מאת: ישי פרלמן

בחודש האחרון חלקנו חגגנו את פורים בקריאת המגילה, במשלוח מנות ובמסיבה בכיכר ספרא. חג הפורים הוא חג מעניין מאוד מבחינה סוציולוגית ותרבותית.[1] הוא דוגמה לטקס היפוך יהודי;[2] לדרך שבה מנהגים זולגים מתרבות אחת לאחרת (קרנבל וליל כל הקדושים שנחגגים באותה תקופה);[3] לדרך שבה תרבות מאמצת לעצמה מנהגים זרים ומאמצת לעצמה סיפור להצדקתם,[4]ועוד. אני מבקש לעסוק בסיפור של אסתר ובאופן שבו הוא הונצח בזיכרון התרבותי. או, ליתר דיוק, אני מבקש לדון בדרך שבה הבנו התרבות הרבנית והתרבות הציונית את מקומו של אלוקים בסיפור של אסתר, בהשוואה לדרך שבה נבנה הזיכרון כפי שהוא משתקף במגילה. לשם הסרת ספק, הדיון יהיה סוציולוגי ולא תיאולוגי. אני לא יודע איפה באמת היה אלוקים בסיפור אסתר (או בשואה לצורך העניין), או אם הסיפור שמתואר במגילה התרחש מבחינה היסטורית (הגישה הרווחת במחקר היא שלא).[5]

 

הנרטיב שמסופר במגילה

המקור הקדום ביותר שיש לנו שבו מסופר לנו הסיפור של אסתר הוא סיפור המגילה. אנתח את הסיפור במגילה מתוך הנחה שהיא משקפת תודעה קולקטיבית של אוכלוסייה מסוימת שבה חי הכותב[6] או שפשט המגילה השפיע על אוכלוסייה מסוימת לאחר כתיבתה. בקווים כלליים, במוקד המגילה עומדת מזימתו של המן להשמיד את כל היהודים בממלכת פרס, כשמולו עומדים מרדכי היהודי ודודניתו אסתר, אשר נבחרת בראשית הסיפור להיות מלכה, והודות למעמדה ולשרשרת מאורעות, מזימתו של המן מסוכלת. בסוף המגילה מרדכי ואסתר קובעים חג לדורות כדי לחגוג את ההצלחה ההיסטורית הזאת– הוא חג הפורים.

הסיפור כפי שמתואר במגילה הוא לא סיפור יהודי דתי. בניגוד לדרך שבה מתוארים סיפורים אחרים בתנ"ך, אלוקים נפקד ממעשה המגילה לחלוטין, הוא אינו מופיע אפילו פעם אחת. נוסף על כך, מרדכי ואסתר אינם מתוארים כדמויות רבניות, אלא כדמויות מתבוללות (לפחות בתחילת המגילה). השם שלהם, אשר בו כותב המגילה משתמש, הוא שם אלילי (מקור השם "מרדכי" בשם האל הבבלי מרדוך, ומקור השם "אסתר" בשם האלה הבבלית אשתר). הם הוגלו בגלות יכניה אשר בה הוגלו האצילים היהודים שיכלו להשתלב אחר כך בחצר המלוכה.[7] הם היו משולבים כל כך בחצר המלך, שבמהלך הסיפור מרדכי שומע על ניסיון התנקשות במלך על ידי סריסים בממלכה,[8] הוא מצליח להיכנס לעימות אישי עם המן, השר הראשי של המלך, [9]מצליח לחתן את דודניתו עם המלך,[10] והמלך אחשוורוש מכיר אותו בשמו.[11] כל האירוע מתרחש באופן מקרי, ובהשתדלות של מרדכי ואסתר, ובסופו קובעים לחגוג את החג ללא כל סממן דתי כמו הודיה לאל.[12]כלומר, הסיפור במגילה הוא סיפור הצלה אתני-לאומי (או איך שתגדירו את היהודים באותה תקופה), שגרמו לו השליטים הפוליטיים היהודים בעזרת הגורל.[13]

 

מגילת אסתר בזיכרון התרבותי היהודי

אך בזיכרון התרבותי של היהדות המסורתית הרבנית השתנה הסיפור הזה מאוד. בסיפור הרבני אלוקים הוא דמות בכירה אשר מנהלת את העניינים. אפשר לראות דוגמה לאופן שבו היהדות הדתית מפרשת את הסיפור במאמרים רבים באתר "כיפה", אתר של הציונות הדתית.[14] לדוגמה, אייל ברגר כותב שם:

"כידוע, שם ה' לא מוזכר במגילה, והיא מתנהלת כולה במחוזות בני האדם – "והארץ נתן לבני אדם" פשוטו כמשמעו. כל התהליכים המתוארים במגילה הם אנושיים לגמרי, והם מתנהלים לכאורה בעולמו של האדם, בו אין בורא ומחוקק אלוקי. המן הוא גוזר גזירת השמד על היהודים מסיבותיו הוא, ואסתר ומרדכי הם אלו הדואגים לבטל את זממו במהלך מתוחכם. הרי לנו אם כן פוליטיקה "חילונית" במיטבה, ומהלך דיפלומטי של הצמד מדרכי את אסתר המצליח להפוך את גזירתו של המשנה למלך פרס ומדי."

אבל המסקנה שהוא למד מכך היא לא שהמגילה היא מגילה אנושית, אלא שכך:

"מתגלה הקב"ה בחיינו, במקומות של הפור, בהם האדם לא יכול לשלוט. שלטונו של הקב"ה מתגלה אפוא דווקא בפורים."

או כדבריו של הרב מוטי הרשקוף באתר:

"ההבנה כי המציאות הנגלית היא לבוש חיצוני למציאות פנימית נסתרת, זו בדיוק עניינה של מגילת אסתר. במבט חיצוני נראה כי התככים, השקרים, מלחמות הכבוד ותאוות השלטון היצרית הם הכוח המניע את גלגלי המאורעות, אך במבט פנימי יותר מסתתרת לה אמת פנימית."

בנרטיב של היהדות הרבנית המן מנסה לגרום למרדכי להשתחוות לאל זר,[15]והאל ב "ְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים הֵפַרְתָּ אֶת עֲצָתוֹ וְקִלְקַלְתָּ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ וַהֲשֵׁבוֹתָ-לוֹ גְמוּלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ וְעָשִׂיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת".[16]נרטיב זה גם משתקף מקריאת המאמרים באתר "כיפה". יש פה מעבר תודעתי מסיפור אשר מתרחש בעולם הריאלי לסיפור אשר מתרחש תוך יחס עם עולמות עליונים, שבו האל הוא שותף והדמות העיקרית בסיפור.הסיפור הזה נשמר בתרבות הרבנית אף שמגילת אסתר נקראת בכל שנה כחלק מהטקסים בחג הפורים. אף על פי שכותבי המגילה, שהם הדמויות הסמכותיות שעיצבו ומיסדו את הזיכרון מלכתחילה, ניסו להבנות זיכרון מסוים, הזיכרון הרבני מבנה זיכרון אחר. אפשר לחשוב שרק אני שמתי לב לכך שהנרטיב שמתואר במגילה הוא שונה מהנרטיב הרבני, אבל זה לא נכון.כפי שראינו, באתר "כיפה" נעשים מאמצים פרשניים רבים כדי להתגבר על החסר של האל בנרטיב, כפי שנעשו גם לאורך ההיסטוריה הרבנית[17].

 

ההקשר שבו המגילה נקראת כמאפשר את הנרטיב

אני לא יכול להוכיח זאת בפירוש, אבל נדמה שבעבר הרחוק היה חג הפורים נחוג כחג עממי אשר שימר זיכרון תרבותי שהתבטא במגילת אסתר. חג זה נקבע באמצעים ספונטניים או פוליטיים, ולכן ערער על הסמכות הרבנית לקביעת לוח השנה היהודי. לוח השנה הוא כלי חשוב מאוד לשימור זיכרון, כי המערכת הקלנדרית היא מערכת סמיוטית שמציגה לפרטים את העבר כפי שראוי שיתפסו אותו.[18]כדי לייצג זיכרון תרבותי שנתפס לדעתם כראוי, וכדי להשיב לעצמם את הסמכות, היה חשוב לרבנים לייהד את החג ולהפוך את פורים לחג אשר מייצג זיכרון תרבותי רבני דתי. מכיוון שהמגילה כבר הפכה להיות טקסט מקודש, ואף שהמסר העולה ממנה מנוגד למסר הרבני,לא יכלו הרבנים להתנער ממנה, ולכן היו צריכים למזער את הנרטיב הלא דתי שנובע ממנה.

נדמה לי שהדרך שבה עשו זאת הרבנים הייתה "שכחה תוך כדי פעולה של זיכרון"[19]– פרקטיקה זו היא אזכור של זיכרון שכבר מוטמע בזיכרון התרבותי, אך בצורה כזאת שתאפשר להיבטים הבעייתיים בזיכרון הזה להישכח.הרבנים עשו זאת באמצעות הפיכת המגילה לטקסט דתי אשר מתוך ההקשר אפשר לדעת שהוא מתייחס לאל,אף על פי שלא כתוב זאת בפירוש. הדרך הבסיסית שבה רבנים עשו זאת היא הכנסת הספר לקנון היהודי הרבני– לתנ"ך. הקורא את התנ"ך חושב שאם הטקסט נמצא בתנ"ך הוא כנראה חלק מהמסורת.[20] הדרך השנייה שבה עשו זאת היא יצירת מצווה של חובת מקרא המגילה בפורים.זאת המצווה היחידה בפורים שאינה מוזכרת במגילה,[21] והיחידה שיש לה קונוטציה דתית, והיא זו שמקבלת את מעמד הבכורה בספרות הרבנית. קריאת המגילה נעשית בציבור, מוקפת בברכות בצורה המזכירה קריאת ספר תורה. בברכה שלפני קריאת המגילה נאמר שה' "ציוונו לקרוא מגילה" ושה' "עשה נסים לאבותינו", ובברכה לאחריה נאמר: "ברוך אתה ה' אלוקינו… הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו". מכיוון שההקשר הנפוץ שבו היהודי הדתי קורא את הטקסט של המגילה הוא הקשר דתי, הוא מפרש את הטקסט לפי ההקשר. הדבר השלישי שרבנים עשו הוא התקנת ברכת "על הנסים" כחלק מהתפילה ומהברכות על האוכל. ברכה זו נאמרת מפי היהודי הרבני לפחות חמש פעמים ביום הפורים, וגם היא מדגישה את המקום של האל בסיפור המגילה.[22]

 

הזיכרון התרבותי של מגילת אסתר בגישה הציונית

כחלק מהדת האזרחית במדינת ישראל הולאמו חגי היהדות המסורתית לטובת האידיאולוגיה הציונית.[23]היהדות הציונית לקחה את הסיפורים ההיסטוריים והתמקדה במאבק בין היהודים ובין העם שבא להחריבם.[24]גם המסורת היהודית של פורים נתפסה כנתונה מן העבר, ובשל כך אין להחליפה, אלא רק להיכנס עמה לדיאלוג ולבחור ממנה חומרים, אחד המרבה ואחד הממעיט.[25]לכן הסיפור של מגילת אסתר נתפס באידיאולוגיה הציונית דווקא כסיפור המבטא לאומיות יהודית וסכנה מתמדת לקיום הפיזי של העם בגלות. אלוקים לא קיים במגילה, מרדכי ואסתר הם גיבורים יהודים המצליחים לנצח את המן, אויב ישראל, בזכות תעוזתם. מכיוון שהנרטיב הציוני בוחר לזכור את האלמנטים הנוחים לו בסיפור המגילה, הוא גם יכול לשכוח אלמנטים שפחות נוחים לו. דוגמה לכך היא פרקי הסיום במגילה שסותרים את עולם הערכים ההומאני המודרני, כי מתואר בהם שהיהודים טובחים בשבעים וחמישה אלף גברים, נשים וטף, ולאחר מכן מבקשים עוד יום כזה כי לא הספיק להם. באתר "כיפה", אשר כאמור לעיל מייצג ציבור ציוני דתי,אפשר לראות גם דוגמאות לפרשנות שמקורה בדת האזרחית הציונית. לדוגמה:

"הלקח הוא מר ונורא: אין קיום ליהודים בגלותם, בשום גלות, גם לא בצילה של מלכות עשירה ונאורה."

ואף השוואה בין המגילה לסיפור תל חי, כשטרומפלדור הוא המקבילה העכשווית לאסתר:[26]

"האם היא תבחר להקריב עצמה למען שאר בני עמה?… הרעיון הזה ממשיך ומהדהד בדבריו של טרומפלדור גם ממרחק של כמעט מאה שנה. העם היהודי זעק זעקות רבות כשגזירות ואסונות ניתכו על ראשו."

 

סיכום

אסמן[27] מגדירה "זיכרון מאוחסן" ככולל את כל מה שהתרבות זוכרת, אפילו אם אינו משומש על ידי הפרטים בני התרבות (בספרים, במוזיאונים וכו'); ו"זיכרון פונקציונאלי" כזיכרון המאחד את בני התרבות ומשומש כחלק מזיכרון חברתי חי בתקופה היסטורית מסוימת. הדוגמה של המגילה היא דוגמה יפה לדרך שבה זיכרון תרבותי המאוחסן בצורה אחת משומש בצורות שונות לאורך הדורות. זיכרון תרבותי שנכנס לריטואלים נשמר במשך שנים רבות בשל הפורמאליות שלהם,[28]ומכיוון שהמגילה משמשת חלק מריטואל טקסי היא לא מונחת בקרן זווית אלא נקראת גם אחרי אלפיים שנה. אך אף על פי שהנרטיב הכתוב בה די ברור, עדיין אפשר למשות ממנה רק את שנוח לחברה ההיסטורית שזוכרת. החברה הרבנית קוראת פנימה את אלוהים באמצעות הקפתה בהקשר הלכתי, והחברה הציונית מושכת ממנה את החלקים שרלוונטיים לה ושוכחת את האחרים. המעניין הוא שבניגוד לגישה הרווחת בחברה שלפיה לחברה הרבנית יש הסמכות על טקסטים יהודיים קלאסיים,[29] במקרה הזה הזיכרון התרבותי שהציונות מנסה לשמר קרוב יותר לזיכרון שכותבי המגילה ניסו לשמר מאשר לזיכרון התרבותי שעוצב ונשמר ביהדות הרבנית.

 

---

[1]ראה לדוגמה גיליון שלם של "Poetics Today" שמוקדש לנושא (גיליון 15(1), (1994))

[2]ליטמנוביץ, עדו (2006) הופכיםגדולים: טקסי 'נהפוךהוא' פורימייםבחינוךהממלכתי-דתיכטקסיהיפוךוטקסיסיום, עבודה לתואר מוסמך באוניברסיטה העברית.

[3]Gaster, Theodor  .1972. festivals of the Jewish year. 217

[4]Gaster, 230.

[5]Gaster, 216

[6]מתארכים את המגילה לבין 300 לפנה"ס ל-500 לפנה"ס.

[7]אסתר, פרק ב, פס' ו.

[8]שם, פס' כא.

[9]שם, פרק ג, פס' ב.

[10]שם, פרק ב.

[11]שם, פרק ו, פס' ג.

[12]שם, פרק ט', פס' כ; פס' כט.

[13]אני לא מבקש לטעון שאין הווי ספיריטואלי בסיפור (גורל, צום). אבל ההווי האלילי הזה משותף הן לגיבורי הסיפור הן לרשעים (כמו זרש),והדבר לא מבטא מסורת יהודית דתית דווקא.

[14]מסקירה כללית של הכתבות באתר "כיפה", אפשר לראות שני סוגי כתבות. כתבות שממשיכות את הזיכרון הרבני– מגילת אסתר כמשקפת את אלוהים הפועל בעולם בהסתר; וזיכרון ציוני– הגויים מנסים להשמיד את עם ישראל. כלומר, החברה הציונית דתית, כחברה הרואה את עצמה מחויבת הן ליהדות הציונית הן לציונות הרבנית, מנסה לשמר את הזיכרון כפי שהשתמר בזיכרון התרבותי של שתי החברות הללו. הם כנראה חיים בשלום עם הסתירה הקלה שבין הגרסה שבה אלוקים לא נמצא בתוך המגילה ולכן האדם צריך לפעול, ובין הגרסה הציונית שיורחב עליה בהמשך, שלפיה לא משנה מה האדם היה עושה –אלוהים היה מציל את המצב. תופעה זו מעניינת כי היא מראה איך זיכרונות סותרים יכולים להתעצב כחלק מהזיכרון התרבותי של חברה אחת.

[15]פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק מט.

[16]מתוך תפילת "על הנסים".

[17]ראו דוגמאות למתודות פרשניות שדרכן ניסו מפרשים להחדיר את האל למגילה בויקיפדיה.

[18]Zerubavel, Yael. 1995. Recovered Roots. Chicago: University of Chicago Press. עמ' 215.

[19]ביטוי ששמעתי מפי פרופ' ויניצקי סרוסי.

[20]יש סיפור בגמרא אשר מתאר מאבק על הכנסת המגילה כספר מקודש לתנ"ך. אם הסיפור הזה מתאר מאבק היסטורי ממשי, אפשר לתאר זאת כמאבק בין המצדדים בשכחה של המגילה תוך זיכרונה, ובין אלה שביקשו למחוק את המגילה לחלוטין. (בבלי מסכת מגילהדף ז עמ'א)

[21]השאר הם סעודה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.

[22]ציטוט לעיל.

[23]"אליעזר דון יחיא וישעיהו ליבמן, "הדילמה של תרבות מסורתית במדינה מודרנית: תמורות והתפתחויות ב'דת האזרחית' של ישראל", מגמות כ"ח ,4 , (1984), עמ' 485-461

[24]Zerubavel, Yael. 1995. Recovered Roots. Chicago: University of Chicago Press. עמ' 215.

[25]חזקי שוהם,"עשינו קצת מסורת": מסורת מומצאת ובעיית העבר בתרבות העברית" ראשית- עיונים ביהדות.

[26]לתהליך שבו מחברים בין סיפור בתקופה היסטורית מסוימת (בדרך כלל עכשווית) לזיכרון היסטורי מוקדם יותר כדי להקנות לו משמעות שונה קוראים "keying" בשפה של Schwartz, Barry. 1996. “Memory as a Cultural               System: Abraham Lincoln in World War II.” American Sociological Review. 61 (October): 908-927.

[27]Assman, Jan. 2006. Religion and Cultural Memory. Stanford: Stanford university press.

[28]Connerton, Paul. 1989. How Societies Remember.  Cambridge: Cambridge university press. עמ' 59.

[29]ראו את נאומה של חברת הכנסת רות קלדרון שיוצאת נגד העמדה הזאת.