מאת: סער אלון ברקת

הירידה בשיעור ההצבעה בישראל מעסיקה, שלא לומר מטרידה, חוקרי פוליטיקה וחברה. בעתות שלפני יום הבחירות הנושא אף שב ועולה לעתים תכופות בשיח הציבורי והתקשורתי. הדיווחים בתקשורת נוטים לציין את הנתון של 64.8 אחוזי הצבעה בבחירות 2009. זה הנתון ה"כמעט רשמי" – ש"אמור" לתאר את אחוז הקולות הכשרים (3,373,290) מתוך סך הרשומים בפנקס הבוחרים (5,278,985). אני אומר "כמעט" כי הנתון לא באמת מופיע בהודעות הרשמיות על התוצאות, ו"אמור" כי עשיתי את החשבון האריתמטי כמה וכמה פעמים, והוא עומד על 63.9% ולא על 64.8%. אין לי מושג מאיפה התגרדו להן תשע עשיריות האחוז. דרך אגב, אם נצרף את סך הקולות הפסולים (43,097) נגיע ל-64.72%. עוד מספר שנזרק פה ושם לחלל הוא 65.2% – זהו הנתון הראשוני שפורסם יום לאחר הבחירות.

אלא שמעטים בציבור שמו לב להודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מיום 12 בפברואר 2009, שלפיה שיעור ההצבעה למעשה גבוה בכ-7% ונאמד בכ-72.1%. וכל זה למה?

כי פנקס הבוחרים בישראל כולל בפועל גם אזרחים ישראלים שכבר אינם מתגוררים בישראל (כולל "יורדים" או מהגרים). הוא כולל אפילו את מי שהלכו לעולמם ולא טרחו לעדכן בכך את לשכות רישום האוכלוסין של משרד הפנים. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספרם נאמד ב-2009 בכחצי מיליון(!), ובמעט יותר לפי מחקר של המכון למדיניות העם היהודי. בכמה מדובר כיום? הדבר דורש מעט חישובים שנותיר ללמ"ס ולמכון למדיניות העם היהודי, אבל לא יהיה מופרך לשער שמעט יותר.

לשם דוגמה – בת דודתי, ילידת צ'ילה, החליטה ב-2010 לעשות עלייה. סיפור שהיה כך היה: היא הגיעה לארץ, הייתה פה שנה, למדה באולפן בשכונת תלפיות וקיבלה תעודת זהות. לאחר שנה החליטה שמיצתה את החוויה (בדומה למרבית חבריה לאולפן) והמריאה חזרה לצ'ילה. כרבים אחרים, גם היא רשומה בספר הבוחרים ונמנית בחישוב אחוז ההצבעה בבחירות הקרובות, וכך בכל הבחירות שלאחריהן.

נשאלת השאלה, לשם מה אותם אנשים מנויים בספר הבוחרים. מדוע אנחנו סופרים אותם שוב ושוב? זאת כנראה אחת מהשאלות שנוגעות ב'סלע קיומנו': התרבות הפוליטית הישראלית המכילה שאיפה עוד מתקופת היישוב להכניס את כל מי שאפשר (מקרב היהודים) תחת המטרייה הפוליטית כדי להשיג קונצנזוס ציוני רחב, ולכך מצטרפים השיקולים המכונים "דמוגרפיים", על רקע הסכסוך. וכך קרה שאין שום דרישה מקדמית להשתתפות בבחירות – לא מגורים, לא רישום מוקדם, לא בחינה בכתב ולא כלום. רק תגיע. כמה מתוך אותם מהגרים, ישראלים לשעבר, יבואו לישראל להצביע בבחירות הקרובות? כנראה אחוז קלוש. למיטב ידיעתי, בת דודתי לא מתכננת ביקור בישראל בינואר.

בהקשר זה יש לצפות להתפתחויות נוספות במערכות הבחירות הבאות – פוליטיקאים, בעיקר מקרב הימין הליברמני, מזהים באוכלוסייה זו פוטנציאל אלקטוראלי וחומדים את החלקים ממנה אשר ניתנים להצדקה נורמטיבית, בין השאר על בסיס השוואתי, וכאלה לא חסרים. בתוך כך מועלות מדי פעם יזמות חקיקה שתכליתן לאפשר לישראלים השוהים בחו"ל באופן זמני לממש את זכותם להצביע במדינות שבהן הם נמצאים. מרביתם, כך יצא, ברוסיה ובארצות הברית. הנושא עוגן בהסכם הקואליציוני האחרון בין "הליכוד" ל"ישראל ביתנו", ונתניהו אף הביע תמיכה פומבית בדבר, אך היזמות הוקפאו בינתיים בשל ביקורת ציבורית נרחבת והתנגדות מצד מפלגות השמאל, "ש"ס" ו"הבית היהודי". רפורמות בשיטות בחירה הן, כידוע, נושא טעון המשלב שיקולים ענייניים יותר ופחות, ורפורמה זו איננה יוצאת דופן.

אז בשורה התחתונה – בפעם הבאה שמנופפים לכם בנתונים על שיעור ההצבעה – קחו אותם בזהירות הדרושה. זה לא אומר שאין מגמה היסטורית של ירידה בשיעור ההצבעה, היא פשוט לא חמורה כפי שמתואר. בהתעלם מאוכלוסיית הלא-תושבים, ירד שיעור ההצבעה מאז שנת 2003 בכשלושה אחוזים וחצי, מ-75.6% ל-72.1%.

"ערבים קוראים לזה"

היכן קיימת מגמה ברורה ומטרידה של ירידה בשיעור ההצבעה? בקרב בעלי זכות ההצבעה הערבים. שיעור ההצבעה אצלם ירד דרמטית בתוך עשור מ-75% ב-1999 ל-53% ב-2009. דבר זה מסביר כמחצית מהירידה של 3.5% מאז 2003, ויש לפער הזה משמעות אלקטוראלית נכבדה: בערך ארבעה עד שישה מנדטים פחות לערבים ויותר ליהודים.

נזכיר כי הערבים תושבי מזרח ירושלים, שמספרם כ-250,000 איש, אינם בעלי זכות הצבעה, לגנותנו, ובהקשר לכך דווח לאחרונה על עלייה ניכרת בשיעור התושבים הפונים לקבלת מעמד אזרח. לאלה מתווספים כ-25,000 דרוזים ועלאווים אשר נותרו בשטחי רמת הגולן לאחר שננטש מרבבות תושביו, ועוד לא אמרנו דבר על הפלסטינים תושבי הגדה והרצועה.

הירידה בשיעור ההצבעה בקרב הערבים בישראל היא מגמה מתמשכת רבת הסברים – פנים-מגזריים (ולפעמים פנים-פלסטיניים) ובין-מגזריים (ושוב חזרה לסכסוך "הישן והטוב"). שיעור ההצבעה בקרב הערבים מושפע גם מאירועים "חגיגיים" המתקיימים סמוך למועד הבחירות, כמו אירועי "אוקטובר 2000" ומבצע "עופרת יצוקה". לאחרונה התבשרנו גם שייתכן שהתנועה האסלאמית כולה (כולל הפלג הדרומי הנחשב מתון) תחרים את הבחירות הקרובות, והיד עוד נטויה. לצד זאת, יש לזכור שגם בקרב אזרחי ישראל הערבים יש מי שעזב את הארץ (ירד?) – וכאמור ממשיך להימנות בפנקס הבוחרים (או לפחות יש לקוות שכך, לטובת מצפוננו). מדובר, ככלל, בתופעה מורכבת למדי שראוי לעסוק בה ברצינות ובאופן פרטני. המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אברהם ייחדו לאחרונה כינוס לנושא, ואפשר לצפות בו בערוץ היוטיוב של המכון.

בהקשר לכך חשוב להפריך אגדה אורבנית, שלפיה הערבים סולדים מנציגיהם בכנסת, שאינם מייצגים את העמדות המקובלות ברחוב הערבי, ובוחרים במקום זאת לייצג עמדות קיצוניות, טיעון שהיה עשוי להסביר את המגמה. מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2012, אשר בחן עמדות שונות בקרב האזרחים הערבים, מצא כי ­­36% מהם רואים בהנהגה הפוליטית הערבית מתונה מדי בביקורתה כלפי המדינה, ו-38% סבורים שהיא מייצגת את הדעות המקובלות בציבור הערבי. 20% בלבד סבורים שהעמדה הפוליטית הערבית מייצגת עמדה קיצונית מדי בביקורתה כלפי המדינה, וזאת בהשוואה ל-63% בציבור היהודי שהביעו עמדה זו.

לא בלתי רלוונטי להזכיר שיש גם כוחות פוליטיים בעלי השפעה שמפללים לכנסת נקייה מערבים ושאינם מצטערים על המגמה, בלשון המעטה. מבחינתם – במניין בעלי זכות ההצבעה – ממש כמו במניין לתפילה – יש מי שראויים להיכלל במניין ויש מי שאינם (ושאינן).

נאחל לעצמנו שיעור השתתפות גבוה והגון.

 

סער אלון ברקת הוא סטודנט שנה ראשונה בתוכנית תל"מ ללימודי תואר שני ושלישי במחלקה למדעי המדינה.

 

כתבה זו פורסמה גם בפוליטון כחלק משיתוף פעולה בין פקפוק לפוליטין לרגל בחירות 2013 (גיליון 40 של פקפוק). לינק לכתבה בפוליטון:

האם שיעור ההצבעה בישראל באמת כל כך נמוך כפי שמקובל לחשוב? סער אלון ברקת מתחקה אחר התופעה ומראה ששיעורי הצבעה אמנם הולכים ויורדים, אך לא מהסיבות שחשבתם, ואיך זה קשור לציונות.