מאת: איתר טהרלב

אני משחזר כעת את הליך הקבלה לפרויקט מלגות בו לקחתי חלק לפני כשנתיים ביחידה למעורבות חברתית. במסגרת הליך הקבלה נשאלתי באופן בוטה על ידי המראיינת מדוע אני כ"מזרחי" לומד לימודים גרמניים (לימודי מרכז ומערב אירופה). שאלתה של המראיינת הייתה מעניינת אם כי לא מפתיעה. תשובתי אליה, לאחר השתהות קצרה, הייתה "האם את שואלת את אותה השאלה אשכנזים שלומדים לימודי מזרח תיכון?"

במסגרת לימודי הסוציולוגיים, כהמשך ללימודי הקודמים במדעי הרוח, אני מתמקד ומתעניין באופן בו אנשים מדמיינים את עצמם ומשם גוזרים את אופני הפעולות בחייהם. ניתן להביט בשאלה זו ולמצוא בה חומר פוליטי רב. לדעתי, על בסיס הנחתה המוקדמת של המראיינת, צריך להוסיף ולשאול: מדוע "לאשכנזים" מותר לחקור תרבות אחרת, נאמר זו המזרחית, אך למזרחים אסור לחקור תרבויות, בייחוד אלו המערביות?

מבחינה מילונית פירושה של המילה "אשכנז" היא האזור של "גרמניה". יהודי מזרח אירופה לא דיברו ברובם, לפחות לא כשפת אם, את השפה הגרמנית, ולא גרו בשטחי הנסיכויות הגרמניות. הם בכל זאת אשכנזים. אם נבקש את ההגדרה היהודית דתית לאשכנזיות, זו של נוסח התפילה, אזי נידרש לומר כי האשכנזים החילונים בישראל כיום אינם שותפים לה (באשר אינם נאמנים לנוסח תפילה כלשהו).

ובכל זאת, לענייננו, הנני בוגר של החוג לשפה וספרות גרמנית. וראו זה פלא, מסתבר שיש רוב של סטודנטים ממוצא מזרחי בחוג לגרמנית, או כך לפחות היה במחזור בו אני סיימתי. נ' ממוצא עיראקי, ט' ממוצא מרוקאי ואלג'ירי, ד' ממוצא עיראקי ואיראני, ש' ממוצא טריפוליטאי, ר' ממוצא ספרדי, י' ממוצא עיראקי א' ממוצא עיראקי והולנדי, ש' דתייה ממוצא גרוזיני ואני ממוצא מרוקאי ומצרי. כל השאר, שלושה במספר, היו יוצאי ברית המועצות לשעבר. אפשר שהמשותף בין שתי הקבוצות הוא הניסיון "להוכיח" את מערביותם (וראו עבודתה של כזום), וכך לרכוש את הלגיטימציה שמעניקה החברה הישראלית לאלו היכולים להפגין כישורים המזוהים כ"מערביים".

בשיחות שקיימתי עם הסטודנטים המזרחים שלמדו עמי, וכן במגוון מחקרים (קימרלינג 200; Khazzoom 2008), עלה תיאור סוציו-אקונומי דומה למדי. רובם הגיעו ממשפחות שההון המערבי והערבי שעמד לרשותם לפני ההגירה נושל בישראל על ידי הממסד, וזאת דרך תהליך אותו אני מכנה "הפגרה חינוכית". הדבר נעשה במקביל לתהליכים של רישוש כלכלי, נחשול (Impoverishment) דרך מיקום בפריפריה גיאוגרפית המרוחקת מעמדות משפיעות ומשוללת ערך נדל"ני גבוה. "הפגרה חינוכית" (דגנריזציה) הינו מונח המתאר פער בין-דורי בהשכלה בין דור שנולד בארצות האסלאם וזכה שם לחינוך איכותי, ובין ילדיהם שגדלו בישראל וזכו ברובם לחינוך מקצועי בהכוונת הממסד (צמרת 2005).

עניין נוסף שעלה מן השיחות שקיימתי בנושא עם תלמידי החוג היה הרצון לחקור את התרבות והשפה הגרמנית. בכך, למעשה, הם צבעו את התרבות הגרמנית, ואולי גם את "המערב" כולו, בצבע לא ניטראלי. הם עשו זאת דרך הסיון שלה כאתר תרבותי אחד מיני רבים ולא כאתר שקוף ללא גבולות ברורים של תרבות מסומנת.

במאמרה ב-Social Forces מ-2008, טוענת כזום כי יוצאי אירופה, כולל מזרחה, אותם אשכנזים שפקפקנו ב"אשכנזיותם" במערכה הראשונה, לא היו צריכים להוכיח מערביות בפרויקט הישראלי על מנת להתקבל כרציונאליים, אחראיים וכראויים לעבודות מסוימות. זאת אל מול יוצאי ארצות האסלאם (ה"מזרחים"), שבכדי לזכות בפריווילגיות ומשרות כאחד האדם (הלבן) היו צריכים להוכיח מערביות.

ניתן לטפל בנושא זה גם מתוך דיון על המודרניות. אפשר לטעון שהיחס לו זכו יהודי ארצות האסלאם נבע מניסיון להפכם למודרניים.

סבי היה דובר שבע שפות – ארבע מתוכן מערביות (צרפתית, אנגלית, איטלקית וספרדית-לדינו) ושלוש לא מערביות (עברית, תורכית ואיך לא, ערבית). כאשר הוא היה מדבר עם אחיותיו הן היו עוברות בקלות מערבית לספרדית לצרפתית וחוזר חלילה. הם היו גם וגם, גם ערבים וגם צרפתים, גם יהודים במסורתם[1] וגם חשופים לתרבות מערבית חילונית.

 האנתרופולוג ברונו לאטור (2005) דן במודרניות כפעולה של טיהור והכלאה בו זמניים, "המודרני מעמיד תמיד שני סירים על האש". זאת אומרת, עושה שתי פעולות סותרות במקביל, תוך שהוא מכחיש זאת. לאטור, בהשאלה, היה טוען אודותיו שבערבוב האמור, זה שיכול לחיות כאן וכאן מבלי לטהר את המרחב תדיר, סבי אכן לא היה מודרני, שכן קיים מרחב ערבי-מערבי-מזרחי באופן לא מטוהר. אבי, למשל, שעבר הפגרה על ידי המדינה (שליחה למסלול מקצועי) הוא מודרני, שכן הוא מקיים את ההפרדה בין מזרחיות והשכלה או בין מזרחיות למערביות, קטגוריה שנולדה ממש פה. זוהי קטגוריה מודרנית שבאופן מעניין לא הייתה מנת חלקו של אבא שלו.

מבין תלמידי החוג לגרמנית המזרחים, כולנו היינו דוברי שפה מזרחית (עברית) לרובנו המכריע יש סבים וסבתות שהיו מערביים-ערביים, וכסבי, היו גם הם לא מודרניים. ניתן אולי להבין את הלימודים בחוג דווקא כחזרה לאיזון המסורתי, זה המערבי-מזרחי והלא מודרני, שהיה חלק מעולמם התרבותי של סבינו לפני ה"הפגרה החינוכית והמעמדית" במדינת היהודים. בין היתר, הודות להפגרה החינוכית שיהודי ארצות האסלאם עברו על ידי הממסד המודרני בישראל, ישנו חוסר ייצוג אלים ומסודר של מרצים מזרחים באוניברסיטאות.

"החזרה" של מזרחים בחוג ל"מערביות" אינה חייבת להתייחס לדיאלוג שכביכול מתקיים, לפי כזום, מול "אשכנזים", או מול האידיאל המערבי המדומיין שהם כביכול מנסים לייצג, אלא כחזרה רצינית לזהות לא מודרנית המכילה זהויות שונות, שהינן לכאורה סותרות בעין ה"מערבית" מודרנית.

האם ייתכן שאשכנזים הם כבר לא מערבים או שבעצם מעולם לא היו?

 כפי שטענתי בהזדמנות אחרת ב'פקפוק', במובנים רבים וטובים הציונות הפכה את כולנו למזרחים: אנו דוברי שפה מזרחית כשפת אם; אנו מזרחים קולינאריים (חומוס, פלאפל ושקשוקה מזרחיים ושאר הרשימה הידועה); דתנו הרשמית היא יהדות שהינה, לפחות במקורה, דת מזרחית; אנו מתגוררים במדינה עם רוב מזרחי ומוקפים בסביבה "מזרחית" מוסלמית ובתרבות מזרחית.

מעניין אף לציין שכאשר חברי הפולני-רומני הצחור טייל בתורכיה, טעו לחשוב שהוא אוקראיני ואילו אל חבריו השחומים המזרחים, מאחר והניחו שהם ספרדים/צרפתים/איטלקים, פנו בשפות מערב אירופיות. כך קרה גם לי בחו"ל מספר פעמים (שכן ספרדים, צרפתים, איטלקים ופורטוגזים, כך נראה, אינם ברובם "לבנים", אך הם עדיין מערביים, לפחות פיזית). לפיכך, מעניינת, שלא לומר מתמיהה, היעדרותם של "אשכנזים" מהחוג לגרמנית. האם ניתן להסיק מכך שהם חשים מערביים דיים (האם שלא בצדק? האם הם מבינים חילוניות כתנאי מספק למערביות?)? או שיכול להיות שהם משכפלים את מעמדם, ברובו בינוני-גבוה, בפקולטות יוקרתיות כמו הנדסה ומשפטים.

או שאולי, בעצם, אין להם כלל "עבר מערבי" לחזור אליו ולטפח. אפשר להתייחס לכך היסטורית. סביהם כנראה לא "השתכשכו" במערביות קולוניאלית (טרם הציונות) במגוריהם בעיירות מזרח אירופה הגשומות, אלא דברו שם, ברובם, שפות סלאביות ואחרות שאינן מוכרות לפטור כשפה זרה באוניברסיטאות בישראל. שוב, בשונה ממצבם של רוב יהודי ארצות האסלאם שדיברו שפות מערביות כשפות אם.

לסיכום, נותרו עוד מקומות פנויים בחוגים לשפות שנחשבות מערביות באוניברסיטאות בישראל ובעולם: איטלקית, ספרדית, צרפתית וגרמנית.

אל תמהרו להירשם. הישארו מודרניים, למרות שמעולם לא היינו.

 

מקורות:

לאטור, ברונו, 2005. "מעולם לא היינו מודרניים", תיאוריה וביקורת 26: עמ' 43-73.

צמרת, צבי. 2005. "זלמן ארן והפרודוקטיביזציה של בני 'עדות המזרח'". בתוך בראלי, אבי, דניאל גוטוויין וטוביה פרילינג (עורכים), חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי, באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון שבנגב, עמ' 295-326.

קימרלינג, ברוך. 2001. קץ שלטון האחוסלי"ם. ירושלים: כתר.

Khazzoom, Aziza. 2005. “Did the Israeli state engineer segregation? On the placement of Jewish immigrants in development towns in the 1950s”. Social Forces  84(1): 115-134.

Khazzoom, Aziza, 2008. Shifting Ethnic Boundaries and Inequality in Israel. Stanford, CA: Stanford University Press.

 

איתמר טהרלב הוא בוגר החוג לשפה וספרות גרמנית ונמצא במסלול לתואר שני בסוציולוגיה.