check
ראיון סיום תפקיד ראשת מחלקה עם פרופ' מיכל פרנקל | פקפוק

ראיון סיום תפקיד ראשת מחלקה עם פרופ' מיכל פרנקל

 

ריקי ענתבי

לקראת סיום תפקידה של פרופסור מיכל פרנקל כראשת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, חברת המערכת ריקי ענתבי נפגשה עימה לריאיון סיכום. מיכל סיפרה לריקי על תפקיד ראשות המחלקה, על תחושותיה לקראת סיום התפקיד, על תקופת הקורונה באקדמיה והשפעותיה על ההוראה.

מיכל פרנקל

קריאה מהנה!

 אני מתרגשת (צוחקת).

גם אני מתרגשת. אני משתעשעת, זאת אומרת...

אני מניחה, גם מההתכתבות שהייתה לנו במיילים אני מניחה שזה עוד מוקדם לך ואולי אפילו קשה שהתפקיד הגיע לסיומו.

שמה? שזה נגמר? אני מחכה לזה. אני מאוד מחכה לזה.

התפקיד הוא שלוש שנים?

כן, אני סיימתי שלוש שנים ואני אהיה שלוש וחצי שנים כי למעשה כשנכנסתי לתפקיד קודמתי, שהייתה גילי דרורי, הוזנקה לתפקיד אחר מוקדם מן הצפוי. לכן מצאתי את עצמי עושה את התפקיד הזה שלוש וחצי שנים ומבינה למה צריך לסיים אחרי שלוש (צוחקות). אז זה המצב וגם אלה היו שנים לא פשוטות, בעיקר עם הקורונה. אמרתי לך שאני עוד לא מסיימת את התפקיד מכיוון שאת יודעת החיים גילו לנו שעוד אי אפשר לסכם כי מי יודע עוד מה יקרה בזמן שנשאר לנו, לכן אני נזהרת מלסכם.

טוב, אז אני אעשה את זה רשמי. אנחנו בעצם נפגשות כאן היום לשמוע על החוויה שלך בתור ראשת המחלקה וקצת על התפקיד עצמו. אז אולי השאלה שאפשר לפתוח בה היא מה החשיבות של התפקיד והאם אנחנו יכולים להסתדר בלעדיו?

אני חושבת שלא. אני חושבת שזה קצת כמו להיות הסדרנית בתחנת מוניות. לוח השנה האקדמי של מחלקה מורכב מכמה דברים שראשת המחלקה או ראש המחלקה צריכה להפעיל, בצד ההוראתי, מחלקה חוקרת באוניברסיטה עוסקת במחקר, בגיוס כסף למחקר, הוראה והנחיה. זה מה שמחלקות עושות וכדי לעשות את זה יש את מחזור ההוראה שאומר שצריך לגייס סטודנטים ל-B.A לM.A- ולדוקטורט ולפעמים גם פוסט דוקטורנטים ולצורך זה צריך להכין תוכניות לימודים חדשות, לעכן את תוכניות הלימודים, להציב אנשים בקורסי החובה, לוודא שיש קורסים מגוונים ושהם מספיק משתנים משנה לשנה. אז בגדול זו עבודה. מדובר בהרבה עבודה, אבל היא לא עבודה קשה. זאת אומרת כשאני יושבת עם אפרת, רכזת המחלקה, לצורך העניין, ואנחנו יודעות כמה קורסים אנחנו צריכות מכל סוג, אנחנו מבקשות מחברי הסגל שילמדו את מה שמעניין אותם ללמד, שואלות האם הם רוצים להישאר באותם קורסים שהם כבר לימדו או לשנות. בדרך כלל אנחנו רוצים להישאר באותם קורסים שלימדנו, אבל לפעמים אנחנו רוצים לשנות כמה כדי להתרענן. בנוגע לקורסים בתוכניות חדשות אני לא יושבת לבד, אלא מתארגנת ועדה שמחליטה דברים מהסוג הזה. לפעמים אלו חברי המחלקה שיושבים ביחד ואומרים 'אוקיי אנחנו צריכים לרענן את תוכנית ה-M.A שלנו, לרענן את תוכנית ה-B.A שלנו בואו נעשה ככה בואו נעשה ככה'. אז התפקיד שלי כראשת מחלקה הוא מאוד טכני. למשל, כל חברי הסגל שלנו צריכים ללמד 12 שעות בשנה, 12 נזים בשנה, אז בודקים, אני יושבת עם הדיקן ובודקים שאכן הם מלמדים את מלוא התוכנית שהם צריכים ללמד.

בין אם זה במחלקה שלנו או במחלקה אחרת?

בין אם זה במחלקה שלנו או במחלקה אחרת.  פן נוסף בעבודה הוא שיש בה הזדמנות מסוימת לבטא את תפיסת העולם שלך לגבי המקום שהמחלקה צריכה ללכת אליו. אני למשל חשבתי שהחיבור עם תכנון אזורי ועירוני הוא משהו שהמחלקה צריכה לפנות אליו, ואין לנו חברי סגל שעוסקים בכך ישירות, אז גייסתי מורה שתלמד את הקורס הזה ובניתי את הקורס הזה. זאת אומרת, החלטתי שהקורס הזה צריך להיות במערכת ובניתי את התוכנית עם המכון לפיתוח עירוני ואזורי, שעכשיו אנחנו נצטרך לשנות בעקבות החלטה של מל"ג. אז כל שינוי כזה צריך לעבור ועדת הוראה פקולטאית וועדה מתמדת[1] ולפעמים צריך ללכת עד המל"ג ולקבל אישור. לכן היכולת לעשות שינויים מרחיקי לכת היא קטנה מאוד.             
חלק אחר, שבו גם יש טווח קטן לפעולה, זה תהליך השכירה. אנחנו רוצים שהסגל האקדמי יהיה כמה שיותר מצוין, אנשים שיעשו מחקר שהוא גם מרתק וגם מצוטט ומשפיע בקהילה האקדמית וגם שיוכלו ללמד קורסים שנחוצים לנו כדי שהמחלקה תהיה מגוונת מבפנים. בעיקר היכולת להשפיע על העולם המחקרי. אז ראש המחלקה הוא זה שמוביל את תהליך הגיוס. זה אגב לא הכרחי ובמחלקות אחרות יש חבר סגל שאחראי על ניהול התהליך הזה, אצלנו מי שאחראי על פרסום המודעה שאנחנו מחפשים הוא ראש או ראשת המחלקה ואז יש כמובן ועדה שיושבים בה פרופסורים ואנחנו קוראים את התיקים ומחליטים מהם התיקים החשובים והבולטים יותר. אנחנו מזמינים את האנשים לתת לנו הרצאה לדוגמה וקוראים את העבודות שלהם... במובן הזה, אני ראשת המחלקה עושה עבודה מזכירתית. אני צריכה להבטיח שהתיקים מוכנים, להבטיח שהחומרים מגיעים ואני קול רק אחד מיני רבים וכאשר הועדה מקבלת החלטה אני זו שרצה איתה.

כן יש איזשהו מקום, בכל זאת, לתפיסת העולם שלי. אני, נניח, חושבת שהמחלקה צריכה להיות מאוד מגוונת, גם מבחינת הגוף הסטודנטיאלי וגם מבחינת גוף הסגל וזה אומר שכן צריך להשקיע הרבה משאבים בבניית תוכניות מיוחדות שימשכו סטודנטים מקבוצות מגוונות וגם שיתנו מענה לצרכים שלהם.

מה המצוי והרצוי, מבחינתך, בכל הנוגע למספר הסטודנטים הלומדים במחלקה? אני זוכרת שהזכרת מספר פעמים שישנה גדילה של מספר הסטודנטים באנתרופולוגיה וסוציולוגיה בכללי וזה מעניין אותי לשאול האם את חושבת שיש עוד לאן לשאוף מהבחינה הזו?

אז קודם כל, אני מרגישה שהתמזל מזלי כי אחרי כמה שנים של צמצום מספר הסטודנטים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בשנתיים שתחת ניהולי באמת חל גידול במספר הסטודנטים. אני לא חושבת שזה בגללי, זאת אומרת בשנה האחרונה חל גידול עצום במספר הסטודנטים והוא בעיקר בגלל הקורונה ויכול להיות וסביר להניח שתהיה ירידה במספר הסטודנטים לקראת שנה הבאה...[2]

יש שלוש או ארבעה מוטיבציות שאני יכולה לחשוב עליהן לחשיבות שאנחנו מעניקים למספר הסטודנטים שנמצאים כאן. הראשונה היא שככל שהמחלקה גדולה יותר היא יכולה להיות מגוונת יותר כי אנחנו מציעים מספר קורסים בהתאם למספר הסטודנטים שיש לנו. אז במובן הזה זו אולי המוטיבציה השנייה כי המוטיבציה הראשונה, לפחות שלי, היא שאני חושבת שכולם צריכים ללמוד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה כי זה הדבר הכי מעניין והכי חשוב עלי אדמות. אני מאוד רוצה להנגיש את הידע שאנחנו צוברים ואת דרך החשיבה שלנו לעולם.[3] מעבר לזה, ככל שיש יותר סטודנטים, אנחנו יכולים להציע להם תוכנית יותר עשירה ומגוונת וזה מאפשר לנו גם להגדיל את סגל המחלקה ולהפוך אותה ליותר מגוונת כפונקציה של הגידול במספר הסטודנטים. אחר כך יש את סוגיית הגיוון של הסטודנטים שקודם כל היא מטרה שהאוניברסיטה ומדינת ישראל הציבו לעצמן וזו מטרה שאני לחלוטין שלמה איתה. אנחנו יודעים שהשכלה גבוהה מַדְרִיגָה בדרך להשתלבות טובה יותר בחברה, בעולם העבודה ובנושא של מוֹבּילִיוּת מעמדית. אני מאוד מאמינה שזה מעשיר את חיינו ובמובן הזה אני מודאגת מזה שהמשאב הזה זמין באופן מאוד דיפרנציאלי, כי באופן בולט הוא זמין יותר לאנשים מהמעמד הבינוני והגובה, לאשכנזים מאשר מזרחים וודאי ובוודאי ליהודים מאשר לערבים. אני חושבת שבמובן זה, התפקיד שלנו בשינוי חברתי וביצירת חברה יותר צודקת ויותר טובה מתבטא גם בזה שנאפשר גם לקבוצות שהשכלה גבוהה לא הייתה נגישה להם, יותר נגישות. גם בלימודי ארגון אנחנו יודעים שככל שהגוף שאת מנהלת הוא יותר מגוון הוא דורש יותר משאבי ניהול גם כי שונות מאלצת אותך לייצר גשרים ורגישויות, רגישויות שאת יכולה לטפל בהן בצורה יותר טובה בקבוצות קטנות מאשר בקבוצות גדולות וזה דורש לא מעט משאבים ארגוניים וניהוליים. אז מצד אחד אני מאוד רוצה את זה ומצד שני יש חשיבות גדולה לשמירת הרמה של הסטודנטים, כי אני חושבת שסטודנטים שמגיעים למחלקה בפרט ולאוניברסיטה העברית בכלל מגיעים עם ציפייה ללימודים מאוד מאתגרים, אנחנו מוכרים את עצמו כ"קשה אבל הכי טוב" ואנחנו רוצים לספק את האתגר הזה ומטבע הדברים קבוצות שבאות מרקע שיש בו פחות משאבים יותר מתקשות להתמודד עם האתגרים האלה. זה לא מספיק להביא את הקבוצות האלה לכאן, אלא צריך לאפשר להן ליהנות מהמשאבים ולהגיע לרמה הגבוהה ביותר. זה חלק מהסיפור של האיזון, ויש גבול לגודל במובן הזה. זאת אומרת, אם את רוצה לגוון אז את צריכה לצמצם, אבל גם חשוב לנו להגדיל את לימודי המוסמך שלנו כי אנחנו מכינים קדר של חוקרים עתידיים דרך לימודי הדוקטורט שלנו. בקרב תלמידי מחקר הדבר הכי הכי חשוב זה להגדיל אבל לא על חשבון האיכות. זאת אומרת, לא לקבל אנשים שרוצים, אלא אנשים שיכולים.

אני חושבת שהסוגייה הבוערת ביותר עכשיו זו השנה האחרונה שעברה עלינו. מעניין אותי לשאול איך זה השפיע עלייך כראשת המחלקה ולאיזה שינויים זה הוביל ויוביל בעתיד, בעינייך?

תראי, הזום נפל על כולנו בצורה אכזרית. אני בן אדם שנוח לו עם טכנולוגיה, נוח לו עם קשר דרך טכנולוגיה ואני מאוד אוהבת קשרים אישיים. היום את רואה את תלמידי ה-M.A כאן, כי דחפתי לזה שפעמיים במהלך הסמסטר הם יבואו לכאן. באופן פרדוקסלי, הפנים של הסטודנטים הם על המסך שלי ולא איפשהו בחדר רחוק, אז אני חושבת שבסמסטר הראשון עשינו כמיטב יכולתנו ולמדנו תוך כדי תנועה. בקורונה, כולנו ניסינו להבין את העולם שמתארגן סביבנו ואחד התפקידים המשמעותיים כראשת מחלקה היה עבורי לברר שכולם בסדר, שכולם יודעים מה הם עושים, שכולם יודעים להפעיל את המערכות ואם יש מחסור בציוד כי כולנו היינו בבית. צריך תאורה, אנשים שמלמדים סטטיסטיקה היו צריכים איזשהו לוח לבן כדי לכתוב עליו נוסחאות. אז עשינו הרבה מאוד פגישות מחלקתיות ואני הייתי כל הזמן בקשר עם הדיקן כדי להבין מאיפה באים המשאבים באופן כללי, ולארגן כל מיני השתלמויות, שיחות שבהן למדנו אחד מהשני, שבהם חברי הסגל אמרו לי מה קורה אצלם בכיתות ואיפה קשה יותר. זה היה הסמסטר הראשון שאני חושבת שכולנו טבענו בו קצת.         
באותו אופן, למשל, הייתי צריכה לבקש מהאוניברסיטה, ולקח לה זמן לקבל את עמדתי, להודיע לחברות הסגל שיש להן ילדים צעירים ו\או שעון של קביעות, שיגידו שאנחנו עוצרים את השעון מתוך הבנה שיש כאן משהו, כוח טבע, שדורש התייחסות שונה.  כמו כן להבטיח להן שהם לא יאבדו את מקום העבודה שלהם בגלל שיש קורונה והם יכולים להתפנות לילדים שלהם, לקחת אוויר. ולבסוף, למרות שלקח קצת זמן, האוניברסיטה הכירה בזה. באופן דומה הייתי צריכה להעביר את המסר לסטודנטים, למסטרנטים ולדוקטורנטים, ולהבטיח שהמלגות שלהם שתלויות בקצב ההתקדמות של המחקר שלהם עדיין יינתנו. באיזשהו אופן הפכתי לתומכת טכנית כי יכלו להתקשר אליי באמצע השיעור ולהגיד לי 'אהה הזום לא נפתח לי'... לא שאני יכולה לעזור בהכול, אבל אני מזעיקה, אני עוזרת. בהתחלה, לא העלינו בדעתנו לכנס את הסמינר המחלקתי בזום וביטלנו את כל המפגשים של הסמסטר, ואז אמרנו 'רגע, אולי בכל זאת אפשר לקיים אותו'. בהתחלה חשבנו שאף אחד לא יבוא ובאופן מפתיע הרבה יותר אנשים באו לזום מאשר אל החדר. בסך הכול זה היה אתגר מאוד גדול. אני חושבת שעמדנו בו יפה. הסקרים שלנו עד כה מראים לנו שזה עבד ומראים כי משנה שעברה לשנה הנוכחית לא איבדנו כל כך הרבה, לא היו הרבה סטודנטים שאמרו 'אוקיי, אם לומדים בזום אנחנו הולכים'. גם כי כולם למדו בזום ולא הייתה אופציה אחרת. השאלה היא: מה אנחנו לוקחים מזה הלאה? וזו שאלה שכבר מופנית לממשיכי התפקיד.

את חושבת שיש לזה עתיד? מאחר והרבה אנשים שואלים את עצמם אם אנחנו נמשיך בכיוון הטכנולוגי הזה...

אז יש לי תשובה לגבי שנה הבאה. ברור שאנחנו נחזור לקמפוס בהנחה שיצאנו מהקורונה, אבל יכולים להיות לנו עוד סבבים - כבר חשבנו שיצאנו מזה בעבר. אבל אנחנו לא נחזור אחורה. זאת אומרת, שני דברים שלמדנו מזה הם: אחד, שהחיים בקמפוס חשובים והמון אנשים כמהים למפגש. היום היה לנו מפגש המסטרנטים ואתמול היה מפגש הדוקטורנטים. יכולת לראות כמה הם היו כמהים להיפגש אלה עם אלה ולחגוג ביחד. לאורך כל אתמול והיום (תאריך) קיבלתי מהם אימיילים שאומרים איזה כיף וכמה נפלא. אז זה ברור שהרבה מהלימודים יהיו פה, אבל אני חושבת שהרבה מאוד מהלימודים יהיו היברידיים, לא באופן שבו אני מלמדת בכיתה ובבית באותו הזמן כי לשם אנחנו לא נחזור. אין דבר כזה יותר וכבר עכשיו אנחנו יודעים שזה הדבר הכי קטסטרופלי שיכול להיות, שאת צריכה להתרכז בו בזמן במה שקורה בכיתה ובמה שקורה בבית. זה לא יקרה. אלא, היברידי במובן שחלק מהשיעורים יהיו בבית וחלק מהשיעורים יהיו בכיתה וכשהם בכיתה כולם בכיתה וכשהם בבית כולם בבית. ויש קורסים שדווקא מאוד הצליחו בפורמט המקוון, עם שיעורים א-סינכרוניים בלבד. המרצים הכינו את הקורס בצורה טובה ומתוחכמת והקורסים האלה יהפכו לקורסים מקוונים לחלוטין. יש אנשים שמעדיפים ללמוד בצורה הזו ויהיו להם הרבה יותר קורסים שיהיו להם זמינים באופן הזה. אלו לא יהיו קורסי החובה, כמובן, אבל בחלק מקורסי הבחירה אנשים יעדיפו ללמוד מהבית. כשהקורס זמין לך לצפייה בזמנך החופשי את יכולה לארגן מחדש את העבודה שלך, את יכולה לקחת שני קורסים שמתנגשים בשעות ואחד מהם את רואה בשעה אחרת. נעשתה פה המון עבודת צוות חשיבתית ופדגוגית, ואני מקווה שזה יצליח. אני גם חושבת שזה הקפיץ והזניק את הגיוון והיצירתיות שקשורים בהוראה מרחוק, או בשימוש במגוון שיטות הוראה. זה משהו שניסו לדחוף אותנו אליו במשך הרבה מאוד שנים, אבל הייתה התנגדות חריפה לדבר הזה, גם בגלל סוגיות של זכויות יוצרים. הקורונה חייבה את כולם להתיישר, לקבל החלטות על זכויות יוצרים, איך מגנים עליהן, ולזוז לשם.

Photo by Dom Fou on Unsplash

מצד שני אנחנו רואים שדווקא יש יותר ויותר יוזמות אקדמאיות, כמו Coursera לדוגמה, שדווקא כן הולכים לכיוון של הוראה מקוונת שפתוחה ליותר אנשים מכל העולם.

זה כבר היה. אני עשיתי קורס ב- Coursera שעכשיו גם נלמד באבני פינה ודרוש לו עדכון. בגלל זה אני מרגישה שהייתי מוכנה יותר טוב למעבר, ועוד עשיתי אותו לפני חמש שנים, הייתי מוכנה יותר למעבר הזה לאונליין כי כבר התנסיתי בו במידה מסוימת, אבל אני חשבת שבמיוחד בסוציולוגיה הפורמט שבו את רק לומדת, כמו שתלכי ותקראי, שאת רק לומדת משהו שאין לך הזדמנות לדבר עליו ואין לך הזדמנות לעבד אותו, אני לא חושבת שזה הופך אותך לסוציולוגית טובה באותה מידה. אתם (הסטודנטים הישראליים – ר"ע) באים אלינו ללימודים בגיל מאוחר יחסית, בהשוואה לעולם, אחרי איזושהי התנסות בעולם. יש לזה תפקיד חברתי משמעותי כטקס מעבר לעולם של המבוגרים ואני חושבת שזה נעשה אחרת כשזה פנים אל פנים, יש כאן בירור זהות של עצמנו תוך כדי מפגש עם אנשים אחרים ורעיונות חדשים. אני לא בטוחה שאפשר לעשות את זה באופן אגבי כמו שאת לומדת ב- Coursera. אני חושבת ש Coursera זה דבר נפלא, אני חושבת שיוטיובזה דבר נפלא. יש שם אינסוף הרצאות נפלאות שאת יכולה ללמוד מהן על העולם. אבל איכשהו תוכנית לימודים מסודרת, מאורגנת שכוללת אינטראקציה היא דבר הכרחי בעיניי, בטח בסוציולוגיה ובכלל ברוב התחומים האקדמיים.

אנחנו ב"פקפוק" גם חווינו את הזום ואני נכנסתי בדיוק כשהקורונה התחילה. בתקופה האחרונה, כשאנחנו יכולים לחזור למפגשים פנים מול פנים, התחלנו לשאול את עצמנו האם זה יוביל למשהו שונה? האם זה יוביל לכך שיגיעו פחות אנשים?

תובנתי הסוציולוגית היא שאנחנו עוד לא יכולים לדעת. זאת אומרת, מה שאני יכולה להגיד לך זה שבשנה וחצי האחרונות של הקורונה "פקפוק" פרח ואני חושבת שבין היתר זה בגלל שלא צריך להיות נוכח פיזית, כי הניסיון של המערכת לתאם פגישות היה מורכב וקשה מאוד. אני חושבת שהרבה אנשים באו ונשארו בגלל שהיה אפשר לעשות את זה מהבית. אבל מצד שני, אפשר היה לעשות את זה מהבית כי לא היה לכם שום דבר אחר לעשות. ברגע שנחזור לחיים הרגילים, כולם יעבדו במשרות המלאות שלהם והם יוכלו ללכת לתיאטרונים, לקולנוע, לפאבים וכו'. אז יכול להיות שגם אם תמשיכו לעשות את זה בזום זה לא יעבוד אותו הדבר. מהבחינה הזאת זה עוד מוקדם לנחש מה המשמעות של הדבר. אני יכולה להגיד לך שהנוכחות בכיתות הזומיות הייתה יותר גבוהה מבכיתות הרגילות, למרות שהן היו מצולמות, וזה בין היתר כי לא הכול חזר.

אני אשמח אז לחזור אלייך ולמטרה שלשמה התכנסנו כאן ולשאול אותך איך היית מסכמת את שלוש השנים האלה?

אז כאמור אני נזהרת מלסכם כי עוד יכולים לקרות עוד דברים גדולים לטוב ולרע. אלה היו שנים מאוד מאתגרות, אני חושבת שהקורונה מנעה ממני לקדם חלק מהמטרות שרציתי לקדם, מספר הסטודנטים ב-B.A שלנו גדל,שזו הייתה מטרה משמעותית.

בזכות הקורונה?

גם לפני הקורונה, בשנה שלפני, גדלנו באופן משמעותי. היה גידול של 30% במספר הסטודנטים לפני שנתיים ולפני שנה ואחרי זה הייתה לנו קפיצה של עוד איזה 60%. אני חושבת שזו תקופה שמלמדת אותנו כמה הסוציולוגיה היא דיסציפלינה, סוציולוגיה-אנתרופולוגיה ואולי מדעי החברה בכלל הם דיסציפלינות חשובות, הן חיוניות להבנה של העולם. אבל אולי גם כל מיני שינויים שעשינו בתוכנית הלימודים, הגבירה את הנגישות, את האטרקטיביות.              
כשנכנסתי לתפקיד היה בי חשש שאני לא אוכל להחזיק ביחד את הביקורתיות והניהול ושאולי אני אכנס ליותר קונפליקטים לא רצויים, אז אני מקווה שעוד לא יקרה דבר כזה בחודשים שנשארו. בגדול למדתי שאני יכולה לגשר בניהם. הייתי ביקורתית, ואפשר להגיד שבפורום ראשי מחלקות תמיד הייתי הפרצוף של הביקורת ושל ההצעה האלטרנטיבית וההצעה לחשוב מחדש על הרבה החלטות שהיו מובנות מאליהן, אבל עד כה לא התפוצצו יחסיי עם אף אחד אז במובן הזה למדתי הרבה על עצמי כמי שיכולה לנהל מערכת.                                                                           
בשנים האחרונות ועדי הסטודנטים, שאחרי שנים שהיה קשה לגייס כאן ועד סטודנטים, הם חזקים מאוד ומעורבים. יש להם הרבה יוזמות מלמטה שאימצנו וגידלנו ואני מאוד שמחה על זה, אני חושבת שהסטודנטים הרבה יותר מעורבים בחיים של הקהילה במחלקה, שמחתי לראות בסמסטר א', אפילו במבוא לסוציולוגיה, סטודנטים בתואר בוגר שמגיעים לסמינרים מחלקתיים, שואלים שאלות, מתעניינים. זה מאוד שימח אותי. אני חושבת שהיצירה של מרחב קהילתי שבו הסטודנטים מרגישים בבית היא מטרה חשובה שלי, למרות הקורונה שהעיפה אותנו מהבית (האקדמי) פה והעיפה אותנו לבית (הפרטי שלנו). היה אפשר לראות את זה אתמול בכנס הדוקטורנטים שהם כן מרגישים בבית, שהם כן מרגישים שייכים, מרגישים מחויבים למרחב הזה. במובן הזה אני חושבת שכן הצלחתי במה שניסיתי לקדם. אני חושבת שיש לנו תוכנית דוקטורט טובה, היא לא הייתה יוזמה שלי, אבל אני חושבת שהצלחתי להחזיק אותה ולקדם אותה, היא התבססה והתמסדה. בגדול, אני חושבת שבכפוף למגבלות אני יכולה להגיד שזה עבר בשלום.     
אנחנו אף פעם לא יודעים בדיוק מה עובר עליכם ומה הייתם רוצים לראות. אנחנו שומעים מכם דברים בצורה מאוד מסוננת, לפעמים מסוננת לטובה, שומעים מחמאות ולא ביקורת, ולפעמים מסוננת לרעה עם המון ביקורת כי אנשים שרע להם מאוד נוטים להיות יותר מילוליים. אבל בגדול אני שומעת דברים טובים אז אני מרשה לעצמי טפיחות קלות על השכם, ובעיקר מחכה לחזור למחקר שלי ולעבודה עם תלמידי המחקר במשרה מלאה.

מה תאחלי לפרופ' נורית שטדלר לרגל הכניסה לתפקיד?  

כמובן שאני מאחלת לה הצלחה. נורית ואני חברות טובות. סיימנו את הדוקטורט פחות או יותר ביחד, במקביל, היא גדלה כאן ואני בחוץ. אנחנו חברות טובות והתלבטנו מי תעשה את התפקיד ראשונה, ואפילו חשבנו לקחת את התפקיד הזה ביחד באיזשהו אופן. לכל אחת מאיתנו יש חוזקות אחרות וחולשות אחרות וחשבנו שנשלים אחת את השנייה לטובה. אני חושבת שנורית הבטיחה לי ועמדה בהבטחתה לגבות אותי בכל מה שצריך, לא היה דבר שביקשתי ממנה במהלך שלוש וחצי השנים האלה שהיא לא התגייסה אליו מיד, ובהרבה דברים קיבלתי את ההחלטות ביחד איתה, התייעצתי איתה והבטחתי לה אותו דבר גם למענה - שהיא תוכל להתייעץ איתי ושאני אעמוד לרשותה. כך שאין כאן שינוי רדיקלי, למרות שאנחנו מאוד שונות בחולשות ובחוזקות שלנו. אני מאחלת לה שלא יהיו הפתעות כמו אלה שהיו במהלך הכהונה שלי ושדברים יתיישרו. אני מאחלת לה שכל הכהונה שלה תהיה שגרתית ושכל השינויים וההתפתחויות יהיו יוזמה שלה ומרצונה, דברים שבמסגרת החזון שלה ולא איזה "כוחות על". זה האיחול המשמעותי שיש לי, שהיא תוכל לעבוד בימים של שגרה.

תודה רבה והמון בהצלחה בהמשך.

***

מיכל פרנקל היא ראשת המחלקה היוצאת, חברה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וראשת התוכנית ללימודים מתקדמים בלימודי ישראל בבית הספר רוטברג לתלמידים מחו"ל באוניברסיטה העברית. תחומי העניין המרכזיים שלה הם מגדר, גזע, אתניות, מעמד ודת בארגונים; עבודה-משפחה; מרחב ארגוני; מעבר של רעיונות ופרקטיקות ארגוניות מעבר לגבולות לאומיים בעידן הגלובליזציה, והסוציולוגיה של החברה בישראל. לדף המרצה באתר המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

ריקי ענתבי היא סטודנטית לתואר ראשון במחלקה לספרות השוואתית, בהדגש כתיבה יוצרת, וב"תוכנית המצוינות" של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.             
 ליצירת קשר עימה: Riki.anteby@mail.huji.ac.il

 

[1] וַעדה העוסקת בעניינים העיקריים שעומדים על סֵדר היום בוועידות ובכינוּסים, וכן מנַסחת הַחלָטות שיוּבאו להצבָּעה סופית (מילון אבניאון).

[2] אך בינתיים, כך נראה, חל שינוי לרעה. ר' כאן

[3] ראו עמדה דומה בריאיון שקיים דניאל זוהר  עם ד"ר לירון שני בכתבה שהתפרסמה בגיליון הקודם-  פנים חדשות-ישנות במחלקה: ראיון עם ד"ר לירון שני

  • מיכל פרנקל