גד שצברג

מי אתה "הומו אורבאנוס" ולאן פניך מועדות? כדי לענות על שאלה זו, אחזור לרגע קצר לילדות. גדלתי בקהילה שיתופית, ב"קיבוץ עירוני". קיבוץ עירוני זו קבוצה החיה באופן קהילתי בתוך עיר, מתיישבת בשכונה או בניין, ומתנהלת באופן שיתופי מבחינה כלכלית: החברים בקיבוץ מעבירים את משכורתם החודשית לקופה משותפת וזו מתחלקת באופן שווה ביניהם. השיתופיות מתבטאת גם ברובד החברתי: נפגשים לארוחת ערב שישי משותפת כל שבוע, ומציינים את החגים והאירועים המשפחתיים יחד עם הקהילה. לעומת הקיבוץ המסורתי, הממוקם באזורים כפריים או חקלאיים שנמצאים מחוץ לעיר, הקיבוץ העירוני הוא קהילה המתיישבת בעיר באופן מודע, מתוך כוונה להתמזג בתוכה ולשנותה. כך מקומות העבודה של חברי הקהילה אינם חקלאות או מפעל משותף, אלא עבודות בתחומים חברתיים וחינוכיים בעיר.

בקיבוץ העירוני, הקיבוץ והעיר כביכול מתמזגים, אך מתחם הקיבוץ מתפקד כקהילה קטנה ואוטונומית המתנהלת באינטימיות. ההיכרות בקיבוץ עם הסביבה, היא אישית וקרובה, וכתוצאה מכך הגבולות בין המרחב הפרטי לציבורי מטשטשים. למרות שהקיבוץ נמצא פיזית בעיר, וכביכול מתפקד כעוד שכונה רגילה, אני עדיין זוכר את תחושת הזרות כשיצאתי ממתחם הקיבוץ אל רחובות העיר שבמרחק דקת הליכה. בעוד שבשבילים בקיבוץ, המרחב הציבורי הוא כביתי הפרטי, המרחב הציבורי בעיר היה זר ולא מוכר.

המתח בין צורות החיים השונות, בין קהילה קיבוצית ובין מגורים בעיר, והשאלה האם הדפוסים המאפיינים כל אחת מהן יכולים להתמזג, ליוו אותי תמיד. הניסיון לבצע חיבור ממשי בין קהילה ועיר, כפי שחוויתי בילדות, העלה בי שאלה תמידית, מה המשמעות של חיבור כזה? מה שעזר לי להתקדם לקראת תשובה מסוימת לשאלה היא דווקא תקופת הקורונה, שבה החיים שלנו בעיר השתנו בעקבות המגיפה, ובעקבותיה נוצרה נקודת מפגש חדשה בין קהילתיות ועירוניות.

העיר והחיים שהתעצבו בתוכה הפכו לאחת התופעות המשמעותיות ביותר בחיינו, עד כדי כך שזהותו של האדם השתלבה עם חיי העיר. "הומו אורבאנוס" (אדם עירוני, מלטינית) מבטא תופעה זו. השימוש הבולט ביותר לאחרונה במילה "הומו אורבאנוס, מופיע ביצירתם³ של זוג אמנים בשם אילייה בקה ולואיז למויין, שיצרו ב-2018 סדרת סרטים המתעדים פעילות אנושית במרחבים ציבוריים של ערים מרכזיות ברחבי העולם.[1] "הומו אורבאנוס" הוא אדם שזהותו ונפשו נטמעו והתמזגו עם העיר בתהליך סימביוטי, זוהי מערכת יחסים חיה ומשתנה בה האדם מעצב את חייו ביחסי תלות עם העיר. ההומו אורבאנוס בורא את העיר והעיר בוראת אותו.

אנסה להסביר תחילה מהי החברה בעיר, ומהם החיים בה, המאפיינים את ההומו אורבאנוס. הסוציולוג פרדיננד טאניס אפיין את החברה המזוהה עם העיר וההומו אורבאנוס, כחברה הסדרית: "חברה המבוססת על כללים ועל ערכים רשמיים, ויחסי הגומלין בין חבריה אינם ישירים. (כנגד: חברה קהילתית) (בלועזית: גזלשאפט)".[2] החברה ההסדרית והעירונית שההומו אורבאנוס מוטמע בה, מופיעה בעבודתו של סוציולוג נוסף, גיאורג זימל. זימל כתב במאמרו "העיר הגדולה וחיי הנפש" על ההבדלים בין צורות החיים השונות בין הכפר ובין העיר.[3]

את המקורות להבדלים האלה, מוצא זימל במאפיינים השונים של כל צורת יישוב: בכפר הקצב איטי, הגירויים מועטים ומסביב תבנית נוף "רגועה" יותר. אלו מאפשרים עיבוד עמוק יותר לסביבה ולכן גם היתכנות ליצירת קשרים קרובים יותר. היתכנות זו מחוזקת בכך שהקהילה קטנה יותר, מבודדת גיאוגרפית, ומצויה במרחק משירותים מגוונים. עובדות אלו מעודדות סולידריות על בסיס הישענות הדדית בין חברי הקהילה. ואולם, אותו מבנה קהילתי צפוף, אינו מאפשר לחברים בו להתפתח באופן אינדיווידואלי. דווקא העיר - היא מרחב המאפשר התפתחות כזו: העיר הוציאה אותנו מכפר מבודד אל מרחב מרובה גירויים ומלא באפשרויות לעצב את עצמנו, ולהתפתח במנותק מקהילה קטנה. כך העיר הפכה את חיינו לנוחים ומרגשים יותר: מהשירותים המגוונים ומהפונקציונליות המסייעת לנהל את חיינו בקלות, עד לעושר האנושי והתרבותי, הנוצר ממסה מגוונת של אנשים הגרים באותו מרחב. בו בזמן, נוצר בעיר קצב מהיר ותזזיתי, סביבה מרובת גירויים, ותבנית נוף "סוערת".

 

לבסוף מציג זימל פרדוקס סבוך, המוטמע בחיי העיר. מצד אחד העיר היא אותו מרחב בו אנחנו יכולים לעצב עצמינו באופן עצמאי וחופשי, ומצד שני: "הערים הן גם מקום משכנה של האדישות^".[4] האדישות כלפי הסביבה, נובעת מריבוי הגירויים ומהקצב המהיר של העיר. אלה אינם מאפשרים להומו אורבאנוס עיבוד ותגובה הולמת לסביבתו, וגורמים לאותה אדישות. למעשה, אדישות זו היא חוויה של ניכור לסביבה, וניכור זה הכרחי, לפי זימל, על מנת לשרוד בעיר. במרחב האורבני, היחסים בין אחד לשנייה חייבים להיות יחסים של הסתייגות: "ההסתייגות היא זו הגורמת לנו לא להכיר את שכנינו בבניין מזה שנים".[5] ההומו אורבאנוס התרגל עמוקות למרחב שונה לחלוטין מהכפר: אנחנו לא יודעים מי גר סביבנו, מכירים בקושי את שכנינו, או את האנשים החולפים על פנינו ברחוב. גם אם נבקש זאת לא נוכל לעמוד בכך, העיר מרובת הגירויים והאפשרויות, ממגוון הסחר העצום בגודלו המהפנט, עד למסלולי הליכה אינסופיים, לא מאפשרת לנו להכיר לעומק אפילו את סביבתנו המיידית.

כשהמגיפה פרצה והחלה לשנות את הערים שהכרנו, לפתע היה אפשר להרגיש את טשטוש הגבולות בין הכפר והעיר, על אופי יחסי הגומלין והתלות של כל אחד מהם. העיר התרוקנה כשנכנסנו לסגר או לבידוד במרחב הפרטי שלנו ונאלצנו להביט אל הסביבה הקרובה שלנו. יחסי התלות הנוחים שהתרגלנו אליהם בעיר, עם התרבות והמסחר הקרובים והזמינים, נעצרו. עברנו, במובן מסוים, לגור בקהילה קטנה, לעיתים ביתית או משפחתית. אז כיצד השפיעה הקורונה על המרחב העירוני, וכך גם עלינו?

למעשה, המגפה והסגרים התכופים שינו את אופייה של העיר ואת הקצב המהיר והמתחלף. הסגרים הביאו עמם עצירה של העיר כפי שהיכרנו אותה, על הנוחות שבה, הפונקציונליות ומגוון האפשרויות שהיא מציעה. חיי הבילויים, התרבות, הפנאי והסחר, שמושכים רבים מאיתנו למרחב העירוני, נעצרו. אפילו המשרדים בהם בילינו את רוב שעות היום בעבודה, והבר שיכולנו לשבת בו בסוף יום ארוך, נסגרו זמנית. העיר שהתרגלנו אליה הפכה ריקה, ולכמה רגעים ללא-שימושית. העיר נסגרה בפנינו ואנחנו נסגרנו בתוכה. ההומו אורבאנוס נאלץ לשכלל עצמו ולהתרגל לסביבה שהשתנתה ללא היכר. זימל צדק שישנם שינויים עמוקים בין העיר לכפר, אך הגבולות ששרטט השתנו עם פרוץ המגפה.

החיים עם הקורונה והשפעותיה על העיר, יצרו מגוון תמונות שהפכו את החיים העירוניים לשונים ממה שהכרנו. המרחב שלנו הצטמצם ואותם יחסי תלות של ההומו אורבאנוס בשירותים הפונקציונליים של העיר הופחתו משמעותית, ויחסי תלות עם הסביבה הקרובה שלנו, התגברו. ההומו אורבאנוס גילה כי עליו להיעזר בסביבה הקרובה ולפתח סולידריות כלפי הקרובים לו כדי לשרוד בעיר.

 

דוגמא בולטת לכך היא חוויה שרבים מאיתנו זכו לה: בזמן הבידוד, כשלא התאפשר למי איתנו לצאת מהבית כדי לקנות מצרכים חיוניים, לעתים היחידים שיכלו לסייע לנו באופן מיידי הם האנשים שקרובים אלינו גיאוגרפית, השכנים שלנו, שלרוב לא התקיימו עמם יחסי תלות. גם התלות בחיי הפנאי בעיר שהיוו מרכיב משמעותי ובלתי נפרד ממנה, נעצרו. לאחר שנסגרו בתי הקפה ומוסדות התרבות בזה אחר זה, ולא נותרו מרחבי בילוי ומפגש, נאלצנו להתאים עצמנו למצב החדש. לפתע קניות בסופרמרקט הפכו להזדמנות הלגיטימית היחידה כמעט לצאת מהבית, ואולי אף מקום מפגש היחידי שנותר, והסגר הממושך הפך את המרחב הפרטי שלנו בבית למרכז הבילוי הבלעדי. מה השינויים שיתרחשו בנו, ובעיר, לאחר שחווינו את התמורות האלו?

"הומו אורבאנוס" השתנה כי העיר השתנתה. זה קרה כשהתבקשנו להיות יותר אכפתיים כלפי הסובבים אותנו ולסייע לאנשים שלא הכרנו, וגם להסתייע בהם בעצמנו. ההומו אורבאנוס השתנה כאשר המרחב הציבורי והפרטי התערבבו לנגד עינינו. כשהיחס שלנו כלפי העיר השתנה, כשלמדנו לחיות בעיר "ריקה", וגם כשהרגשנו אווירה אפוקליפטית ברחובות העיר. כל אלה גרמו לנו לחשיבה מחודשת ורפלקסיבית על עצמנו ועל החיים בעיר, ואולי פתחו פתח לשינוי התודעה והתפיסה באשר אליהם. כעת, לאחר שהגבלות רבות הוסרו וחיינו בערים חזרו במידה רבה לכשהיו, אפשר להכריז ניצחון מסוים על המגיפה. נדמה שעיר ש"נפתחת" מחדש, נתפסת כסממן הבלעדי של חזרה לחיים. אך האם גם ההומו אורבאנוס יחזור להיות כפי שהיה? או שמא המגיפה יצרה "הומו אורבנוס" חדש, וההתאמה שביצענו בהתנהגות שלנו בערים בזמן המגיפה, תשאר טבועה בנו גם אחריה? ימים יגידו.

***

גד שצברג הוא סטודנט שנה ב' לסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ויחסים בין לאומיים, ומתעניין בתכנון ובאורבניזם, אדריכלות ופילוסופיה של המרחב. gad.shatzberg@mail.huji.ac.il