מאת: צבר מעלם

אין לי יותר מדי חוויות מרתקות, גם לא מבחינה סוציולוגית-אנתרופולוגית, מעבודתי בתור מקרין בסינמטק ירושלים, אבל בפסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי המוצלח שנערך השנה יצא לי לחוות שבירה של הסדר המרחבי הקולנועי שהייתי רגיל לו לאורך השנים. החוויה הוגשה באדיבותם של פרופ' תמר אלאור ושל הסטודנטים בשנה א' לאנתרופולוגיה. רובכם לא מודעים לכך, אבל כשאתם יושבים בקולנוע וחושבים שהכול חשוך ושוקעים אל תוך המסך, המקרין צופה מתא ההקרנה אל האולם ורואה מתי אתה שם את היד על הכתף של הדייט שלך, מתי את מניחה את הראש על בן הזוג שלך, מתי אתה נרדם וכו'. אני מקרין בסינמטק כבר שלוש שנים, והתרגלתי לראות את אותם המופעים של הקהל, עד שהוא הפך לי למשעמם. כולם באים ומתנהגים באותה הצורה תמיד. בפסטיבל האחרון ראיתי פתאום שורות שלמות שבהן יש אורות קטנים מתוך טלפונים ניידים. הטלפונים האירו על דפדפות שעליהן כתבו הצופים במרץ. הסתכלתי על האנשים האלה וחשבתי לעצמי,איזה מגוחך, הם באו לראות סרט, ובמקום לראות את הסרט הם כל הזמן עם הראש בתוך הדפדפת, כותבים בטירוף שעוקף את מהירות ההקלדה של קצרנית בית המשפט העליון. וגם כל האורות הקטנים והבלתי פוסקים באולם… בדיעבד התברר שתלמידי אנתרופולוגיה בשנה א' נדרשו לצפות בסרט בפסטיבל ולהגיש עליו דוח קריאה. אני, שהתרגלתי לעבודה האוטומטית, והקהל, שהתרגל לצפייה האוטומטית, חווינו שבירה של כל כללי הטקס. אני חייב לציין שההפרה של המרחב הקולנועי השקט, השגרתי, הייתה מעניינת לצפייה ומעוררת המחשה של מחשבות ממבוא לאנתרופולוגיה. אם נתייחס לעובדה שהאתנוגרף בשטח לא מצליח לראות את כל המרחב ושומר את כתיבת רוב רשמיו לאחר התצפית כדי שיוכל לראות ולחוות כמה שיותר, נוסיף לכך את העובדה שבקולנוע עדשת המצלמה מצמצמת את המרחב ועורכת אותו וכך מכוונת את הראש של הצופה לכיוון האחד ולא לכיוון האחר ומגבילה את מבטו,ועל שתי עובדות אלו נוסיף את העובדה שרוב הסטודנטים שבאו להפר את המרחב הקולנועי החשוך והשקט טמנו את ראשיהם בדפדפותיהם לפרקי זמן ארוכים– כל אלה גורמים לי לתהות– כמה הם ראו באמת? ואם נשליך את זה למציאות עבודת השדה האנתרופולוגית, כמה החוקר רואה באמת?האם יש טעם להמשיך ולשאול ולחקור את המציאות, מפני שכל זה מעלה סימן שאלה אחד גדול– האם בכלל מישהו רואה את האמת?חוויה אישית ומעניינת זו לקחה אותי לכיוון אסוציאטיבי אחר, גם הוא מתוך עולם הקולנוע, וגרמה לי להרהר בסרט "ענן אטלס" ובאופן החדשני שבו הוא מציג את מושגי האמת והבדיון בהקשר הקולנועי. בפסקאות הבאות אביא הרהורים אלו ואסביר מדוע מומלץ מאוד בעיניי ללכת לאיבוד יחד עם הסרט במבוך הוויזואלי והתוכני של שאלת הבנת האמת.

 

מהפכה בסרטי הקולנוע – שבירת מרחבי הסרט והחיפוש אחר האמת

בפסטיבל טורונטו האחרון נעמד הקהל למשך עשר דקות לאחר שצפה בהקרנת הבכורה של הסרט שנמשך 172 דקות. הסרט שהרשים את הקהל (ואותי, אף שלא הייתי בטורונטו) הוא "ענן אטלס" של האחים ואשובסקי וטום טיקוור, אשר מבוסס על הספר של דיוויד מיטשל. כמו הסרטים הקודמים של האחים ואשובסקי ("מטריקס", "וונדטה"), גם הסרט הזה מנופף ברעיונות חברתיים ופילוסופיים עמוקים בעזרת התחפשות לסרט "הוליוודי קליל". האקשן מגיע במינון הנכון, בניגוד למנת היתר שחווים ב"מטריקס". גם המסרים החברתיים והפילוסופיים מועברים בצורה חלקה ונוחה יותר לעיכול, ולא בפראות ובבוטות כמו שעשו האחים ב"וונדטה". אני אתחיל ואומר, תשכחו מכל תיאור שתקראו, פשוט לכו לראות את הסרט. את הסרטים של האחים ואשובסקי אי אפשר רק לראות או לספר, צריך לחוות אותם.

הסרט "ענן אטלס" הוא עוד צעד התפתחות משמח ביצירה של האחים ואשובסקי. הסרט נוצר לאחר בשלות יצירתית של האחים, שמאפשרת להם לספר סיפור עמוק ומורכב מהרבה חתיכות שונות בצורה מאוזנת שתהיה נעימה ומעניינת לכל צופה. בעצם, אני מנסה לומר שאם בא לכם אקשן, רומן, קומדיה, דרמה, מתח, פשע, הרפתקה– קיבלתם הכול! אולי זה נשמע מעט מבולגן, אבל בעזרתו של טום טיקוור (שעשה דבר דומה ב"ראן לולה ראן") אנחנו מקבלים שישה סיפורים מופרדים ומחוברים שמסופרים בו-זמנית ועדיין מסודרים בסדר מופתי. וגרוע מכך, בכל ששת הסיפורים מופיעים אותם השחקנים בדמויות שונות. בשעה הראשונה הייתי מבולבל, מה קורה כאן,שאלתי את עצמי, טום הנקס הוא הרע? הוא הטוב? באיזה זמן אני נמצא עכשיו? זה אותו סיפור בכלל? מה הקשר בין הסיפורים? מתברר ששאלתי את השאלות הנכונות. בניגוד לסרטים הנפוצים שמספרים סיפור קבוע לאורך תקופת זמן אחת, עם גיבור מרכזי, ומתמקדים בעיקר בטקסט או בוויזואליות או בסאונד, האחים ואשובסקי מנצלים הכול ונותנים לצופה מהכול. אפשר לחשוב על כך כמו על FULL HD  לתמונה– הצופה מקבל FULL MOVIE לסרט. האחים ואשובסקי רוצים לבלבל את הצופה, לנתק אותו מכל מחשבה שיש לו על זמן, הווה, עתיד, עבר. הם רוצים לנתק את הצופה מלהיות מקובע לדמויות החזותיות לאורך הסיפור. התבלבלת? יופי, עכשיו כשהמוח מבולבל הוא מוכן לקבל כל מסר שייצור לו סדר בבלבול. כמעט התייאשתי, ופתאום מתוך כל הבלבול הכול התחבר, הבנתי מה לעזאזל רוצים ממני. התחושה מהצפייה ב"ענן אטלס" היא בדיוק אותה התחושה שמרגישים בפעם הראשונה שמצליחים לפתור את הקובייה ההונגרית הארורה. בהתחלה אתה חושב, אחר כך אתה מתחיל לסובב את הצלעות באקראיות לקראת ייאוש שיגרום לך לזרוק את הקובייה בעצבים, ואז פתאום מגיעה הפעם הבודדת והנדירה הזאת שייתכן שלא תקרה לך שוב–אתה רואה את הדרך לפתרון ואתה מתחיל לסובב את הצלעות בהתלהבות עד שאתה פותר את הקובייה.

מה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולסרט? פרט לרעיונות שעולים בסרט, שאפשר להגות בהם ולהתפלפל בהם מבחינה סוציולוגית במשך שנים, צריך להסתכל על הסרט כסרט מכונן שפורץ את הדרך לעוד סרטי FULL MOVIE שכמותו. בשנה שעברה, בקורס המאלף "מבוא לשיטות מחקר איכותניות"של נעה אפלויג, תיארה המרצה את הדרך שבה מספרים האינדיאנים סיפור. בתרבות האינדיאנית לא מספרים סיפורים ברצף הכרונולוגי שאנחנו רגילים לו, אלא מספרים סיפור בצורה מעגלית שסובבת סביב רעיונות ועקרונות שחשוב למספר להדגיש–הסיפורים הראשונים יהיו אלה שמבליטים את הרעיון או את המסר החשוב ביותר בצורה הטובה והבולטת ביותר. את אותה הדרך הסיפורית מיישמים האחים ואשובסקי בסרטם. אתה יכול לנסות לעקוב ולחפש קווי זמן, דמויות ועלילה קבועים, אבל הם כל הזמן מזכירים לך, זה הרעיון, טמבל! בכל פעם אתה מקבל פיסה מסיפור אחר, וכל הפיסות מצביעות על רעיון אחד, אחר כך על רעיון אחר, ולבסוף כל זה נועד כדי ליצור את החוויה של הרעיון "הגדול" של הסרט. יש מסרים חברתיים ופילוסופיים רבים בסרט, ואחד מהם קשור לחזות הפיזית שלנו ולקשר שלה לזהותנו ה"אמתית", מסר שיישמה לאנה (לשעבר לארי) ואשובסקי במציאות לאחר ניתוח לשינוי מין. עד כמה באמת משנה החזות החיצונית שלנו את הזהות שלנו?

אך למרות רעיונות רבים ומעניינים כגון זה, נדמה שהמסר שמהווה את הציר המרכזי בסרט הוא מעין פיתוח "ניו-אייג'י" של רעיון "התודעה הכוזבת".הטענה בסרט היא שיש אמת אחת נסתרת מן העין בעוד כולנו שרויים בתודעה מזויפת. זוהי תודעה לא-אמתית בשתי רמות. ברמה הראשונה אנו שרויים במצב שבו אנחנו מאמינים שמה שאנו רואים וחוקרים הוא האמת;ברמה השנייה אנחנו מבינים שהאמת אינה גלויה לעינינו ואינה נמצאת לפנינו כפי שחשבנו ברמה הראשונה של התודעה הכוזבת, ואנחנו מחפשים אחר "האמת האחת". אך לפי היוצרים, גם התפכחות זו ברמה השנייה של התודעה היא תודעה מזויפת, מפני שאנחנו עושים זאת מתוך התעלמות או ידיעת העובדה שלא נראה את האמת לעולם. התשובה הניו-אייג'ית של האחים להתפכחות ולמציאת האמת תחת מצב התודעה האשלייתית הכבדה הזאת היא שהסיכוי היחיד לגלות את האמת יגיע מחוויית החיים בזמן שאנחנו מחפשים תשובות לשאלות. רק כך נחווה את האמת (גם אם לא נראה אותה או לא נוכל להצביע עליה בבירור).הם אומרים בסרטם שעלינו להבין שחיינו הם לא רק חיינו, אלא הם חלק ממערך קוסמי שלא נוכל לתפוס אותו במבט הבודד שלנו;החיים שלנו וההחלטות הפרטיות ביותר שלנו משפיעים על העולם כולו– ובמילות הסרט, " Our lives are not our own, we are bound to others, past and present. And by each crime and every kindness, we birth our future".

בסרטי "מטריקס" יצרו האחים מהפכה בסרטי האקשן ההוליוודיים באמצעות טכנולוגיות ה-Bullet Time וכוראוגראפיית האלימות הסיניות שעוצבו לחך האמריקני, תוך שהם מפציצים את הצופה בטקסט וביצירת מציאות ויזואלית שמבוססת על רעיונות בהגות אקזיסטנציאלית. ב"וונדטה" העלו את שיח הזהות ואת השיח הליברלי למרכז הבמה של עולם הקולנוע, שוב עטוף בקלילות של סרט מתח-אקשן. שינויים אלו בעולם הקולנוע, יחד עם מהפכת התלת-מימד של ג'יימס קמרון, היו עד כה שינויים "קוסמטיים"בעולם הקולנוע, ולא מהותיים. אף על פי שיש שיאמרו שהעובדה ש"וונדטה" שודר לא מזמן בסין מעלה את חשיבותו של הסרט בעולם הקולנוע, אני לא אתנגד לכך באופן נחרץ, ורק אומר שהוא חשוב ומהותי לעם הסיני יותר מלעולם הקולנוע. לעומת הסרטים האלה, "ענן אטלס" הוא אחד מהשינויים המהפכניים המהותיים שחווה הקולנוע בשנים האחרונות. זוהי מהפכה באופן שבו מספרים סיפורים בסרטי המיינסטרים שוברי הקופות. הסרט מאפשר לנו לראות כיצד אפילו הדרך שבה אנו מספרים את הסיפור טומנת בתוכה את המסר. צילום ועריכה בעלי מסר שמקביל למסר הטקסט ואליהם הגורם שמשלים צפייה בסרט לחוויה שלFULL MOVIE.

תעלול קטן ומוצלח של שבירת זהות שמדגים חלק מהחוויה של ה-  FULL MOVIE נעשה בסוף הסרט, כאשר כל שחקן מוצג בכל מגוון הדמויות ששיחק בכל סיפור. זהו תעלול ויזואלי בלתי שגרתי ובלתי נפוץ בעולם הקולנוע,והוא משמש להעברת המסר של הסרט בערוץ הוויזואלי באופן חדש. תופתעו לגלות כמה פעמים לא זיהיתם את השחקנים כלל, כך למשל – זהירות, מיני ספוילר – האלי ברי בתפקיד מנתח קוריאני ויו גרנט בתפקיד קניבל ברברי.

בקיצור – אם יש לכם מבחנים ואתם מחפשים איך לדחות את הלימודים עוד קצת, "ענן אטלס" יעשה את העבודה.