מאת: נעם גבריאלי

מי שהיה נוכח בחדר הסמינרים של המחלקה בימי שני בשעה אחת ועשרים יודע ביקורת מהי. באחת ורבע מסתיימות ארבעים וחמש הדקות שניתנו לדובר/ת של הסמינר המחלקתי השבועי ומתחילות שאלות מהקהל. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי מתרשם מחדות המחשבה של חברי המחלקה ולא פעם ולא פעמים מצאתי עצמי מרחם על האדם המסכן שנדרש להגן על עבודתו מפני התקפות של מילים חדות כל כך, של שאלות נוקבות כל כך. כמובן שהביקורת הזו חשובה מאין כמוה: היכולת לפרק מבנים מחשבתיים ליסודות התיאורטיים והמתודולוגיים המרכיבים אותם, לחשוף את הנחות היסוד שעליהן הם עומדים ולדון בתקפותם היא חלק חשוב ומהותי מהפרויקט האקדמי, מהחתירה של הנאורות המערבית אחר האמת אודות העולם.

אך אני מודה ומתוודה שלמרות שהות של כמעט חמש שנים במסדרונות האקדמיה, הרוח הביקורתית לא נושבת בעורקיי וכמעט תמיד אני משתכנע ממאמרים שאני קורא או מהרצאות שאני שומע (כולל אלו בסמינר המחלקתי). במילים פשוטות, אני פתי מאמין לכל דבר. פעם בכמה זמן יוצא לי לשאול את עצמי איך יכול להיות שפתי מאמין לכל דבר עושה תואר שני באחת הדיסציפלינות הביקורתיות ביותר של המדע המודרני?

לדעתי להיות פתי זו דווקא הגישה הטובה ביותר עבור סוציולוג או אנתרופולוג, בטח בתחילת דרכו. בתואר ראשון לימדו אותי שבסוציולוגיה אין אמת סוציולוגית, אין עובדות לדעת כמו שיש צורות לדעת, או משקפים שונים שאנו שמים בשביל להסתכל על העולם התרבותי/חברתי. אם יש בכל זאת "אמת סוציולוגית", עמדה סוציולוגית בסיסית מאחורי כל המשקפיים, היא שכל טענה לאמת מתווכת על ידי מנגנונים חברתיים ומעוגנת ביחסים של כוח, של זהות וכו'.

כמובן שהשתכנעתי מהטענה המעניינת הזאת (כבר אמרתי שאני פתי?) ומאז בעצם אין לי צורך להיות ביקורתי. אין לי חשש שמישהו ישטוף את מוחי וישכנע אותי שהאמת אודות העולם היא באמת כזו או אחרת, או שיש רק צורה אחת להסתכל על תופעה כלשהי. העמדה הסוציולוגית הבסיסית משחררת אותי מהצורך להוכיח ולהפריך טענות ומאפשרת לי להתפנות לשאלה הפרגמטית יותר – מה אני יכול ללמוד, איזה משקפים אני יכול להוסיף לאוסף שלי; היא מאפשרת לי לקרוא עם הטקסט במקום כנגדו. אך היופי האמיתי בלהיות פתי הוא שהרבה מהטקסטים והתיאוריות שאליהם אני נחשף ובהם אני משתכנע הינם ביקורתיים באופיים. אני משתכנע בכוחן של תיאוריות וטיעונים שונים – החושפים את חולשתם של תיאוריות וטיעונים אחרים (שבהם כבר השתכנעתי קודם). על ידי כך שאני משתכנע בו זמנית בתיאוריה ובביקורת עליה אני הופך מודע לא רק למה שניתן לראות דרך כל זוג משקפים אלא גם לנקודות העיוורון שלהם. כך אני יכול להשתכנע גם ממרקס וגם מוובר (וכמובן גם מדורקהיים וזימל ורבים רבים אחרים), להיות פמיניסט רדיקלי וליברלי, ולחשוב מיקרו מאקרו וביניים ולהאמין שכל אחת מהן היא רמת הניתוח הנכונה להסתכל דרכה על המציאות החברתית.

אך היות ותמיד הייתי פתי ולא תמיד למדתי סוציולוגיה, הרבה שנים לפני תחילת הלימודים שלי כבר השתכנעתי גם ברעיונות ותיאוריות לא סוציולוגיות. מזמן כבר השתכנעתי שיש אמת על העולם ושניתן לתאר אותה במודלים מתמטיים או סטטיסטיים. השתכנעתי שלאדם יש טבע מעבר לתרבות ושהטבע הזה מושפע משנים של אבולוציה ושהוא עדיין משחק חלק חשוב בחברה ובתרבות. אפילו השתכנעתי שיש מקורות טבעיים להבדלים הפסיכולוגיים והחברתיים בין גברים ונשים. והיות וזה בכלל לא מסתדר עם העמדה הסוציולוגית הבסיסית אין לי ברירה אלא להיות פרגמטי גם כאן, לראות את נקודות החולשה והכוח של ההסברים הטבעיים, יחד עם הכוח והחלושה של ההסברים החברתיים שמציעה הסוציולוגיה.

מרוב שנים של להיות פתי גמור הרכבתי לי אוסף די מרשים של משקפיים תיאורטיים, של צורות הסתכלות, ואת היכולת להסתכל פעמים רבות דרך כמה מהן במקביל ולראות את העולם בצורה מורכבת. וכך יוצא, לעיתים, שאני מרגיש שהסוציולוגיה על האינסטינקט הביקורתי שלה מראה לנו עולם צר מדי, פשוט מדי, שבו הכל מובנה, הכל מתווך חברתית (או שלא הכל מובנה אבל אף אחד לא מוכן לדבר על גבולות ההבניה), כי כך מייצרים את העדשות לכל המשקפיים הסוציולוגים, וכבר קשה לנו לראות את העולם בלעדיהם. וחבל, כי כבר נאמר שדברים שרואים משם לא רואים מכאן והעובדה שהמשפט הזה מדויק גם להיפך לא עושה אותו לפחות נכון.

בעצם, מלהיות פתי אני נאלץ להיות פרגמטי גם ביחס לאופן שבו אני קורא טקסטים או חושב על ידע. אני מודע לאפשרות לקרוא נגד ואני מודע לאפשרות לקרוא בעד – כל טקסט, כל תיאוריה, כל אמירה על המציאות, בין אם היא ביקורתית או לא ביקורתית. ואם זה לא מספיק אני מודע גם להוכחה המתמטית של משפטי האי שלמות של גדל שלפיהם כל מערכת ידע, ולו הפשוטה ביותר, סופה ליצור פרדוקסים מהותיים הקשורים ביכולת שלה להתייחס לעצמה. אני אפילו מודע לכך שההיסטוריה של המתמטיקה עד כה מדגימה לנו את המגבלות המהותיות של קריאה בעד. וכמובן, אני מודע לכך שאותו הדבר מתרחש גם בקריאה הביקורתית, כאשר מפנים את התובנה הסוציולוגית שידע נוצר בהקשר חברתי תרבותי היסטורי ופוליטי לסוציולוגיה עצמה, שאינה מתקיימת בחלל הריק אלא בהקשר חברתי תרבותי היסטורי ופוליטי – גם הקריאה הביקורתית מוגבלת על ידי אותו פרדוקס מהותי הכרוך בניסיון לדעת.

והניסיון להבין ולהכיל את כל זה הופך אותי בהכרח מודע גם לעצמי כסובייקט שקורא את הטקסט, לצורך שלי באמת – חיובית (אני יודע את זה) או שלילית (אני יכול לבקר את זה), לרצון הפנימי שלי להבין ולדעת, ולבלבול לנוכח הידיעה הפרדוקסלית שאני לא יכול לדעת אבל אני חייב לחיות ולבחור ולפעול.

 

והבלבול מחזיר אותי לשירה ולציטוט היפהפה מלאונרד כהן –

There is a crack in everything,

That's how the light gets in.

 

נעם גבריאלי הוא סטודנט לתואר שני במגמת סוציולוגיה ומתרגל בקורס שיטות מחקר איכותניות. הוא כותב תזה בהנחיית פרופ' אווה אילוז בנושא "דאנה - נדיבות הלב במסורת הבודהיסטית כשיטה כלכלית וטכנולוגיה של העצמי".