מאת: אור פרמונט

כשאני רק נכנסת אני מרגישה רחוקה. בדיוק הגעתי מהחוץ, והכניסה אל המרחב הדחוס של המסעדה דורש צמצום. הפרצופים חמים, הקירות מרגישים כמו בית. בכל זאת, אני פה יותר זמן משאני שם. אני מתפנקת בפרוסת לחם עם פסטו ארוגולה ופרמזן ושותה קצת יין עד שאעלה למשמרת. אני מרגישה אורחת, רצוייה, קשורה אל המקום הזה. בחוץ מתיישבים סועדים שסיימו לאכול ויוצאים לסיגרייה. בלי שאומר דבר הם שואלים אותי שאלות על המקום, על האוכל, על הזמנת מקומות לשבוע הבא. ואני תוהה איך הם ידעו. בטח משהו בי שידר נינוחות של שייכות ואני מחייכת לעצמי. מתחיל להיות לי חמים מהיין ובדיוק מבקשים ממני לעלות, ואני נזכרת שאני לא גרה פה, אני עובדת כאן. המסעדה מבקשת אותי, ואני מודה על שזכיתי לחצי שעת חסד, אבל הנה הנה, עכשיו זה מתחיל, זו המטרה שלשמה נתכנסנו.

שלוש שעות, חמישה שולחנות ומנה אחת שנפלה מאוחר יותר, המסעדה ואני עם מגש ביד שמאל ובקבוק יין בימין, עולות במדרגות לכיוון שולחן 15. כואבים לי הקרסוליים, אני רעבה ויש לי מתחת לאף 250 גרם אנטריקוט מדיום עם פירה כמהין ושעועית ירוקה. הריח מטרף ואני מדחיקה את הצורך כי שולחן 7 והמסעדה צריכים אותי. בדרך 'סליחה אפשר מפית' ו'אני צריך מזלג' וכבר ישבנו אני והמסעדה מול קבוצה חדשה של 'בעלי תפריטים'. אני והמסעדה מגישות את התפריטים. הם מגיעים ממני, אבל לא שלי. הם הקו המתווך בין השף ללקוח. ואני החולייה המקשרת, לא יותר ולא פחות. אני והמסעדה ממש ממליצות על הסלט עגבניות, למרות שמימיי לא אכלתי עגבנייה. גם הפולנטה שלנו מדהימה. הם מתלבטים ואני תופסת את 'מאמי', שיכולה להיות קרן או מאיה או איילה או  קארין (עד שתתחיל המשמרת ואז נהפוך כולנו למאמי) ומבקשת שתבדוק אם טעים לשולחן 6, אני והמסעדה קצת תקועות פה עם ההזמנה.

'הבאתי אורח מאיטליה, תעשי שיהיה לו שמח, הא?' ואני והמסעדה מבטיחות להשתדל ובטוחות שלא תתאכזבו. מזמינות כל טוב ופונות לנקות, אני תוהה אם שתיתי היום מים ואם אני רוצה לשתות כשהפעמון קורא לי ולמסעדה לבוא לקחת שתייה מהבר. מניחה את הכוס שעוד רגע הגיעה אל שפתיי ורצה. דיאט קולה, שלוש לימונדות, בקבוק יין לבן וחמש כוסות ושוב המסעדה ואני עולות במדרגות ואני שומעת את קול נקישת הסוליה שלי בעץ של המדרגה. אני מכירה את הרעש הזה, ולשלוש שניות ונצח זה כל מה שאני יכולה לשמוע, ואני מתמסרת לתחושה המוכרת של הגוף שלי. אני יכולה לעצור ברגע הזה שעה, רגע טהור של הזרה. איפה אני, מה זה המקום הזה? בחרתי להיות כאן? מי אני פה? מי אני לא פה? מרוב שאני והמסעדה זזות בלי להרגיש, מניחות את השתייה ומספרות על הראשונות, לא הבנתי שלא הייתי כאן מעולם, היו אלו רק אני והמסעדה.

אחרי שלושה בקבוקי יין האיטלקים כבר בעניין והמוסיקה מתגברת, המארח הישראלי לוחש לי ולמסעדה 'כפרה, הוא מת, מת שתקימי אותו לרקוד איתך. נו יאללה, תפרגני'. ואני סחורה. המסעדה גדולה ממני. בכל נימי נפשי אני רוצה לזרוק את הצלחת מהיד, להגיב באגרסיביות יתרה, להתרעם שהוא חושב שאני איזו בידורית, נערת שעשועים, כאילו אעשה הכל בשביל כסף. אני הגעתי לירושלים כדי ללמוד, כדי להתפתח, כדי להרחיב את עולם הידע שלי. אני והמסעדה מצחקקות בנימוס ומתנצלות: 'יש מלא עבודה'. הוא מקבל את זה בהבנה, בכל זאת, העבודה קוראת. אני והמסעדה רוצות שהוא ירגיש בנוח כדי להגיד משהו כזה אבל אני מרגישה שזה רומס אותי. אני והמסעדה יודעות שהצלחנו כי האיטלקי מבסוט, מוחא כפיים ומסתכל על הבנות בשולחן הסמוך, ואני רק רוצה שיהיה כבר 17:00, ואשאיר את האיטלקים והמפיות, היין והפנקס מאחוריי.

ואני פתאום תופסת, שכשהסינר עליי, עם שם המסעדה מודפס באותיות גדולות עליו, עליי, המסעדה ואני גורמות לי להרגיש קצת פחות בודדה. הכל מתבהר, מרשימת המשימות דרך גבולות ההתנהגות ועד לז'רגון. אני והמסעדה מפלשות סכו"ם בקצב אחיד ורוקדות כשהמוסיקה מתגברת. אני והמסעדה מפלרטטות עם שולחן 7 בזמן שאנחנו מנקות ומפנות. דווקא צמצום הפער שביני למקום, שביני לתפקיד, המיסחור שלי עצמי, הפיכתי לחלק מהמוצר שאני מגישה, נותנים לי משמעות. הקיום שלי קודם למהות. הזהות בין המסעדה לביני מגדירה מרחב מוגן, ואני יכולה להתנהל בו ביתר קלות מהמציאות. הכללים וההגדרות ברורים, ואני מתבוננת סביבי. הקהל צופה, המלצריות והמסעדה על הכיסאות והטבחים מעיפים שוקולד לאוויר לעיניהם הפעורות של בעלי תפריטים שמביטים בנו ובמסעדה מבעד למסך 2.2 אינץ' במצלמה עם 15.78 מגה פיקסלים שהביאו מפריז.

אז, בבליל מחיאות הכפיים והצעקות, אני והמסעדה יודעות שהיום עשינו כסף. מכרנו יין, דחפנו גם פתיחים, גם ראשונות וגם עיקריות ומכרנו אותי. האיטלקי מנשק את המסעדה ואותי בשתי הלחיים ואומר: ' Bravo and Good Luck with your studies'.

אני עולה על אוטובוס. 40 דקות של התכה ואגיע להיכלות הידע. אמיר את מחיאות הכפיים במגע העדין שבין הדף לנייר ואת הפרולטריוניות שלי לבורגנות. היה יום טוב בעבודה, אבל אני מתמוססת. וזו לא עייפות. זו המהות שחוזרת אליי, מתגברת על היום  שהיא עברה מודחקת מתחת להמון שכבות של מאבק קיומי. זו התחושה שהנה אני שוב אני, עצמי. לא המלצרית שלכם, לא 'נשמה תביאי קולה', לא זאתי שעובדת כאן. רק אני.

 

אורי פרמונט היא סטודנטית שנה שנייה לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ופילוסופיה.