מאת: ארז מגור

רבות נכתב על ההשפעה האדירה שהייתה למחאה החברתית שפרצה בקיץ האחרון על כלל הציבור בישראל. לזעקה הציבורית כנגד המציאות החברתית-כלכלית בישראל היו השלכות רבות. מתוכן, ראוי לציין לטובה את תהליכי הלמידה המרשימים, במסגרתם החל הציבור להתוודע לשלל סוגיות שטופלו במשך יותר מדי שנים בידיהן הבלעדיות של "מומחים" למיניהם. ציבור רחב – הן מתומכי המחאה והן ממתנגדיה – החל להתעניין, לדון ואף להתווכח אודות נושאים מורכבים שעד עתה הוגבלו בעיקר לשיח האקדמי. דיונים בסוגיות כמו: הפרטה, מיסוי, תקציבים ציבוריים והעסקת עובדי קבלן, לא נשמעו רק במאהלים ובהפגנות, אלא מצאו את דרכם לשיחות הסלון, לבתי הקפה, לתחנות האוטובוסים ואף לפריים-טיים של ערוץ 2 ו-10. אט-אט החל הציבור לגלות עניין במערכות החינוך והבריאות, בשירותי הרווחה השונים ולמרות העיסוק הרחב בהיבטים צרכניים הנגזרים מ"יוקר המחייה", לראשונה מזו תקופה ארוכה החלה התעניינות גם במאפיינים המבניים של המשק היצרני ושוק התעסוקה. בין היתר, רצון הציבור להרחיב את הבנתו בנושאים אלו מצא מענה בקרב אנשי אקדמיה רבים שהיו נכונים להרים את הכפפה ולחלוק חלק מהידע והניסיון המחקרי שלהם עם המוחים. בתקופת המאהלים לא עבר כמעט יום ללא השתתפות של דמות אקדמית באחת ההרצאות או הדיונים הרבים שנערכו – באופן מאורגן או ספונטני – במאהלים השונים שהיו פרוסים ברחבי הארץ. כשהאוהלים קופלו, שולבו הדיונים במסגרות של ימי עיון, אסיפות-עם, מעגלי שיח וקונגרסים חברתיים. מבין שלל אנשי האקדמיה שהשתתפו באירועים אלו, ולמרות השימוש הרב שנעשה במונחים סוציולוגיים קלאסיים כמו "אי-שוויון", "מעמדות" ו"בירוקרטיה", מצער לגלות כי דווקא קולם של הסוציולוגיים הישראלים הווה מיעוט בין שפע הקולות שנשמעו.

חשוב כמובן לסייג את הדברים ולהדגיש כי חוסר השתתפותם של הסוציולוגים הישראלים בביאור סוגיות המחאה לא היה מוחלט אלא יחסי. בין מאות הכתבות שהתפרסמו בחודשים האחרונים פורסמו גם מספר כתבות שנכתבו על-ידי, או התייחסו לדבריהם של סוציולוגיים ישראלים. חלקם אף לקחו חלק בדיונים שהתקיימו במאהלים השונים. כמו-כן, מסמך מדיניות מיוחד שפורסם על-ידי "מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל" גובש בשיתוף הסוציולוגים פרופ' מיכאל שלו ופרופ' יוסי שביט. יחד עם זאת, ניכר כי גורמים אלו מהווים מיעוט בקרב יתר האקדמיים, אנשי המקצוע והמומחים השונים שלקחו חלק בשיח הציבורי שהתעורר בעקבות המחאה.

אולי הדוגמא הטובה ביותר לחוסר מעורבות זו מצד מדעי החברה בכלל והסוציולוגיה בפרט, באה לידי ביטוי במסגרת "וועדות המומחים" בראשות פרופ' יוסי יונה ופרופ' אביה ספיבק. את הוועדות האלו הקימו מארגני המחאה כתגובה לועדת טרכטנברג במטרה "להציע לציבור הרחב, ליושבי המאהלים ולגופים הלוקחים חלק במחאה חלופות לביסוסה מחדש של מדינת רווחה המושתתת על עקרונות של צדק חברתי". ועדות אלו חולקו לחמש תתי-ועדות שעסקו בנושאים המרכזיים שעלו על הפרק במהלך המחאה: דיור, בריאות, חינוך, תעסוקה, ביטחון סוציאלי ומנהל ציבורי. לאלו נוספו שלוש תתי-ועדות נוספות שהתרכזו בקידומה של תחיקה חברתית, בסוגיות של מקרו כלכלה ובניסיון לנסח מספר עקרונות יסוד הראויים לעמוד בבסיס מדיניות ממשלתית צודקת יותר. סך-הכל, מנו ועדות אלו כ-176 מומחים מתחומי דעת שונים. בעוד שיותר מחצי ממומחים אלו כלל לא הגיעו מהאקדמיה (ביניהם 36 פעילים חברתיים, עובדי עמותות ופקידי ציבור לשעבר, 26 אדריכליים ומתכנני ערים, 18 עורכי דין, 12 מומחים לתחום הבריאות  ושמונה אנשי חינוך); בדיקה מעמיקה מגלה כי מתוך 76 האקדמיים שכן השתתפו בוועדות השונות, היה מספרם היחסי של חוקרים ממדעי החברה והרוח במיעוט. בעוד ש-21 חוקרי עבודה סוציאלית, 17 משפטנים, 13 חוקרי חינוך ועשרה כלכלנים לקחו חלק בוועדות השונות, רק ארבעה מדעני המדינה,שלושה פילוסופים, שני גיאוגרפים ושני היסטוריונים נכללו בניהן. למרות הייצוג הנמוך של כל מדעי החברה (פרט לכלכלה) והרוח בוועדות יונה-ספיבק, מאכזב במיוחד לגלות כי הסוציולוגיה הישראלית בלטה עוד יותר בהעדרה. פרופ' מאג'ד אלחאג' מאוניברסיטת חיפה היה הסוציולוג היחיד שנמנה בין משתתפי הועדות, בעוד לאנתרופולוגיה הישראלית לא היה אפילו נציג אחד. עובדה מאלפת זו מעלה שאלה מרכזית עליה אנסה לענות כאן בקצרה והיא: כיצד קרה שבזמן שמתחוללת מחאה חברתית היסטורית, פספסו חברי המחלקות לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בישראל הזדמנות חסרת תקדים להוות גורם מרכזי ומוביל בהבנת המציאות שהמחאה חשפה, ובעיצוב החזון החברתי ההולך ומתגבש בימים אלו?

כפי שהבינו רבים מתומכי המחאה וכפי שהשכילה דפני ליף לתאר במהלך נאומה ב"הפגנת המיליון", המציאות הישראלית של היום לא נולדה בין לילה, אלא היא תולדה של תהליכים ארוכי טווח שהתרחשו במהלך העשורים האחרונים. בראש התהליכים הללו יש לציין את תהליכי ההפרטה השונים, התעצמותם של ההיגיון הניאו-ליבראלי ועקרונות השוק החופשי, ופירוק מדינת הרווחה הישראלית. הבנת תהליכים אלו דורשת את קיומם של שלל מחקרים רבי היקף שיאפשרו להעמיק בהיבטים ההיסטוריים, הפוליטיים, הלאומיים והבינלאומיים שעיצבו את המציאות הנוכחית. עם זאת, מסתבר למרבה הצער, כי עיסוקם המחקרי של מרבית הסוציולוגים הישראלים – חברי האקדמיה האמונים על חקר החברה בכלל והחברה הישראלית בפרט – בתחום החברתי-כלכלי במהלך העשור האחרון היה מצומצם ביותר.

דוגמא למגמה זו עולה באופן ברור מבדיקת כתב העת של הדיסציפלינה, "סוציולוגיה ישראלית". כתב עת זה אומנם מצהיר כי מטרתו הראשית הינה לעסוק "בנושאים מרכזיים העומדים על סדר היום הסוציולוגי" תוך כדי "דגש על המציאות בישראל", אך בדיקה קצרה של תוכן המאמרים שפורסמו בו מאז היווסדו בסוף שנות ה-90 מעלה תמונה מדאיגה. בדיקה זו מגלה כי מתוך 186 מאמרים מקוריים שהתפרסמו ב-23 הגיליונות של כתב העת, ניתן לספור שישה מאמרים בלבד (!) העוסקים באופן כללי בשינויים הדרמטיים שהתחוללו בשני העשורים האחרונים בספרה החברתית-כלכלית בישראל, ובאופן ספציפי בנושאים כמו: מדינת הרווחה, תהליכי ההפרטה השונים והתגברות האג'נדה הניאו-ליבראלית. לא רק שמספר זה נמוך בצורה מדאיגה בפני עצמו, אלא שמבט מקרוב מגלה כי רק שניים מתוך מאמרים אלו נכתבו על-ידי סוציולוגיים המחזיקים במשרה קבועה באחת ממחלקות לסוציולוגיה בארץ (ד"ר אורלי בנימין, וד"ר דניאל ממן וד"ר זאב רוזנהק שכתבו יחד את המאמר הנוסף). שאר המאמרים נכתבו על-ידי חוקרות תכנון ערים (פרופ' נורית אלפסי וגלית בן-שטרית), כלכלן (פרופ' דניאל צ`מנסקי), חוקר עבודה סוציאלית (פרופ' אברהם דורון) ודוקטורנטית לסוציולוגיה (מיכל רצון). ניתן אולי לטעון כי המוטיבציה של סוציולוגיים ישראלים לפרסם בכתב עת זה פחותה מטעמי חוסר יוקרה ו"אימפקט אקדמי". עם זאת, היות ומדובר בבמה הפרסומית הבלעדית של מחקרים סוציולוגיים בעברית, בהחלט ניתן לראות במתפרסם בו כשיקוף אמין של תחומי העיסוק המרכזים של הדיסציפלינה. לפיכך, ניתן לראות בעיסוק המחקרי המועט של הסוציולוגיה הישראלית בתחום החברתי-כלכלי כפי שהוא עולה מהנתונים כאחד ההסברים המרכזיים להיעדרות הסוציולוגים מהשיח על המחאה. נציגי הדיסציפלינה התגלו כמוגבלים ביכולתם להישען על מחקרים אמפיריים קודמים במטרה להאיר את עיני הציבור באשר לסוגיות הרבות שעלו לתודעה בעקבות התפרצות המחאה.

עוד מתגלה כי בזמן שסוציולוגיים המאיישים את המשרות האקדמיות היו עסוקים בשאלות של "אתניות", "תרבות", "מגדר" ו"גוף" – שאלות ראויות וחשובות ללא ספק אך רלוונטיות פחות עבור הבנת הסוגיות הכלכליות-חברתיות – נותרו הסוגיות המורכבות שעלו בעקבות המחאה לטיפולם של סוציולוגים הפועלים מחוץ לכותלי האקדמיה. דוגמא טובה לכך הוא ד"ר שלמה סבירסקי העומד בראש מכון המחקר "אדוה" העוסק מזה שנים בחקר המדיניות החברתית בישראל ומפרסם מגוון מחקרים המציגים ניתוח ביקורתי של השינויים הננקטים בתקציב, במערכת המיסוי ובשירותים החברתיים השונים והשלכותיהם על החברה הישראלית. לאור עובדה זו ניתן לטעון כי העיסוק המתמשך בנושאים אלו הוא מה שאפשר לד"ר סבירסקי לפרסם במהלך חודשי המחאה סדרת מאמרים ייחודית אודות שוק העבודה בישראל באתר ה"עוקץ". סדרה זו כללה לא פחות מ-13 כתבות בנושאים כמו:פירמידת השכר, שינויים בתעשייה היצרנית, ההסתדרות ואגודי עובדים, מיסים עקיפים, צדק חלוקתי, כספי הפנסיה, מערכת החינוך, שכר המינימום, מס הכנסה ואחרים, וסיפקה ראייה היסטורית, פוליטית, כלכלית-מדינית המגובה במגוון רחב של נתונים, שברור שלא נאספו במיוחד עבור הכתבות אלא התבססו על שלל מחקרים קודמים. בדומה לכך, בדיקה נוספת אודות חברי "ועדת המומחים" של ספיבק-יונה מגלה כי למרות שרק סוציולוג אחד נמנה בינם, חלק נכבד ממשתתפי הועדות הינם בעלי זיקה מסוימת לתחום הסוציולוגיה. לדוגמא, פרופ' נעמי כרמון מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון וד"ר רוית חננאל מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב המשתתפות בועדת הדיור, הינן שתיהן בעלות תואר ראשון בסוציולוגיה. הראשונה אף כיהנה כנשיאת האגודה הסוציולוגית בין השנים 2006-2008.  פרופ' חיה יצחקי מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, המשתתפת בוועדה לביטחון סוציאלי, הינה בעלת דוקטורט בסוציולוגיה.

לאור דברים אלו ניתן להסיק כי שורש הבעיה איננו טמון בחקר הסוציולוגיה עצמו, שכמו בעבר, גם היום ממשיך להציע ארגז כלים מגוון וחיוני לחקר תהליכים כלכליים-מדינים. הבעיה מתחילה, כך נראה, במחלקות לסוציולוגיה עצמן שלמרבה הצער אחראיות במידה רבה לדחיקתם לשוליים – ולעיתים אל מחוץ לאקדמיה – של אותם חוקרים המעוניינים לעסוק בסוגיות חברתיות-כלכליות. עובדה זו מסבירה במידה מסוימת, מדוע בשעה בה נוצרה הזדמנות אולי חד-פעמית להצביע על הפגמים הרבים המאפיינים את השיטה החברתית-כלכלית בישראל ואף אולי לעזור להוביל לתיקון היסטורי, התגלתה הסוציולוגיה הישראלית כבעלת יכולת מצומצמת להוות גורם משפיע ומרכזי בהובלת תהליכים חשובים אלו.

למרות כל הנאמר לעיל, עדיין לא מאוחר להסיק מסקנות ולתקן. יש הרואים את המחאה החברתית של הקיץ האחרון כיריית הפתיחה בלבד, שבתקווה תאפשר להוביל לתהליך ממושך של למידת הבעיות הקיימות, גיבוש פתרונות וחתירה למדיניות ציבורית חדשה וצודקת יותר. ראייה זו מחזקת את הצורך לעודד את דור העתיד של הסוציולוגיה לעסוק בנושאים חשובים כמו: "כלכלה-מדינית", "מדיניות ציבורית", "חקר מדינת הרווחה" ו"הסוציולוגיה של שוק העבודה". על מנת שדבר זה יתאפשר, על בכירי המחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטאות ובמכללות השונות ברחבי הארץ להבין כי רק קידום המחקר וההוראה בתחומים אלו יחזק את יכולתה של הסוציולוגיה הישראלית לתרום ואף לעצב את השיח שהתעורר בעקבות המחאה. סימנים חיוביים בהקשר זה כבר החלו להראות ניצנים. במהלך חודשי המחאה התארגנה בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית קבוצת מחקר בהובלת הסוציולוגיים פרופ' מיכאל שלו וד"ר מיכל פרנקל אותה בין היתר מימן "מרכז שיין" שבראשו עומד ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. יש לקוות שמגמה חיובית זו תמשיך לא רק באוניברסיטה העברית אלא בשלל המחלקות לסוציולוגיה הקיימות ברחבי הארץ.