מאת: טניה מץ

המעבר מן הכפר לעיר היא סוגיה אשר טרדה את מנוחתם של חוקרים עוד מראשית ההגות הסוציולוגית הקלאסית. השאלה במרכזה הייתה מה קורה כתוצאה ממעבר זה לאדם, לחברה-קהילה, לכלכלה ולתחומים נוספים שהם חלק מפעילותו היומיומית של האדם.

התשובה הייתה, אם נכליל לרגע הכללה גסה, שמדובר בנקודת משבר. מעבר זה שבר את הקהילתיות, את אופן הסחר, את סדנאות העבודה הביתיות (דהיינו, את קו הייצור מחומרי הגלם ועד למוצר המוגמר), והרחיק את האדם מן הטבע. בקיצור, כל אותם דברים שהיו ה"ישן והמוכר" בצורת ההתיישבות הכפרית השתנו באחת. יש שטענו שהיה זה הסוף לתום ולשלמות שהיו מורגלים אליה תושבי הכפר טרם המעבר להתיישבות העירונית החדשה.

אחד ההוגים שהתייחס להבדל בין ה"Gemeinschaft" (הקהילה) לבין ה"Gesellschaft" (החברה), בהתייחס לצורת החיים בקהילה הכפרית לעומת אופי החיים בחברה העירונית, הוא טאניס. הוא טען כי הקהילתיות היא הקשר הראשוני וההדוק בין האנשים, קשר שאבד במעבר לעיר המודרנית. לעומתו, פארק, רואה בעיר גם אלמנטים חיוביים, וטוען, למשל, שהיא מקום בו מתאפשרת חירות אישית, ושבה פרטים יכולים לבטא את הכישרונות שלהם. אם כן, צורת ההתיישבות העירונית הביאה עימה את תחושת השבר עליה דיברתי, אך סביר כי הביאה עימה גם תחושות אחרות. לא אוסיף להרחיב כאן בדבר חסרונות המעבר מן הכפר לעיר, עניין שדשו בו רבות מיטב המוחות הסוציולוגיים.

בעצם, מה שארצה להאיר היא דווקא נקודת ההשקה בין הכפר לעיר. בעוד שלכפר בהגות הסוציולוגית מכלול מאפיינים (כגון צפיפות גיאוגרפית, הומוגניות אנושית וכדומה), אתמקד כאן רק בהקשר האנושי-רגשי: תחושת הקהילתיות שאבדה בהתיישבות העירונית. ומכאן, באותו הקשר, היכן מוסדות שמהותם "כפרית" בעיניי, מסווים עצמם בתוך ההוויה העירונית היומיומית האופיינית. בשורה התחתונה – מה הם המקומות שאנחנו הופכים ל"כפר" בתוך העיר?

כל זה התחיל בשאלה שטרדה את מנוחתי שלי: מדוע כיף לי לשתות בירה דווקא בפאב ה"שכונתי" שלי, כמאמר הסדרה הנודעת, "היכן שכולם מכירים את שמי" (או לפחות את פרצופי). אחת הנקודות העיקריות בעיניי במעבר מחיי הכפר לחיי העיר היא חיי הנפש של האדם, כמאמר מיודעינו זימל. זאת אומרת, עוגן חשוב שהיה בכפר ואבד לפרט הוא תחושת הקהילתיות הקרובה, זו בה כולם מכירים את שמך, שיש בה פיקוח וסולידריות חברתיים ללא אנומיה (אם לדבר דורקהיימיאנית). לכן, אולי, אנחנו מנסים לשחזר את תחושת ה"כפר" הזו במקומות נבחרים בחיי היומיום שלנו, בהם אנו רוצים להרגיש "בבית".

מקומות כאלה יכולים להיות אותו פאב שכונתי, המכולת הקרובה לביתנו איפה ש"רושמים" לנו, הבנקאי שמעניק לנו שירות "אישי" בבנק ועוד. התחושות המקושרות עם מקומות אלו, כגון החמימות הגואה בנו כאשר הברמן מחייך אלינו בכניסה לבר (ולא, זה לא כי לבשתי את השמלה האדומה שלי), מנופף לנו ומתפלא "איפה היית בשבוע שעבר?", הן שעוזרות לנו לעבור את חיי היומיום המנוכרים בעיר בתחושת אופטימיות זהירה, לפיה מישהו בעולם הזה מעוניין בשלומנו. תחושות אלה עומדות מנוגדות לאלו הנובעות מהתמודדותנו היומיומית עם ה"רשויות", "מפלצות הבירוקרטיה" הגדולות והמאיימות, בהן אנחנו חשים שאנו רק מספר בתור, מספר תעודת זהות או מספר תיק

ה"כפרים" בעיר הם יצירה חברתית מעשה ידינו, יצירת נקודות אחיזה במציאות בהן אנחנו מרגישים חלק ממשהו גדול יותר, משהו הקושר אותנו יחד לקהילה אמיתית של אנשים השותפים לחוויית הבירה בפאב או קניית החלב במכולת. כדברי האמרה התנ"כית "לא טוב היות האדם לבדו", אנו מחפשים לנו תמידית שותפים לחוויה החברתית, לקיומנו בעולם זה. אולי ניתן לומר שנקודות אחיזה כאלה מהוות איזון יקר ערך בין הכפר הקלאסי – בו ה"אני" שלנו היה נוטה להתעמעם בתוך ה"אנחנו", והשכנים היו מכירים את שמנו אפילו כאשר לא היינו רוצים בכך, לבין ניכור עירוני מוחלט בו איש איש לעצמו. האיזון הזה נשען על המקומות האלה, "כפרים" קטנים בתוך הכאוס העירוני.

ניתן אף לטעון שהחוויה החברתית החיובית האמורה היא בעלת תועלת חברתית רחבה יותר. בתיאוריה המרקסיסטית הקלאסית1, מוטיב הניכור הוא פצע פתוח בעולם הקפיטליסטי - שנשען במידה רבה על העיר ואזורי התעשייה שבה. סעיפי הניכור – ביחס של האדם לעצמו, לסביבתו, לעבודתו ולתוצרתו – סובבים כולם סביב עבודתו. שאלה מעניינת בהקשר זה היא אם נוכל לנטרל את תחושת הניכור של האדם מסביבתו, ואולי כתוצאה מכך מעצמו, האם ירגיש האדם פחות מנוכר מעבודתו ותוצרתו? וודאי שלא נוכל לנטרל בכל המקרים את העבודה המנוכרת. בהנחה כי טבעו של הקפיטליזם שהוא היררכי ויוצר ניכור, אם נוכל לנטרל חלק מהניכור של האדם בהוויתו מחוץ לעבודתו, האם נוכל להשפיע לטובה על היותו של האדם יצרני יותר? בהמשך לכך, לא אוכל להימנע מן הדוגמה (למרות כל השוני), של חברות מסוימות שמנסות ליצור "חיי חברה" בעבודה, וזאת על-ידי בניית חדר כושר או הצעת חוגים כאלה ואחרים לעובדיה המתקיימים במסגרת העבודה. מטרתה הסמויה (או שמא לא כל כך) של פעילות זו היא כמובן לטובת הקפיטליזם, לטובת שעות עבודה נוספות ורצון לחפות על שעה של חדר כושר בעוד שעה של עבודה וחוזר חלילה. על אף המניעים השונים, ניתן לזהות פה מחשבה סוציולוגית דומה.

לסיכום, נקודה למחשבה: משאבדה לנו הקהילתיות הכפרית, אנו תרים אחר פתרון חלופי לאותה תחושה. אך אולי אותו פאב שכונתי, מכולת ומוסדות דומים הם רק פתרון ביניים, או פתרון בלתי מספק. אולי מה שאבד לנו עמוק יותר ממה שניתן לשחזר בקלות שכזו.

 

1לקריאה נוספת: מרקס, ק. 1965. "העבודה המנוכרת". בתוך: כתבי שחרות, תל אביב: ספרית הפועלים.

 

טניה מץ הינה סטודנטית שנה שלישית בתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובחוג למזרח אסיה.