מאת: ליאה טרגין-זלר

בספטמבר האחרון הפכתי לתלמידת דוקטור אורחת במחלקה לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת קיימברידג'. אחרי כמעט עשור של לימודים באוניברסיטה העברית, חיפשתי מקום חדש ומאתגר כדי לכתוב את הדוקטורט. אמנם, יש לכך מספר תקדימים במחלקה, ובכל זאת, התבקשתי לספר מעט על חוויית היציאה לאוניברסיטה אחרת במהלך הדוקטורט.

ובכן, אחרי לבטים, דאגות והרבה ביורוקרטיה, הגעתי לאוניבריסטת קיימברידג' בקיץ האחרון. שמחתי לגלות שקיימברידג' יפהפייה. זו עיר קסומה באמת, בינלאומית מאוד אך גם פשוטה וחמה. הלב של קיימברידג' זו האוניברסיטה הייחודית, והעיר כולה פועמת על פי קצב ליבה. במהלך הסמסטר, נדמה שכח הכבידה בעיר משתנה והכול הופך אינטנסיבי. פקקי אופניים על הכבישים בהתאם להרצאות הבוקר, ובערבים שטף של ערבי עיון, הרצאות ואירועי תרבות. בכל רגע נתון, משהו מרתק מתרחש מעבר לפינה. לקיימברידג' יש מסורת מיוחדת הכוללת שלושה סמסטרים של שמונה שבועות. בחופשת הסמסטר בין לבין, העיר נרגעת ונושמת. עייפה מהקצב אך גם מתרגשת לקראת הסמסטר הבא.

אחד הדברים הנהדרים כאן הוא שכולם רוכבים על אופניים. זו צורת התחבורה הרווחת ביותר. עבורי זו הייתה פעילות שדרשה אומץ רב, שכן, באנגליה, כיוון הרכיבה הוא הפוך.  נדמה לי ששינוי כיוון התנועה היה כה קשה עבורי מפני ששינוי כיוון התנועה כרוך בשיבוש האינטואציה האישית. זה אינו דבר של מה בכך. איבוד האינטואיציה זו חוויה מפחידה (ומסוכנת) על הכביש, אך היא התבררה גם כחוויה מכוננת מבחינה אקדמית ואינטלקטואלית. אחרי כמעט עשור באוניבריסטה העברית, הכרתי את תוכנית הלימודים בעל פה, את המרצים ואת מרבית הסטודנטים במחלקה, והם הכירו אותי. עכשיו הגעתי למקום חדש. קיבלתי פינת עבודה בחדר הדוקטורנטים ואט אט מצאתי חברים עם ענין אינטלקטואלי משותף. למדתי גם לעבוד עם מנחה חדשה ונהדרת – ד"ר יעל נברו. בהתחלה התביישתי נורא, פחדתי שלא אעמוד בקצב, חששתי שידברו על דברים שאני לא מכירה. אבל מהר מאוד הרגשתי שהלימודים באוניברסיטה העברית הכינו אותי היטב ללימודים כאן.

ובכל זאת, החיים האינטלקטואלים כאן אחרים. בסמינר המחלקתי ובשיעורים שאני משתתפת בהם, אני פוגשת חוקרים המגיעים מכל העולם. בשבוע השני ללימודים פרופ' מרסיה אינהורן הגיעה לכאן (לפני מספר שנים כתבתי מאמר לפקפוק אודותיה כאחת הדמויות המכוננות בחקר פריון – תחום עיסוקי). לא האמנתי כמה בת מזל אני. מאז הגיעו רבות וטובות. לא אלאה בשמות אבל אגלה שהתרגשתי מאוד לשמוע כשג'ודית באטלר וקתרין מקינון הגיעו. אבל זו לא רק ההתרגשות מאבק הכוכבות… אני עובדת כאן קשה. קשה ממה שחשבתי. פעם בשבוע יש סמינר לדוקטורנטים בו כל סטודנט\ית מציג\ה פרק מהדוקטורט. ואז מתחילות השאלות. אחד משתמש בממצאים שלו על כלבים ברומניה כדי לאתגר את הממצאים, השניה משתמשת בתובנות שעלו ממחקר על חוקי החלאל בטטרסטן והשלישית, ממחקר על תפקודן של נשים כראשי משפחה במלזיה. אט אט הבנתי שאת העושר האקדמי שעד כה פגשתי בספרים, מאמרים ובכנסים אני פוגשת מדי שבוע מסביב לשולחן. עם הזמן, התחילו לפנות גם אליי ולשאול – איך זה עובד בחלק שלך של העולם?

למדתי לספר (ולחשוב) על המחקר שלי על תכנון משפחה בחברה האורתודוכסית בישראל דרך עיניהם של חברי החדשים. רובם, מעולם לא הכירו מישהו מישראל. אין להם מושג מה ההבדל בין חרדי לדתי וודאי שאין להם מושג שאמצעי מניעה צריכים חותמת כשרות. השאלות הנהדרות שלהם תרמו רבות לחשיבה שלי על ממצאי הדוקטורט. דרך השאלות שלהם הבנתי שהתרגלתי לחשוב ולכתוב בצורה מסוימת אבל שאפשר גם אחרת. יתרה מכך, למדתי לאתגר חלק מהנחות היסוד שיצאתי איתם לדרך. למדתי לפרק את המובן מאליו האקדמי (ישראלי) שלי. זו לא הייתה חוויה קלה, שכן עבדתי קשה כדי לפתח את האינטואציה ואת ה'פרסונה' האקדמית שלי. אבל זו ודאי חוויה מלמדת מאוד. מתנה יקרת ערך.

בשבוע שעבר, העברתי הרצאה במחלקה למזרח התיכון כאן בקיימברידג'. "מאיפה הגעת אלינו?" שאל אחד המרצים, עניתי (בגאווה) כמובן – האוניברסיטה העברית! סיפרתי שאת שלושת התארים עשיתי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. סיפרתי שלקראת סוף הדוקטורט, חיפשתי בית אינטלקטואלי אחר כדי לחשוב בו על ממצאי המחקר. "נו, והיה כדאי?", הוא שאל אותי.

סיפרתי לו שידעתי שאלמד דברים חדשים, אבל אני מודה שלא ידעתי עד כמה.

מבחינה אקדמית ואינטלקטואלית, זו הייתה שנה נהדרת. אבל זו הייתה גם שנה קשה. תכנון המעבר והמעבר עצמו דורשים זמן ומאמץ. הם גם דורשים אקרובטיקה רבה בין האישי, הזוגי והמשפחתי. כמובן, שגם היחס לישראל ולמצב הסבוך במזרח התיכון אינו פשוט. אבל בעיקר, המעבר, כפי שניסיתי לתאר כאן, היה כרוך עבורי באיבוד האינטואיציה האקדמית שעבדתי כה קשה כדי לבנות. אחרי תואר ראשון, שני וכמעט שלישי, חשבתי שאני לקראת הסוף. תמיד חשבתי שכשאגיע לשלב הזה, השלב של סוף הדוקטורט, ארגיש שאני סוף סוף יודעת משהו. אני חושבת שאם הייתי ממשיכה במסלול המקובל, הייתי יותר קרובה לתחושה הזו. כעת, אני מבינה שהמצפן שיצאתי איתו לדרך עוצב במקום מסוים (וטוב שכך). הבחירה לצאת לאוניברסיטה אחרת במהלך הדוקטורט זו בחירה לוותר על הבלעדיות של הבית האקדמי בו עוצבת.

בחשיפה לבית אינטלקטואלי אחר יש מימד מסוכן. לוקחים סיכון כשיוצאים מהבית. יש סיכוי שהאינטואיציה תלך לאיבוד. אינני יודעת אם זה קורה תמיד, אבל זו בהחלט אחת החוויות המשמעותיות ביותר עבורי. בזמן שרכבתי על האופניים, הייתי צריכה להזכיר לעצמי בפעמים הראשונות – היצמדי לשמאל, היצמדי לשמאל. עם הזמן, התרגלתי והפסקתי לשנן את המשפט. התרגלתי. זו כמובן עוד סכנה. לא רציתי להחליף את ההביטוס האקדמי הישראלי בזה הבריטי, ולא חששתי רק מהקרירות. לכל אסכולה או צורת כתיבה יש את היתרונות והחסרונות שלה. כבכל חוויה אנתרופולוגית טובה, התרבות, מבני הכח ומערך היחסים הפנימי של כל אחד מצורות המחקר מתגלים. היתרון הגדול הוא שאחרי שהייה משמעותית בשני בתים אינטלקטואלים שונים הבחירה בנתיב אישי ניצבת בפניי במלוא יופיה. בחירה זו הייתה גם לפני כן, אבל התחזקה עם השהות כאן. חווית האיבוד הייתה קריטית עבורי כדי לפצח את המובן מאליו שלי. אינני בטוחה שחייבים לצאת מהאוניברסיטה או מישראל לשם כך. היציאה לאוניברסיטה אחרת כרוכה במאמצים רבים ולא מתאימה לכל אחד.

ובכל זאת, למדתי שיש חשיבות רבה למצוא מקומות שגורמים לנו לאבד מעט את שיווי המשקל. אבל לא פחות חשוב מזה, להדק את הקשר עם שותפים לדרך (כאן ושם) שיתמכו בנו, יעזרו לנו ויתנו לנו כלים לעבד את הכל מחדש.

 

ליאה טרגין-זלר היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ותלמידת דוקטור אורחת באוניברסיטת קיימברידג'. את עבודת הדוקטור היא כותבת על תכנון משפחה ושימוש באמצעי מניעה בקרב זוגות אורתודוסיים בישראל בהנחיית פרופ' נורית שטדלר וד"ר יעל נברו. ליאה היא מלגאית הנשיא ובשנה הבאה היא מתחילה פוסט דוק במכון וולף לחקר דת באוניברסיטת קיימברידג'.