מאת: קרן פרידמן-פלג
כיאה מפוסט-דוקטורנטית חדשה במחלקה, הבקשה של מערכת "פקפוק" הייתה 500 מילה על המחקר שלי לדוקטורט. זו הייתה בקשה סולידית וצנועה ממי שעוד מרגישה שהיא "נוסעת לירושלים". אחרי שלושה תארים בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, במסלול מאוד מוכר של "בניין נפתלי-קומה שש-ספרייה-קפיטריה-הדשא של גילמן", הנסיעות לירושלים עודן מלוות בפס הקול "שלום כיתה א'", ושמחתי להיענות לבקשת המערכת.
המחקר שלי לדוקטורט נערך בהדרכתם המיטיבה מאוד של יורם בילו ומשה שוקד, והציע התחקות אתנוגראפית אחר השימוש של מומחי בריאות הנפש בהמשגות הטיפוליות של "טראומה" ו"חוסן", בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא (אוקטובר 2000), פינוי ישובי גוש קטיף וצפון השומרון (אוגוסט 2005) ומלחמת לבנון השנייה (יולי 2006). במרכז ההתחקות הזו עמדו שני שחקנים מוסדיים: "המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי" (נט"ל) שהוקם ב-1998 ו"הקואליציה הישראלית לטראומה", עמותת גג שהוקמה שנה לאחר שהחלה אינתיפאדת אל-אקצא וזמן קצר לאחר אירועי הטרור במרכז הסחר העולמי בניו יורק, ביוזמת "המגבית היהודית המאוחדת-הפדרציה, ניו יורק". הכניסה אל שתי העמותות ועבודת השדה בהן, סיפקה מענה למשאלה עמוקה לעבור אל "מאחורי הקלעים" של העבודה הטיפולית, בוודאי כשהיא מתקיימת בזיקה אל "קדמת במה" ממלכתית, כמו הלאומיות הישראלית והסכסוך הישראלי-ערבי.
הקריאה האתנוגרפית לנעשה בנט"ל ובקואליציה הובילה להתחקות אחר הממדים האינדיבידואלי והקולקטיבי של עבודת המומחים. מחד, בקשתי לאפיין את השימוש בהמשגה של "הפרעה פוסט-טראומטית" (Post-Traumatic Stress Disorder) ובהמשגות קרובות לה ("הלם קרב" או "התוקפן הטראומטי") המתרכזות בסבל של יחידים. כך, למשל, עוסקת העבודה בהפעלתה של "ניידת לטיפול במשפחות טראומטיות" בעיר שדרות, בעבודה טיפולית פרטנית מול חיילים משוחררים או במסגרת קבוצת תמיכה לנשים הנשואות לגברים פוסט-טראומטיים.
מאידך, בקשתי לאפיין את הניסיון להרחיב את השימוש בהמשגות הקליניות ל"טראומה לאומית", המשגה המשלבת מרכיבים קליניים של פתולוגיה עם מרכיבים תרבותיים של חוויה, ומתרכזת בסבל קולקטיבי. לכן תיארו פרקי העבודה את הפנייה של גופי המומחים אל כלל אוכלוסיית ישראל כ"קהילה טראומטית" באמצעות אמצעי התקשורת, ובקרב "קבוצות סיכון" כמו עובדי אגף הרווחה של עיריית ירושלים, חונכים מעמותת "עזר מציון" העובדים בהתנחלויות או הורים שכולים מדליית אל-כרמל.
בנוסף, בקשה העבודה לבחון את האופנים בהם עושים המומחים שימוש בהמשגות טראומטיות לצורך סימון פגיעוּת וחולשה, אינדיבידואליות וקולקטיבית, אך לצידן גם את השימוש בהמשגה של "חוסן", אינדיבידואלי וקולקטיבי, לצורך סימון יכולת עמידה, כוח וגבורה. העבודה עסקה, לשם כך, בתיאור מהלך הקמתם של "מרכזי חוסן" בצפון ובדרום הארץ או ב"סדנאות לפיתוח חוסן אישי" ובהקמתם של "חדרי שלווה" בבתי הספר היסודיים בעיר שדרות. האתנוגרפיה בתוך עמותות ובאתרי ההתערבות של המומחים אפשרה לי להצביע על התהוותו של שדה רגשי עשיר סביב הלאומיות היהודית-ישראלית, שמקורו בממשק חדש ורב עוצמה שנוצר בין השיח הטיפולי לבין ההגמוניה הלאומית.
בשנת הפוסט שלי אבקש להתרכז בתוצאותיו של אחד המהלכים שנבחנו במסגרת העבודה: המהלך להקמת עשרה "מרכזי חוסן" בישובים הסמוכים לגבול הצפון בעקבות מלחמת לבנון השנייה. אבקש להשוות בין מערך השיקולים שעמד בבסיס ההחלטה על הקמתם של שני מרכזים, ככל הנראה בקריית שמונה ובמר'ר, ובין דפוסי העבודה המופעלים על ידי המומחים בשני המקומות.
לסיום, זאת הזדמנות טובה לחזור ולהודות מאוד לשני המנחים שלי, יורם בילו ומשה שוקד, ששיתוף הפעולה הבין-אזורי ביניהם איפשר את כתיבת המחקר, ולראש המחלקה גד יאיר וחברי הסגל הירושלמי על קבלת פנים מברכת, נעימה וחפה מכל פוזה.
הביא לדפוס אלקטרוני: אריאל ינקלביץ