מאת: שי דרומי

אחד מהניסויים המוכרים ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה נערך על ידי סטנלי מילגרם, ועסק בציות לסמכות. הניסוי, שנערך בשנת 1961, בחן את מידת הכאב שיהיו מוכנים הנחקרים לגרום לאדם אחר, תוך ציות להוראותיו של עורך הניסוי. הדבר נעשה על ידי הצבת נבדק בחדר סגור, ובו אינטרקום שדרכו היה עליו להקריא שאלות לאדם הנמצא בחדר אחר. בכל מקרה שבו לא הצליח הנשאל להשיב נכון, היה על הנבדק ללחוץ על כפתור שגרם ל"הענשת" הנשאל, על ידי מתן "מכת חשמל". כל תשובה לא נכונה הגבירה את "עוצמתה" של "מכת החשמל" אשר ניתנה כתגובה. עם התקדמות הניסוי, יכלו הנבדקים לשמוע את צעקות הכאב של הנשאלים, שהלכו והתגברו עם כל מכת חשמל, עד אשר אלו הפסיקו להגיב לשאלות ששאלו אותם הנבדקים. הנבדקים קיבלו הוראת ספציפיות מעורכי הניסוי להמשיך בניסוי – לשאול ולחשמל – גם לאחר שהנשאלים הפסיקו לענות.

למרות שמכות חשמל אמיתיות לא היו שם, והצעקות היו מפוברקות, הנבדקים לא ידעו זאת. הם האמינו שהם אכן מחשמלים אדם אחר וגורמים לו כאב רב ונזק גופני. אולם רובם, גם אלו שהביעו חששות והסתייגויות, המשיכו בניסוי משום שצוו לעשות זאת על ידי עורכי הניסוי. כ-65% מהנבדקים המשיכו בניסוי גם לאחר שצעקות הכאב נדמו, תוך כדי העלאת עוצמתן של מכות החשמל על כל שאלה שלא נענתה נכון (או שלא נענתה כלל), עד לעוצמה הגבוהה ביותר. המסקנה המטרידה שביקש מילגרם להוציא מן הממצאים הללו היא שהאזרח מן השורה, בהינתן מקור סמכות משמעותי, יעדיף לרוב לציית למקור הסמכות החיצוני ולא למצפונו.

למרות הדיון הער בעקבות הניסוי על הבעיות האתיות הכרוכות בו, ממשיכות גרסאות שונות שלו להיערך גם בשנים האחרונות. ועדת האתיקה באוניברסיטת סנטה קלרה הגבילה את העוצמה המיוחסת למכות החשמל, אך הניסוי עצמו שוחזר באוניברסיטה בשנת 2008. היבטים נוספים של ממצאי הניסוי המקורי נבחנו מחדש גם באוניברסיטת אוהיו, תוך שימוש בעוצמות חשמל נמוכות יותר מאלו של הניסוי המקורי (שבו הגיעו מכות החשמל לרמה המסוכנת של450 וולט). הנבדקים, שככל הנראה לא שמעו על הניסוי המקורי, הסתפקו ברמות שנעו סביב 150 וולט, וחישמלו בעוצמה הדומה להכנסת האצבע לשקע החשמל הביתי.

חוק "ניסויים רפואיים בבני אדם", אשר הצעתו נידונה בימים אלו בכנסת, מתייחס בין השאר לחשיבותה של "הסכמה מודעת". לפיכך, חוקר מחויב למסור למשתתף מידע על הניסוי בשפה פשוטה אשר תהיה מובנת לו היטב. המידע שיימסר יכלול פרטים אודות מטרת הניסוי, תיאור הליכיו ותיאור הסיכונים אשר עלולים להיות כרוכים בו. למרות שהחוק טרם אושר, עקרון ההסכמה המודעת אינו חדש עבור הקהילה המדעית. הצהרת הלסינקי ועקרונות נירנברג, שניהם עוסקים בעריכת ניסויים בבני אדם, מתייחסים ספציפית לנושא ההסכמה המודעת. יעיד על כך כל מי שהשתתף בשנים האחרונות בניסוי אצל השכנים, המחלקה לפסיכולוגיה, וחתם על טופס הסכמה אשר בו פרטים על אודות הניסוי.

ניסויים המתבססים על עקרון הניסוי של מילגרם הם ניסויים הנערכים במסגרת של הסכמה לא מודעת. ולא בכדי, שהרי אילו היו הנבדקים מודעים להיותה של הסיטואציה מבוימת, היה הניסוי נכשל. עולה כאן השאלה האם ניסוי הוא הדרך הנכונה לבחון עד כמה אנו צייתנים? האם אין דרכים אחרות לבדוק עד כמה נהיה מוכנים להכאיב אם נצטווה על ידי מקור סמכות לעשות זאת, גם כאשר המעשה נוגד את מצפוננו? יתכן שועדות האתיקה אשר אישרו את שחזורו של הניסוי, עם מגבלות שונות בנוגע לעוצמתן של מכות החשמל, לא לקחו בחשבון שאלות אלו.

המציאות החברתית מספקת לנו שדות רבים שבהם ניתן לחקור גרימת כאב, הן נפשי והן פיסי, וצייתנות. כלא אבו גרייב שבעירק, שהתפרסם לאחר גילויים על אודות התעללות ברוטאלית באסיריו על ידי חיילים אמריקאיים, הוא דוגמא טובה לכך. בעוד שהמעבדה היא ללא ספק הזירה הטובה ביותר לבידוד התופעה הנחקרת, הרי שהמחקר בשדה מאפשר לחוקר להבין את מכלול הגורמים הכרוכים בה. לכן, מחקר דמוי ניסויי, כזה הנערך באמצעות ראיונות, תצפיות, שאלונים או ניתוח ארטיפקטים, אך פוסח על המניפולציה שבניסוי, הוא חלופה שתוכל לשפוך אור סוציולוגי ואנתרופולוגי על הנושא ובכל זאת להימנע מהונאת הנחקרים.

 

שי דרומי הינו סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה. הוא כותב על שיפוט מוסרי בחשיבה הסוציולוגית, בהנחיית פרופ' אווה אילוז.