשתנית וערכו עבודות שאינן בנורמה "הקלאסית" של התמסרות מלאה ורצופה לנושא המחקר באתר מרוחק. ואף אני עצמי התנסיתי בתמורות של שדות התצפית ושל סגנון הכתיבה האתנוגראפית במציאות הפרופסיונאלית של זמננו. אפשר גם ללמוד מניסיון אתנוגראפים ממקומות אחרים שמתודת התצפית המשתתפת ניתנת ליישום במחקרים ממוקדים קצרי טווח, במסגרת השוואתית באתרים שונים, או ברצף של נושאי מחקר מגוונים בהוויה האורבנית ובמגמות הגלובליזציה (שוקד, 2007, 2012). בכל מקרה, דלדול המגמה האתנוגראפית הצרופה כתביעה נורמטיבית ממורים ומתלמידים תורם להורדת המתח ולהסרת המחיצות ששררו בזמנו ביחסי העבודה והמחקר של חברי האגפים של המחלקות. דומה שנוכחותם המועטת ואף היעדרם של אנתרופולוגים אינם מפריעים למהלך חיי המחלקות שבהן התלמידים בוחרים בעבודות מחקר "איכותניות". ואין ספק כי היעדרו של גוש אנתרופולוגי המקרין שיתוף פעולה בנושאי המחקר, במתודה ובאתיקה המקצועית, מחליש את הכוח "הפוליטי" במחלקה של מי שהיו יכולים לתמוך בגיוס אנתרופולוגים ואף ללחוץ על גיוסם להוראה בתחומים שבליבת המקצוע.
בדיעבד דומה שמשני הקצוות של הכוחות שבלטו בעבר בכמה מחלקות משתקפת כיום חולשה של מינויי סגל ושל העדפות התלמידים למתודת המחקר של התמחותם. סטודנטים מעטים נמשכים כיום למגמה הכמותנית, המחייבת נקיטת שיטות סטטיסטיות מתקדמות. פרט לאוניברסיטה אחת, ועדת המל"ג המליצה על תוספת תקנים של מורים האמונים על הוראת שיטות כמותניות כעידוד לתחומי מחקר הסוציולוגיה של הריבוד והארגון. בדיוני הועדה עלה הרעיון להקים תכנית הוראה בין-אוניברסיטאית באנתרופולוגיה. שבה ישתתפו כוחות הסגל והמחקר אשר יוכלו לקיים מערך לימודים מגוון בעבור הסטודנטים המעוניינים להתמחות בתחום זה. תמכתי בהצעה למרות ספקותיי באשר לסיכויי ההגשמה של רעיון זה 1.
תופעה מעניינת מהשנים האחרונות היא השימוש השכיח של תואר האנתרופולוגיה בהופעתם בתקשורת של "מומחים" בנושאים אקזוטיים, ובהצגת ספרים של מי שלא הוכרו בקהילה האקדמית בתואר זה ושלא קיבלו הכשרה לתחום הדיון במסגרת אקדמית אנתרופולוגית ספציאליסטית בארץ או בחו"ל. מבחינה זו, דומה שהאנתרופולוגיה הצליחה לחדור למרחב התרבות העממית, מעמד שלא היה לה בימיה הראשונים בארץ. אבל שילוב מאוחר זה ממקם אותה לעתים בעידן אקדמי ארכאי המנותק מרוח הזמן.
על מגמה דומה דיווחה בנימה אמביוולנטית האנתרופולוגית הנורווגית (Marit Melhuus (2002. היא טענה שהפרספקטיבה, המתודה והז'רגון האנתרופולוגיים אומצו על ידי דיסציפלינות שונות, עיתונאים ואחרים. החשיבה האנתרופולוגית חורגת כיום בנורווגיה הרבה מעבר לגבולות הקהילה האקדמית. דיפוזיה זו מחייבת לדעתה חשיבה מחודשת על המהות ועל הרלוונטיות של המקצוע במציאות המשתנית.
נותרה השאלה שבה פתחתי: מהו העתיד הצפוי לאנתרופולוגיה בישראל במסגרות האקדמיות המיועדות להוראתה ולטיפוחה המחקרי, ומהם הסיכויים לרישומה כדיסציפלינה מדעית בארץ ובחו"ל? ובמיוחד, מה עתיד מקומה במרחב הציבורי ובתרומתה לנושאים חברתיים שלהם מקדישים חלק מהחוקרים את מיטב זמנם ולדיונים אינטלקטואליים רציניים מלבד האקזוטיקה של תופעות מעוררות סקרנות חולפת?
ואולי התמונה אינה עגומה כפי שמעלה תצפיתו של הכותב. אני מקווה שהערכת המצב שהעליתי תהווה פתח לעוד דיונים בשאלת מקומה ועתידה של האנתרופולוגיה באקדמיה הישראלית.
****
ביבליוגרפיה:
אבוהב, אורית. 2010 . קרוב אצל אחרים: התפתחות האנתרופולוגיה בישראל . רסלינג.
Melhus, Marit. 2002. "Issues of Relevance: Anthropology and the Challenges of Cross-Cultural Comparison" In Anthropology, by Comparison. Gingrich Andre and Richard Fox (eds.) Routledge, pp.70-91.
Shokeid, Moshe, 2007. "From the Tikopia to Polymorphous Engagements" Social Anthropology 15: 305-320.
שוקד, משה. 2012. מסע אנתרופולוגי: תצפית מרחוק ומקרוב. רסלינג.