מאת: ד"ר ג'וש גצקו || תרגום מאנגלית: רביד נבו

הוזמנתי על ידי עורכי פקפוק להציג את עצמי לקוראיו. מה שלומכם? כדי להפוך את זה לכיף יותר (לפחות בשבילי), אתייחס לחיי כאל אלבום תמונות, ואדפדף בו כדי לתת לכם הצצות לתמונות שונות, בלי סדר מסוים.

אני בוהה למעלה, ישר אל השמש, שבקו המתאר שלה אני בקושי יכול להבחין משלושים מטרים מתחת לגובה פני הים האדום. מולי שוחה באדישות זהרון, מסתיר לי את הסטי"ל שחיל הים הטביע לפני שנים מול חופי אילת. אני בודק את מיכל האוויר שלי, ולוקח נשימה עמוקה, בזמן שאני מחכה בסבלנות שגיסי יסיים לצלם את התמונה המאה שבעים ושש של הדבר הארור, מתפלל בשקט שהבטרייה שלו לפתע, באופן מסתורי, תמות.

אני יושב במעמד הגנת הדיסרטציה שלי, כאשר שני המנחים שלי יושבים בשני צידיו (כמה נאות!) של שולחן הסמינר הארוך בוואלס הול באוניברסיטת פרינסטון – ברוס ווסטרן מצד אחד, ומישל למונט מהצד השני. אני מסכם בפני כל הנוכחים, בצורה הנדרשת, את התזה שלי, מציג את ניסיונותיי למקם את הגידול העצום בשיעורי הכליאה בארצות הברית במסגרת שינוי מדיניות נרחב אשר מטרתו שליטה בקבוצות חברתיות שוליות – בכדי לוודא אמפירית ולאחר מכן לחשוף את הקשרים הנסתרים בין צדק פלילי לבין מדיניות רווחה. האם זו תחילת הסוף, אני תוהה, או שמא סוף ההתחלה?

אנחנו בשדה התעופה הבין לאומי של לוס אנג'לס. עוברים מטוסון, אריזונה, בה רק עזבנו בית ומשרות במסלול קביעות באוניברסיטת אריזונה, בדרכנו לדירה של 100 מ"ר בצפון תל אביב. תוך כדי החלפת טרמינל במטרה לתפוס טיסה בת 14 שעות לבן גוריון, אנחנו מוכרחים לוודא שאספנו את כל המטען שלנו. 15 מזוודות? יש.  9 תיקי יד שלוקחים למטוס? יש. 3 מושבים לרכב? כן. 2 עגלות? יש ויש. חתול? מיאו. ילדים? הכי חמודים בעולם. השכל? אופס, נראה שאיבדנו אותו. כנראה זה לטובה.

עכשיו אוקטובר. תחילת שנות האלפיים.  אני על קאנו עם אשתי לעתיד, חותרים לאט דרך העלים – אדום, זהוב, חום – שנשרו על התעלה הצרה בה החלטנו לבלות את אחר הצהריים. מדברים על... שום דבר מיוחד. פשוט נהנים מהרגע, מתבוננים על הצבעים המתפוצצים סביבנו, מיליון מיילים משום מקום (טוב, ממרכז ניו ג'רסי, ליתר דיוק. אותו דבר).

שטוקהולם, שוודיה. אני עומד בחזית אולם פגישות גדול, מתאר את המחקר האחרון שלי על האירוניה שבחקיקה על צפיפות בכליאה. האירוניה? החקיקה ביקשה להנמיך את אוכלוסיית הכלואים, אבל סייעה דווקא להמריץ את הגידול של קיבולת בתי הכלא – תנאי הכרחי למאסר המוני. בנוסף, נדמה שלחקיקה לא הייתה כל השפעה על הצפיפות בכלא." אתם יודעים," אני אומר, עושה את חיקוי אלאניס מוריסט הכי טוב שלי, "It's like rain on your wedding day." דממת מוות, מבטים חלולים. מתברר שהשוודים רגילים שזה קורה. לפחות עוד לא עזבתי את העבודה הקבועה שלי.

3:45. אני יושב בבר מציצים, מקום העבודה של החבר של גיסתי. יש טורניר פוקר ידידותי לתוך הלילה, ונשארנו שלושה שחקנים. אני מהמר על הכל עם יד של זוג תשיעיות. הם יכריזו? אני אנצח? אני יכול לעזוב את העבודה הקבועה שלי? זה משנה? (תשובות: כן, כן, לא, ובהחלט כן!(

 

נוהג בחזרה לתל אביב אחרי ביקור אצל חברים בירושלים. מאוחר, והילדים במושב האחורי מסרבים להירדם סופית. איך לגרום להם להיות שקטים ולהירדם? אני יודע! "אוקיי, עכשיו נשחק את משחק השקט. מי שמדבר ראשון מפסיד." גאוני. בתי בת השש מבהירה את החוקים: "חוץ משיעול ועיטוש." מוסכם. שלושים שניות שקטות עוברות. שיעול מבן השלוש. ואז עוד אחד. ועוד אחד. די מהר הוא מעמיד פנים שהוא משתעל ברמה של חולה ברונכיט. אני צוחק כל כך חזק עד שאני בקושי רואה את הדרך. כשעברנו את הפנייה ל-443, כמעט לא יכולתי לראות אותה דרך הדמעות.

אני מאחר לשיעור. חשבתי שהחדר בקומה הרביעית בגוש שלוש אבל הוא בקומה השלישית בגוש ארבע, ובינתיים אני עדיין מנסה להיחלץ מגוש שתיים. אני אמור לדבר עם קומץ תלמידים לתואר שני באוניברסיטה העברית על תפקידה של התרבות בקביעת מדיניות ציבורית. האם רעיונות משנים, או אינטרסים חשובים יותר? זו בחירה מזוייפת. בראש ובראשונה משום שאין דבר כזה אינטרסים המוגדרים בהיעדר רעיונות של אנשים לגבי מה האינטרסים שלהם (ושלם אחרים). השאלה האמיתית אינה האם רעיונות משנים, אלא אילו רעיונות, איך, ותחת אילו תנאים? ואיך נדע? זה מספיק כדי לגרום לך ללכת לאיבוד.

יושב בפלאפל ג'ינה, חוגג לבד. בדיוק קיבלתי את תעודת הזהות שלי ממשרד הפנים, מעבר לרחוב. לקח רק שעתיים. לא האמנתי שלבנאדם יכולים להיות כל-כך הרבה כרטיסי זיהוי: תעודת הזהות שלי, שני רישיונות נהיגה, תעודת חבר סגל, תעודת העולה שלי, דרכון אמריקאי, תעודת מעבר, רישיון צלילה וכרטיס מועדון מ-Costco. אני מרגיש כמו איש מסתורין בין לאומי. הקיום שלי מעולם לא היה כה מתועד. הא לך, דה-קארט.

אני רוכב על האופניים שלי באוויר האביבי דרך פארק הירקון, בדרכי אל חוף גורדון לצלילת בוקר מוקדמת בים התיכון. יכול להיות משהו טוב מזה? אולי אם היה לי קצת שיער. ככה הייתי יכול לתאר לכם איך השיער שלי מתנופף ברוח. טוב, אי אפשר לקבל הכל. אבל אני מרגיש שאני מתקרב.

 

ד"ר ג'וש גצקו הוא חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית. תחומי העיסוק האקדמיים שלו הם צדק פלילי ומדיניות חברתית; תרבות ומדיניות; פיקוח חברתי; חוק וחברה; והסוציולוגיה של הידע.