מאת: ד"ר מיכל פרנקל

בניסיון לבחון הבדלים בין תרבותיים בהתנהגות בציבור, החליט ת', סטודנט בדוי במחקר בדוי, לשחזר עבור עבודת התזה שלו את מחקרו המפורסם של ארווין גופמן (Goffman, 1963), המבוסס על תצפיות משתתפות במעלית. למזלו של ת', בבניין בו הוא מועסק כשומר פועלות כ-5 מעליות, בהן מופעלת מערכת צפייה במעגל סגור, המאפשרת לשומר לעקוב אחר ההתנהגות במעלית באין מפריע. מכיוון שהוא מתבסס על מערך מחקר קלאסי, ששוחזר לעיתים קרובות בספרות הסוציולוגית ולא נתקל בביקורת עד כה, אישר מנחה העבודה את הצעת המחקר בקלות רבה. ת' יצא לדרכו ואסף בקלות ובמהירות מספר רב של תצפיות. האם עונה מחקרו של ת' על כללי האתיקה במחקר שתובעות האוניברסיטה, המדינה והקהילה הפרופסיונאלית מכולנו? ומה אם המצלמות במעגל סגור אינן משדרות את השיחות המתקיימות במעלית? האם יוכל ת' להתקין מיקרופון שישדר שיחות אלה? האם יוכל, מבחינה אתית, להתקין מצלמות גלויות במעליות בהן מצלמות כאלה אינן מותקנות?

 עד השנים האחרונות, היה התסריט שלעיל  אפשרי סביר לכל עניין ודבר, והפרויקט המחקרי של ת' היה ודאי מאפשר לו לכתוב תזה מעניינת, שתהפוך אולי למאמר בכתב עת מרכזי. לא עוד.

השינויים בנורמות הפרופסיונאליות הבינלאומיות, תקנון האתיקה האוניברסיטאי הנוגע למחקרים המערבים בני אדם (human subject), והשינוי העתידי בחוק המדינה העוסק במחקרים כאלה (ראו סקירתה של פרופ' רות לנדאו בגליון זה), עשויים להפוך את מערך המחקר הקלאסי שבחר ת' לבלתי קביל, ואת הפרוצדורה שאפשרה את אישור הצעת המחקר לבלתי תקינה. מחקרו הדמיוני של ת' מערב סובייקטים אנושיים, ובעוד השפעת המחקר על הסובייקטים הנצפים בו אינה מסכנת אותם, יש שיטענו שהיא מפרה את צפייתם לפרטיות כאשר הם מצויים לבדם במעלית, גם אם מותקנת בה מצלמה גלויה. אחרים עשויים לטעון כי השימוש בתצפיות ללא ידיעת הנצפים, ועשיית קריירה אקדמית על גבם וללא אישורם, מהווה ניצול לא אתי של נחקרים. מנגד, יטענו רבים אחרים כי נוכח קיומה של המצלמה, הציפייה לפרטיות כבר אינה מתקיימת וכי הבנת ההבדלים התרבותיים והאופן בו הם מעצבים התנהגות ציבורית עשויה לתרום באופן משמעותי לקידום המדע, ואולי אף לשיפור האינטראקציה בין קבוצות חברתיות.

בהשפעת שינוי הנורמות הפרופסיונאליות, בעיקר בארה"ב ובאירופה, ובהשפעת החקיקה המשתנה, החליטה האוניברסיטה להכפיף לביקורת אתית את כל המחקר הנערך בה והמערב סובייקטים אנושיים. מחקר זה כולל גם את עבודות המ.א. והדוקטורט, ואפילו את העבודות האמפיריות שכותבים תלמידי הב.א. במסגרת הסמינרים המחקריים שלהם. איך תבוצע ביקורת זו ומי יוסמך לבחון כל הצעה? התשובות לשאלות אלה נמצאות עדיין בבחינת ועדת האתיקה האוניברסיטאית והועדות הפקולטאיות, שהתכנסו לאחרונה כדי לנסות ולהתמודד עם חלק מן השאלות הסבוכות הקשורות בתהליך הביקורת.

הבעיות נחלקות לשני חלקים עיקריים: הטכני והמהותי. ברמה הטכנית אנחנו נדרשים למצוא דרך לבחון במהירות וביעילות כמות גדולה מאוד של הצעות מחקר. שיפוט ההצעות על ידי עמיתים, המעורים בתחום המחקר, אך מקיימים גם יחסים קולגיאליים ולעיתים חבריים עם מגיש ההצעה, מעלה כשלעצמו שאלות אתיות ופוליטיות מורכבות. האם יש לדון בכל הצעה המערבת סובייקט אנושי או שניתן לפטור הצעות מסוימות על בסיס קריטריונים קבועים מראש? האם יתקיים דיון בעל-פה בכל הצעה, או שתהליך השיפוט יהיה בעיקרו וירטואלי, ורק מקרים חריגים יובאו לדיון הועדה? כיצד ניתן יהיה לפקח על הגשת כל הצעות המחקר לביקורת, ועל השינויים במערך המחקר לאחר קבלת האישור? כיצד יוכשרו חברי הועדות והאם יש צורך בהכשרת כלל חברי הסגל האקדמי והתלמידים בסוגיות אתיות? אוניברסיטאות רבות בארה"ב מחייבות כיום כל חוקר/ת הבא/ה בשעריהן לעבור הכשרה קצרה, וירטואלית בדרך כלל, המבטיחה כי מודעות לסוגיות אתיות. הNational Institute of Health- של ארה"ב פיתח קורס וירטואלי המספק הסמכה ראשונית שכזו, שמקובלת על מרבית הדיסציפלינות במרבית האוניברסיטאות. אולם הכשרה זו שנויה במחלוקת חריפה דווקא במחלקות לאנתרופולוגיה, שחלקן מערערות על חלק מהנחות היסוד המאפיינות את ה-NIH. הודעתה של האוניברסיטה העברית, כי היא מפתחת מנגנונים מקבילים עבור חוקריה, מאפשרת כיום המשך שיתוף פעולה עם מוסדות מקבילים ומוסדות ממנים בארה"ב, המתנים העברת כספי מחקר בקידום הביקורת האתית המוסדית.

הבעיות המהותיות מורכבות עוד יותר. תפקידה של הביקורת האתית מוגדר כמניעת "סיכון" העשוי לנבוע מן המחקר, או הבטחת פרופורציה סבירה בין סיכון שכזה לבין תרומתו של המחקר המוצע. אלא שהדיסציפלינות השונות אינן מסכימות, בינן לבין עצמן, בשאלה מהו סיכון, מי מוסמך להגדירו ומיהו הסובייקט המצוי בסיכון. מנקודת מבטנו כסוציולוגים, הגדרת הסיכון הינה מקור כוח File:Elevator (AIGA based).svgחברתי והמאבק על הזכות להגדיר מהו סיכון וכיצד ניתן להימנע ממנו, כמו גם הגדרת חשיבות תרומתו של המחקר, הם חלק מהפוליטיקה של האקדמיה ומן המאבק בין פרופסיות על השליטה בתחומי שיפוט רחבים. המצב השורר כיום מכפיף, למשל, מחקרים רבים לאישור "ועדת הלסינקי", המוענק אך ורק למחקרים שאחד ממנהליהם הוא רופא. הצעת החוק הנדונה בכנסת תיתן מעמד דומה למקצועות טיפוליים אחרים, דוגמת פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, אך לא לסוציולוגים ואנתרופולוגים, שאינם נתפסים כמוסמכים לפסוק בעניין הסיכון הנגרם לפרט במהלך המחקר. מנגד, תהליכי תיוג נרחבים, שהם תוצאה של אבחנות מחקריות לא זהירות בין קבוצות אתניות, מעמדיות או מגדריות, אינם נתפסים כלל כסיכון בקרב אותן דיסציפלינות הנחשבות כאמונות על הבטחת בטחונו של הפרט במסגרת ההליך המחקרי.

בעיה מהותית נוספת נוגעת לאחד המאפיינים העיקריים של אישור הצעות המחקר: הבטחת הסכמה מִדעת של הנחקר להשתתפות במחקר. במחקרים רבים בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, כמו במחקר המעליות שהוזכר, קבלת הסכמה שכזו אינה אפשרית, ועמידה קטגורית על קבלת מסמכי הסכמה שכאלה עשויה להפוך תחומי מחקר שלמים לבלתי ישימים.

אז מה עושים עכשיו? למרות מחויבותה הפומבית של האוניברסיטה לעמידה בביקורת אתית מחמירה בכל המחקרים המתבצעים בתחומיה, עדיין לא הוגדרו הפרוצדורות המדויקות לטיפול במחקר. בשלב זה מוגדרות שתי ערכאות לאישור הצעות מחקר: ועדה פקולטאית, המוסמכת לדון בהצעות ולאשר אותן בהחלטת רוב, וועדה אוניברסיטאית עליונה, שדנה בהצעות בהן המממן או גוף אחר דורש אישור ועדת IRB (Institutional Review Board) ומשמשת גם ערכאה לערעור על החלטות הועדות הפקולטאיות.

לפחות בשתי מחלקות, המחלקה לפסיכולוגיה ובית הספר לחינוך, קיימות כיום ועדות אתיקה, המהוות ערכאה נמוכה יותר, המעניקה אישורים להצעות החוקרים במחלקה ומעבירה לטיפול הועדות האחרות רק תיקים שנויים במחלוקת, או כאלה המצטיירים כבעייתיים. מספר מחלקות נוספות, ואנחנו בתוכן, ביקשו מן הועדה העליונה לאפשר קיום פורמאלי של ועדות אתיקה מחלקתיות, המשקפות את הנחות היסוד הדיציפלינאריות, ושיוכלו לאשר את מרבית ההצעות בהליך מקדים, מבלי להכפיף את המחקר הסוציולוגי להנחות היסוד של דיסציפלינות אחרות.

בין אם תאושר בקשה זו ובין אם לאו, על פי הכללים הנקוטים באוניברסיטה, כבר כעת יש להגיש לעיון הועדה הפקולטאית בקשה לאישור כל מחקר המערב סובייקטים אנושיים. בשבועות הקרובים יעלה לאתר המחלקה טופס סטנדרטי להגשת הבקשות שיותאם באופן ספציפי לצרכי המחקר המתקיים במחלקה. על פי הנחיות האוניברסיטה, על הבקשה להיות מוגשת לפני תחילתו של המחקר ולפני הגשת הבקשה למימון חיצוני או פנימי. בעתיד הקרוב יקבעו הועדה העליונה והועדות הפקולטאיות, פרוצדורות ברורות ומחייבות לאישור מחקריהם של חברי הסגל ותלמידי המחקר, וכן להסמכת מורי הסמינרים המחקריים לאישור עבודות המחקר של תלמידי הקורס (נראה שהדבר יעשה בכפוף לאישורו של מורה נוסף מן המחלקה).  מסתמן כי הדרכה ודיון בסוגיות של אתיקה במחקר, יהפכו בקרוב לפרק חובה הן בקורסים המתודולוגיים שינתנו באוניברסיטה והן בסמינרי המחקר עצמם.

בחזרה ל-ת', יקירנו הבדיוני. קרוב לודאי שכתב העת המקצועי, בו ירצה לפרסם את מחקרו, יבקש ממנו היום להצהיר כי המחקר זכה לאישור ועדת אתיקה כלשהי. כשיחפש מימון פנימי או חיצוני למחקרו, יתקל בבקשה דומה. הקפדה על הפרוצדורות המקדמות אתיקה במחקר, עשויה, אכן, להיות מיגעת ולעכב את הפרויקטים המחקריים בהם אנחנו מעורבים, ואולי אף למנוע קידום מחקרים אותם אנחנו כחוקרים תופסים כחשובים ואף פורצי דרך. יחד עם זאת, נראה כי הנורמות המקצועיות המתמסדות סביבנו, בעיקר השאיפה המקצועית לקיומו של מחקר נקי ככל הניתן מבעיות אתיות, מחייבות אותנו כיום להקפיד הקפדה יתרה על קבלת האישורים האתיים ולהתערב בצורה אקטיבית בויכוחים ובמאבקים על הגדרת גבולות המחקר האתי מנקודת מבטינו הפרופסיונאלית. זאת על מנת שהכללים שיכפו עלינו לבסוף, ישקפו עמדה זו ולא יקשו על קידום המחקר באופן לא נחוץ.

 

ד"ר מיכל פרנקל היא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחברה בועדת האתיקה הפקולטאית של מדעי החברה באוניברסיטה העברית.