מאת: ארז מגור

לפני כשלוש שנים, כשפקפוק עוד היה עיתון צעיר בתחילת דרכו, קיימו לירון שני ונעם קסטל ראיון עם פרופסור גד יאיר בכניסתו לתפקיד ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. עכשיו, שבועות ספורים לפני עזיבתו את התפקיד, נפגשתי איתו על מנת לשמוע את דעתו על מצבה של המחלקה ולסכם את כהונתו כראש המחלקה.

עברתי על ראיון הכניסה לתפקיד שלך עם מערכת פקפוק ואני רוצה להתחיל בלהקריא לך את רשימת הפרויקטים או השינויים העתידיים אותם הזכרת אז:

 

צמצום ההשקעה בתוכנית הב.א. והעברת משאבים לתוכנית  המ.א. ולדוקטורנטים

שיתוף הדוקטורנטים בהחלטות שמתקבלות במחלקה

פרויקט ה-work in progress (WIP) (סוג נוסף של סמינר מחלקתי המיועד להצגת עבודות בתחילת הדרך של דוקטורנטים ומסטרנטים)

הוצאת יותר קורסים לחו"ל (דובר על קורס חדש של אלכס ויינרב באפריקה בנוסף לקורס בפראג)

יצירת איחוד תמתי למחלקה: סוג של התמחות בנושא כלשהו שרוב חברי הסגל יעסקו בו

המשך קיום מסגרת ה-town meeting (פגישות מרצים וסטודנטים) שהתקיימה אז במחלקה במטרה ליצור דמוקרטיזציה ושיתוף

יצירת שת"פ עם אוניברסיטת תל אביב, במסגרתו סטודנטים יוכלו לקחת קורסים משני המוסדות

הקמת קבוצות מחקר סביב נושאים ספציפיים שירכזו חוקרים מרמות שונות: מסטרנטים, דוקטורנטים וסגל בכיר

ולבסוף: נסיון להקצות חדרים אישיים למסטרנטים ודוקטורנטים על חשבון אנשים שלא נמצאים במחלקה

 

תגובתך?

שאיפות גדולות לאללה. אני אעשה ניתוח סוציולוגי לתפקוד שלי כראש מחלקה. כדי לבצע רפורמות ראש מחלקה צריך לגיטימציה מהסגל שלו, ואני חושב שאני איבדתי את הלגיטימציה שלי בסוף השנה הראשונה. אני לא יכול להצביע במפורש על דבר קונקרטי שגרם לכך, אבל כשניסיתי לעשות כל מיני רפורמות בחוג, לדוגמה בכיוון של דמוקרטיזציה, אז קיבלתי הצבעה ברגליים או בשתיקה מחלק נכבד מחברי הסגל שלא ראו עין בעין איתי את הכיוונים שאני רציתי ללכת אליהם, ולכן נשארתי קצת בלי חיילים אחרי השנה הראשונה. למעשה, לא קיבלתי גיבוי לחלק מן היוזמות שלי גם מלמעלה: לא מהפקולטה ולא מהאוניברסיטה. בין שהיה זה בבלימה ובין שבשתיקה, הייתה העדפה שלא אזיז: לא דברים ולא אנשים. זה מאוד הגביל את יכולתי לעבוד. במובן עמוק, אם כן, אני והארגון לא הלמנו זה את זה. לא בתרבות, לא בתפיסת התפקיד.

האזור שבו הצלחתי, אני חושב, זאת תוכנית המוסמך. הצלחנו להקים תוכנית מ.א. ששונה לגמרי ממה שהיה כאן לפני ארבע שנים, עם הציטוט המפורסם של ה"אווירה של פחד" שהייתה כאן. לדעתי, האווירה היום שונה לחלוטין. יש באמת אווירה של שיתף ויוזמות. יש אנשים ונעים להיות פה. אני חושב, ואני מדבר פה על תחושה שהיא משותפת לרוב חברי הסגל, שהייתה מהפכה בתוכנית ה-מ.א. ושהמ.א., כרגע, ממנף את כל המחלקה. מאוד ברור שזה צומח על המסלול המואץ אשר שבה, באופן חיובי, חלק מהתלמידים בכך שהוא שכנע אותם לרוץ מהר ואיתנו.  ביחד עם זה, אני חושב שזה קשור להתארגנות החדשה בתוכנית המ.א. עם מנהיגות ברורה של מיכל פרנקל, שנושאת את התוכנית על כתפיה ומשפיעה בצורה דרמטית. ידענו שיהיה לה אפקט מאוד משמעותי, כי מיכל מתגייסת ועושה הרבה מעבר למה שכל מרצה אחר עושה. אחרי ששנים זאת הייתה מגמה ללימודי ארגון עם שלושה תלמידים אחרים, בשנה האחרונה אנחנו כבר במצב של חצי-חצי. היום התוכנית מונה כשלושים סטודנטים, שחציים לומדים ארגון וחציים לא, ואני מקווה שהמגמה הזאת תמשיך. התרומה שלי פה הייתה בעיקר לתת תמיכה מאחור ליוזמות של מיכל ואחרים שנענו לקריאת כיוון שאני הצבתי. בכלל, במסגרת ההצלחות שלנו בתקופה שלי בהחלט אפשר למנות את הבלימה וההיפוך של מגמת פיחות מספרי הלומדים במחלקה, וכתוצאה, התחלה של גידול בתקציב. מבחינת תקציב, לפני שנה היינו בשנה הגרועה ביותר אי פעם, והשנה התקציב כבר עולה. דרך-אגב, הדבר הזה ייחודי מבחינת שאר המחלקות בארץ. יש תחושה שכל המחלקות לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בארץ נמצאות במגמת ירידה של מספר הסטודנטים ואצלנו כבר לא. לדעתי תוכנית המ.א. היא המפתח.

איזו עוד הצלחות אתה יכול לציין?

נושא נוסף הוא עניין ההוראה – אנחנו מחלקה שהיום הסטודנטים בה קוראים. הצלחנו לשנות את הדימוי של המחלקה, שזו בעיני ההצלחה הכי גדולה. אנחנו מחלקה שבה סטודנטים קוראים. מצד שני – הייתה לי שיחה עם עזרא צוקרמן [מרצה אורח מארה"ב – א.מ.] שיושב דלת מולי. הוא מגיש לי את הסילבוס לקראת קורס שהוא הולך ללמד והוא מבקש ממני להסתכל על הסילבוס כדי להגיד לו אם הדרישות סבירות ואני רואה שיש שם דרישה של שבעה מאמרים מדי שבוע ואני במבוכה נורא גדולה. אני לא רוצה להציג את האוניברסיטה העברית כמוסד של בורים. אז אני אומר לו שסטודנטים פה עובדים, ושאולי דרישה של שלושה או ארבעה מאמרים יותר הגיונית. אבל אני נורא מתבייש שבסופו של דבר אני אומר לו להוריד סטנדרטים. ואז עמליה באה ואומרת לו בוא נהיה ריאליים, אחד או שניים, זה מה שילך. אז אנחנו מחלקה שקוראים בה, אבל מצד שני אנחנו עדיין קוראים רק מאמר אחד או שניים בשבוע בקורס, והסטנדרט באמת צריך להיות גבוה יותר. בין לבין עומדת התרבות הישראלית כולה, זו של החפיפניקיות, עומדת התרבות הארגונית של האוניברסיטה הישראלית, שהיא חפיפניקית ולא רצינית, ואת זה קשה מאוד לשנות. אבל דרך הפרקטיקה של "דף חושב", הצלחנו לכפות את הקריאה וזה הישג אדיר שמבחינתי הוא מהפכה. רק על זה הייתי מסמן וי והולך הביתה, כי זאת הייתה המחלקה שלא קראו בה וזה שינוי מאוד גדול.

עוד חידוש נוסף, יחידאי, שאנחנו כמחלקה יזמנו, זה סקר בוגרים של כבר למעלה ממאה בוגרים שענו לנו, וייכתב על זה דו"ח. אבל מהר מאוד, כתוצאה מהתוצאות של הסקר, עולות שאלות כמו: האם אנחנו נותנים לסטודנטים שלנו מה שהם רוצים או צריכים? האם הלימודים שלנו רלוונטים לעולם העבודה? אז כתגובה, אנחנו כבר מתחילים בשינוי קטן בשנה הבאה, עם קורס חדש של "סוציולוגיה יישומית", שאמור להיות קורס בחירה גדול שאני אעביר. בנוסף לזה יש לנו קמפיין אינטרנטי משמעותי מאוד, דרך אתר המחלקה ואתר הפייסבוק שלנו, שלא היו קיימים קודם. ואני נאבק עכשיו, ממש בשיניים, מול הנרשמים על מנת שיגיעו לפה. אני כל שבוע שולח מייל לכל מי שנרשם למחלקה. מפנה אותם לכתבות של אנשי הסגל שלנו, לדוגמה, הראיון של ישראל כץ בכלכליסט או ממליץ להם לקרוא את 'הזמנה לפגישה עם סוציולוגיה' של פיטר ברגר. כל פעם משהו אחר. חצי שנה לפני שהם פה אני כבר יוצר איתם שיחה שבועית או דו-שבועית על סוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

 

כשנכנסת לתפקיד דיברת גם על  להעביר משאבים מהשנים הראשונות של תוכנית הבוגר לשנים היותר מאוחרות, וכך לקדם את תוכנית המוסמך. האם שינויים אלו נעשו, ואם כן, מה היו התוצאות שלהם?

 

השנה ניסינו לעבוד על תוכנית הב.א., הייתה תוכנית עבודה מסודרת שקודם עוסקים במוסמך ואז בבוגר, אז השנה טיפלנו בבוגר ונדע יותר טוב אם זה הצליח בשנה הבאה, למרות שקשה מאוד לעשות שינוי מבני בגלל שאי אפשר לשנות את מספר הנ"זים וגם אי אפשר להזיז הרבה קורסים. יש כמה תוספות קלות לתוכנית, שאני מקווה שתשפענה לטובה, אבל לתחושתי לא עשינו מספיק בתואר הראשון.

אני חושב שהשינוי המשמעותי ביותר הוא המסלול המואץ, שמבחינת משאבים הוא באמת מאוד משמעותי. הייתי נכון להשקעה תקציבית מאוד גדולה, כי דוקטורנטים זה דבר יקר. בשנתיים הראשונות הקצנו למסלול שני דוקטורנטים, ואחרי שראינו שהמסלול הוא לא גדול אז הקטנו את זה לדוקטורנט אחד. אבל בהחלט הייתה פה הקצבה של משאב שקודם לא היה וגם תפיסה שאנחנו רוצים להאיץ את הסטודנטים המצטיינים. כל הדילמות האלה של שוויון מול מצוינות, אני משדר באופן ברור לכיוון של מצוינות ואי הפחתה בסטנדרטים. אז אני חושב שהכיוון הזה מצליח. המסלול עבד כי לקחתי אנשים שידעתי שהם טובים על מנת להוביל אותו: טליה שגיב וזהר גזית. לא היה לי ספק בכושר ההוראה שלהם וקיבלנו תוצאה דומה לזו שקיבלנו כששמנו את מיכל על פורום מ.א. אני חושב שהמסלול עומד ונופל על האנשים שמובילים אותו, ולכן גם בהמשך צריך להקפיד על מי שיובילו את המסלול.

 

אז המסלול המואץ ימשיך כרגיל?

כן. כל זמן שלא קם בית ספר לדוקטורט, המסלול הזה הוא המציאותי ביותר. כיום אין לנו אפשרות להעניק מלגות לדוקטורנטים והעסקתם יקרה, כך שעם התקציב של היום לדבר על בית ספר לדוקטורנטים זה לא ריאלי. כרגע, הריאלי הוא להמשיך ולהשקיע במ.א. עד שמצב ההשכלה הגבוהה בכלל ישתקם כלכלית. בעיה נוספת בהקשר זה היא חלק מאנשי הסגל שלנו, שהתפיסה שלהם היא שהדוקטורט והמוסמך היא בעיה של הסטודנטים וזה לא בעיה שלהם. הם לא טורחים להשיג תקציב שיאפשר לסטודנטים לעבוד. הם לא רואים חשיבות במענקי מחקר ככלי לטיפוח סטודנטים.

 

האם המחלקה עושה מספיק בנושא הזה?

נעשה מספיק במובן של "זה מה יש". למחלקה יש את קרן שיין שמחלקת לסגל, לדוקטורנטים ולמסטרנטים מלגות מאוד קטנות לצרכים שלהם. 2000$ מקסימום לדוקטורנטים וסגל, ו-800$ למאסטרנטים. זה כלום. יש אנשים שזה מה שהם צריכים והם אומרים "יש לי 2000$ זה מאפשר לי לתרגם את הספר, לא צריך יותר והסטודנטים – שישיגו לעצמם את התקציב שלהם". אני חושב שאנחנו בעולם בו אנחנו צריכים להשיג תקציבים כמה שיותר גדולים, גם כדי לעשות מחקר כמה שיותר טוב, אבל גם כדי להעסיק סטודנטים. אבל אני קול באפלה בעניין הזה. יש מעט חברי סגל עם קרנות מחקר שמאפשרות להכניס הרבה סטודנטים וחבל.

 

האם פעלת לשנות את הדבר זה?

מדובר, באמת, בתרבות ארגונית מאוד בעייתית, ואני די נכשלתי ברמה של המחלקה. חלק מזה נובע מהאוניברסיטה, שלא מעבירה מסרים ברורים בנושא הזה. לדוגמה, היום, לקבל קביעות בלי שהשגת מענק מחקר תחרותי זה כבר עם סימן שאלה. אבל אנשים לא יודעים את זה. הם יגיעו לשלב בחינת הקביעות שלהם ואז יגידו להם "לא השגת תקציב מחקר! לכי הביתה". אם כך, למה לא אמרתם זאת ביום הראשון?! אז יש מדיניות, אבל היא מוחבאת או לא מוצהרת ומוזכרת דיה. זה חלק מהתרבות. באוניברסיטה לא קיימת שקיפות בשום דבר, וזה נוח כי זה מאפשר למוסד לקדם אנשים לפי מי נחמד ומי לא נחמד ולא על פי הצטיינות או קריטריונים מוצהרים וגלויים. אין סטנדרטים, או שהם לא בהירים, ומופעלים אד-הוק בהקשר פוליטי או אישי כזה או אחר. אני חושב שהנסיון לעשות שינוי לכיוון של שקיפות ותחרותיות בתוך המחלקה על רקע של מוסד שעובד אחרת, לא אפשרי.

 

בזמנו ציינת שתי חולשות מרכזיות של המחלקה: חולשה ברמת הפריון האקדמי של החוקרים, ואובדן מספר רב של חברי סגל בתקופה קצרה. האם אלו הן עדיין החולשות העיקריות של המחלקה?

פה סיפור הצלחה וסיפור כשלון. כשלון בתחום הפריון, הצלחה בתחום גיוס סגל חדש. בשנה האחרונה הכנו דו"ח חדש למל"ג על תפקוד המחלקה. העמדנו נתונים באופן הכי גלוי ופתוח ואני לא יכול להצביע על כך שבשלוש שנים האלה הצלחנו להגדיל את הפריון המדעי בצורה בולטת. לכן הדאגה שהייתה לי אז נשארת איתי. בנוסף, אנחנו משחקים יותר מדי בזירה הישראלית ובסטנדרטים ישראלים ובנושאים ישראלים, ופחות מידי בנושאים גלובליים.

 

מבחינת סטנדרטים או גם בתחומי המחקר?

גם וגם. אנחנו מאוד ישראלים בתחומי המחקר שלנו. יש גם הבדלים ניכרים בין המגמות, בין דמוגרפיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אז אי-אפשר להגיד משהו כללי, המגמות מאוד שונות ומעמדן בעולם מאוד שונה. אבל הכל כתוב בדו"ח, שיהיה פתוח לציבור אחרי שהוא יועמד לפני המועצה להשכלה גבוהה. בהקשר זה ,אני חייב להגיד שהאוניברסיטה העברית וחברי הסגל שלי לא בעד פתיחה של נתוני תפקוד אקדמי לציבור, בעוד שאני בעד שקיפות מלאה של כל המערכת. אנחנו במערכת ציבורית ואני חושב שכל תפוקה שאנחנו נותנים בגמול לשכרנו צריכה להיות גלויה. לא קל לשכנע את מנהיגות הארגון הזה שחשוב להסתכל על נתונים, וממילא לא קל לשכנע את חברי הסגל כבודדים שחשוב להסתכל על התשומה והתפוקה באופן פתוח והשוואתי. פה היה לי מאבק שנכשל ליצור שקיפות בנתונים ובחלוקת משאבים. אני אתן דוגמה קונקרטית: אני העמדתי להצבעה, שכמעט אף אחד לא היה מוכן להשתתף בה, שראש המחלקה הבא שיכנס –  היות ולא רציתי שמא ישתמע שאני עושה את זה לטובתי – יוכל לחלק אחוז מסוים מהתקציב של המחלקה לחברי הסגל על סמך הצטיינות אקדמית. הדממה הלא דקה בה נתקלתי בהצבעה הייתה מאוד משמעותית. אלה הם הסימנים של חוסר הלגיטימציה שהזכרתי קודם. טענו שאני מייצר משוכה חדשה שאנשים יצטרכו לעבור לצורך הקידום שלהם או כל מיני סיבות טובות ולא טובות, אלא שהמסקנה הסופית הייתה שאנחנו לא משתפים פעולה עם בקשתו של ראש המחלקה.

 

כשאתה מדבר על רמת הפריון האקדמית של אנשי הסגל נראה שאתה מייחס יותר חשיבות לכמות אל מול איכות. האם לא הגיוני יותר לחשוב שכמות מעטה של פרסומים מעידה דווקא על פרסומים איכותיים יותר? ואם אתה אומר שהמטרה היא לקדם מצוינות, האם זה בהכרח הולך יד ביד עם כמות?

המחקר בסוציולוגיה של המדע מראה שלא מדובר על או/או אלא על גם וגם, ומכאן הצפייה שלי. מי שכותב הרבה גם מצליח לייצר אמירה משמעותית וגם השפעה רחבה בשדה, נוכחות ובולטות. הבלחה פעם בכמה שנים היא נחמדה, אבל לא יוצרת מסה של עבודה שנוטים להתייחס אליה. נכון שיש יוצאים מן הכלל, אבל זה בדיוק העקרון של יוצאים מן הכלל. וארגון לא יכול להסתמך על יוצאים מן הכלל. הבלחות וגאונים ישנוניים זה נחמד, אבל הכלל הוא שמי שעושה יותר גם מחדש יותר ומשפיע יותר. כך שהפגם הוא בשאלה, בתפיסה האריסטוקרטית שהיא מניחה מראש. אני לא מקבל – לא אריסטוקרטיה אקדמית ולא שאלות היונקות מתפיסתה. הגיע הזמן לעבוד.

 

ובנושא הגיוסים?

אני חושב שפה דווקא המחלקה יוצאת נשכרת מאוד יחסית לשנים הקודמות. בסך הכל בשלוש שנים קיבלנו ארבעה אנשים חדשים למחלקה: ג'וש גצקו, נאביל חטאב, גילי דרורי שתיכנס ביולי ואיתן וילף שנכנס עכשיו. אני לא יכול לקחת על זה קרדיט מלא, כי כל חברי הסגל יושבים ודנים במועמדים, ולמרות שבסופו של דבר זה ראש המחלקה שנשלח לפקולטה לקרב על התקן, גם פה אני נעזרתי בחברים: אווה אילוז, תמר אלאור ועמליה אוליבר היו קריטיות בסיוע. יחסית למחלקות אחרות, בשנים מאוד קשות שאין תקנים, אנחנו יצאנו טוב. זה לא שהמחלקה גדלה, כי חלק מהגיוסים היו כתוצאה של עזיבה. אבל הייתה פה הצלחה במאבק מול ההנהלה על לשמור על מעמדה של המחלקה מבחינת גודלה וחשיבותה. אז אני מגדיר את זה כהצלחה של המחלקה, כי באמת הבאנו אנשים טובים, וכמחלקה עמדנו מאחורי האנשים שהבאנו באופן ברור.

אם כבר הזכרנו את עזיבתם של מספר אנשי סגל לא כדרך הטבע: האם אתה חושב שזה מקרי שהמחלקה שלנו נאלצה להתמודד עם מספר כזה גדול של פרשות הכוללות התנהגות לא מוסרית של אנשי הסגל או האם זה משהו מבני במחלקה עצמה?

קודם כל, אנחנו לא המחלקה היחידה. הטרדות מיניות היו, באופן גלוי או סמוי, גם במחלקות אחרות בארץ, כולל פרשה שמתגלגלת בימים אלו ממש במוסד אחר. זה מביא למחשבה – האם סוציולוגים ואנתרופולוגים מסתבכים בקשרים יותר מפרופסורים לביולוגיה שנמצאים עם סטודנטים וסטודנטיות כל הזמן במעבדה? לדעתי הסיבה לריכוז המקרים בדיסציפלינה עשויה להיות המידה היתרה של כריזמה שיש לנו כי אנחנו ביקורתיים. אנחנו לא מקבלים את הסדר החברתי וזה מעצים בנו הירואיות שלכאורה. אחת מהתכונות של דמות הירואית זו העובדה שהגיבור דבק בערכים כנגד הסדר ואז, מתוקף העצמאות הביקורתית שלנו כנגד כל מה שזז, יש לנו איזה הירואיקה. אז הביקורתיות הטבועה בדיסצפלינה שלנו אולי יצרה כריזמה שמי מהאנשים קצת מתהדרים בה ואולי גם אנשים קצת נשבים בקסמה. אז יכול להיות שיש משהו, דווקא בזכות השמועות בשבועות האחרונים שאנחנו לא בודדים, שגרם לי לחשוב "הייתכן שיש משהו באופן שבו הדיסציפלינה שלנו מערערת על כל דבר?"

 

הכריזמה של וובר?

כן. משהו ששובר סדר. עכשיו, דמות עם כריזמה כזאת יכולה להיות עילוי בהוראה, אבל כשזה מתגלגל אל מחוץ להקשר ההוראה יש בזה סכנה.

 

למרות הכריזמה הזו, נראה כי רוב היוזמות במחלקה מגיעות דווקא מלמטה, מהסטודנטים. האם יש לך הסבר לכך?

יחסית לאקדמיות מובילות אחרות, האקדמיה הישראלית – ואני שם אותנו במובילות, אני לא חושב שאנחנו גרועים – שמרנית בצורה קיצונית ומדאיגה. יש פה כוחות מנהיגות, גם במחלקה וגם במוסד, שהיעדים שלהם זה להמעיט או לבלום שינוי. אלה כוחות מובילים שאתה לא יכול לעבוד כנגדם. אני לא מדבר על הדיקן הנוכחי, אבל, נגיד, "מוסד הדיקנות". אתה לא יכול לפעול כנגד המוסדות. המוסדות הם מאוד שמרניים ומאוד אנטי יוזמתיים בכל תחום, ואתה צריך אחד כמו דוד לוי-פאור שינער את כולם כדי שיקרה משהו. אתה צריך כמה יזמים, שלנו במחלקה אין כאלה רבים, והשינויים שהם עושים הם ממש קוסמטיקה ולא שינויים סטרוקטורליים משמעותיים. אז מול חוסר הלגיטימציה שלי, כל מה שיכולתי לעשות זה לעודד דברים שיעלו מלמטה ולבלום התנגדויות אם יש מלמעלה. אנשים לא תמיד שיתפו פעולה עם היוזמות שלי. למשל, הייתי עושה אירוע פתיחת או סוף שנה ורק חצי מאנשי הסגל היו מגיעים וגם זה בדחילו ורחימו, ביקשו שלא להקשות עליהם. זאת המסורת פה. זאת מסורת של תן לעבוד בשקט על העבודה הקטנה שלי. הארווארד זה מקום אחר. ואני מאמין שאפשר להיות הארווארד. זה נאיבי מאוד, אבל אחרת לא הייתי עושה מסלול מואץ, לא הייתי רץ ומנסה לגייס תקציבים לתלמידים שלי. כי אני חושב שכן אפשר לעשות הרבה יותר. ולכן אני תמיד מתוסכל, מריר ומאוכזב. כי אני אופטימי. מדי.

 

אם נשים בצד את כל המכשולים המערכתיים שהזכרת עד עכשיו – האוניברסיטה השמרנית וחוסר שיתוף הפעולה מצד סגל המחלקה – האם יש לך ביקורת על מה שאתה יכולת לעשות אחרת? מה האחריות שלך על הכישלונות שאתה מדבר עליהם?

אני חושב שהמיומנויות החברתיות שלי, האינטליגנציה הרגשית שלי, היא בגובה הרצפה ולא נהגתי בתבונה חברתית. אבל זה היה מן הידוע. אם מישהו חשב שאני אצא מהדלת הזאת ואסתובב במסדרונות כראש מחלקה, אז הוא לא ידע את מי הוא בוחר כראש מחלקה. ברור שאני עובד הרבה, אבל אני עובד דרך המייל, כמו מנהל היי-טק; ופה במחלקה צריך הרבה פוליטיקה ארגונית ו"לקקנות", ואני לא מתאים לזה. אני סוליסט, אני לא סתם הייתי רץ למרחקים ארוכים לבד ביער. אני גם הכי נהנה לכתוב לבד. גם אם הייתי הרבה יותר פוליטי ודיפלומטי באופן העבודה שלי אז זה לא אומר שהייתי מצליח להשיג הרבה יותר, אבל לא הייתי מאבד את היכולת להמשיך ליזום יוזמות. לא הייתי צריך לאבד את הלגיטימציה כראש מחלקה. אז בקטע הזה אני חושב שללא ספק יש גבולות ליכולת המנהיגות שלי. אני חושב שהייתי נותן לעצמי את הציון שהסגל נתן לי בסקר שביעות רצון מראש המחלקה, שעל הסקאלה של בין 1-10 היה 7. אני לא חושב שמיציתי את כל מה שחשבתי שצריך לעשות. והייתי צריך לעשות יותר.

 

חשבת אולי לבקש לחזור לעוד שנה?

באיזשהו שלב כן רציתי, הרגשתי שאני מחומם כבר ועכשיו אני מבין איך לעשות את התפקיד, אבל המצב הבריאותי לא מעודד, ולראשונה בשנה האחרונה יש לי תחושה שהתפקיד סוף-סוף פוגע פגיעה בתפקוד האקדמי שלי. דווקא השנה עבדתי הכי טוב כראש מחלקה, גם עם חוסר הלגיטימציה עבדתי הכי טוב, אבל ללא ספק השנה התפקוד האקדמי שלי מאוד מדרדר. פעם ראשונה שזו בחירה של או/או ולא גם וגם. אם בשנים קודמות פרסמתי עשרה פריטים בשנה, השנה אני כבר על חמשה ומטה. וזה לגמרי בגלל התפקיד. איבדתי פוקוס ונכנעתי לו. לואיס קוזר כינה פעם תפקידים מסוימים בשם "מוסד חמדני" – כזה הלוקח ממך את כל משאביך ותשומת-ליבך. שנתיים הצלחתי להימנע מכך, בשלישית נחמדתי על ידי התפקיד. טוב שאני מתחלף, גם למחלקה.

 

מה אתה חושב על הסטודנטים במחלקה? מה ההתרשמות שלך מהם?

בב.א. אני מלמד את הקורס על הגרמנים והקורס על הישראליות שלימדתי במסלול המואץ, ואני מוצא את הבכי והנהי על רמת הסטודנטים באוניברסיטה העברית שווים כקליפת השום. יש לנו סטודנטים מדהימים. זה נכון שאני אולי סלקטיבי בקורסים שלי, אני מקבל אנשים שיודעים שהם הולכים לעבוד קשה נורא. אבל אני גיליתי, ואני אומר את זה כל שנה, שיש פה מלא גאונים! גם עם כישרון כתיבה, גם עם יצירתיות, גם עם חוכמה וגם עם ידע. יש סטודנטים בב.א. שמפילים אותי עם ידע שהם מביאים מדיסציפלינה אחרת, מהבית ומאינטואיציות. אז אני פשוט בעושר מאוד גדול בהוראה בשנים האחרונות. בכלל, אני חושב שסטודנטים מגיבים למה שאתה מציע להם, ואם אתה מציב סטנדרט גבוה ואתה משקיע, אז תקבל תפקוד גבוה בחזרה. אם אתה משדר בוז ושבהארווארד הסטודנטים יותר טובים, אז תקבל מהישראלי את כל הקוצים של הצבר שלו בפרצוף שלך ולא תוכל ללמד. אני חושב שהאחריות שלנו כמורים זה להוציא מהצבר לא את הקוצים, אלא את התוך הזהוב שלהם, ויש פה המון. אני יושב וכותב המוני מכתבי המלצה לתלמידי ב.א., המון סטודנטים טובים שדרך אגב, בין התחושה שלי שהם גאונים לבין הציונים שלהם לפעמים יש פער עצום. הם אומרים לי – יש קורסים שאסור לנו לחשוב ולכתוב שונה ממה שהמרצה או המרצה אומרת והאוזניים שלי ניצלות מהדבר הזה כי אני באמת רואה אנשים מדהימים ביכולת והציונים שלהם סביב ה-80 ואני אומר – הכיצד? זה לא יכול להיות. אז זה מציק לי. פה אני חושב שאנחנו צריכים כמחלקה, כמוסד, לתת הרבה יותר מקום לפריחה של תלמידי הב.א. שלנו. ולא פריחה מתוך בטלה אלא מתוך עבודה. אני נותן לסטודנטים שלי לקרוא את פאוסט משבוע לשבוע, ואנשים באים לשיעור עם פאוסט! זה ספר של 600 עמודים, והסטודנטים קוראים ויכולים לצטט לי מה כתוב. אז יש פה הרבה כאלה ואני מאוד נהנה.

 

מה אתה מאחל לגיא סטקלוב שמחליף אותך?

שלא יקבל התקף לב.

 

אולי עצות?

הבטחתי לגיא שאני אתרחק מלהתערב לו בניהול המחלקה. יש מסורת במחלקה שמי שהיה ראש המחלקה ממשיך לעמוד בראשה וכל הזמן מנג'ס לראש המחלקה המכהן מה לעשות, יש פה מציעי עצות רבים. אז הבטחתי לו שאני לא הולך להיות מציע עצות. אני יכול לתת לגיא 101 עצות, אבל גיא הוא גיא, ואנחנו מוסד שכולו בנוי על האישיות של כל אחד מאיתנו. גיא יהיה ראש המחלקה שהוא ואני הייתי ראש המחלקה שאני, זלי היה ראש המחלקה שהוא ועמליה... וכך הלאה. "המחלקה זה אני", במובן מסוים. כי אין לנו ספר נהלים, אין תקנון מכפיף, אין חפיפה, ואין גם פרוטוקולים של שום דבר. המוסד כולו עובד על האנשים. יש בו נהלים לגבי הסטודנטים, אבל כמעט אין נהלים לגבי עבודת הניהול של אנשי הסגל. התרבות הארגונית הזאת נותנת מרחב לאנשים – ואני מאחל לגיא שיוציא מעצמו ככל שיוכל כדי להנהיג את המחלקה להתמודדות עם אתגרים של צמיחה כמותית ואיכותית. דווקא בגלל שהמקום מעדיף סטטיות, יש לו המון מקום ליוזמה.  באשר לי, אני בשנת צינון.

 

ארז מגור הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת התזה שלו על "הכלכלה הפוליטית של ההתנחלויות" בהנחיית פרופ' מיכאל שלו וד"ר מיכל פרנקל.