check
ד"ר גילי המר || פנים חדשות במחלקה | פקפוק

ד"ר גילי המר || פנים חדשות במחלקה

מאת: הילה נחושתן

גילי המר סיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטה העברית בשנת 2013 ולאחר שנתיים של פוסט דוקטורט בארה"ב [שנה אחת באוניברסיטת מישיגן והשנייה באוניברסיטת ברקלי], חזרה כחברת סגל בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית.

תחומי מחקר נבחרים: אנתרופולוגיה וסוציולוגיה של הגוף, לימודי מוגבלות, מחקר בתרבות חזותית, עיוורון, מגדר ותיאוריה פמיניסטית, אנתרופולוגיה של החושים, לימודי תרבות, פרפורמנס.

  • אשמח שתספרי מה גרם לך לבחור בשדה המחקר עבור הדוקטורט שלך, העוסק בנשים עיוורות.

נושא המחקר התחיל מעניין תיאורטי. כשהתחלתי את התואר השני הבנתי שהתחום אותו ארצה לחקור יהיה קשור למגדר, ולתיאוריה פמיניסטית בנושא מבט, יחסי כח, מושג ה-Gaze ופרשנות פמיניסטית של הפנאופטיקון. עניין אותי לבחון נושאים אלו דרך עמדה של נשים שאולי חוות זאת אחרת, שלא חשופות, או חשופות באופן אחר, לדימויים של האידיאל הנשי בתקשורת. באחד הימים שכבתי על הספה בבית ועצמתי את העיניים, הייתה פרסומת בטלוויזיה, והכרתי את הפרסומת וידעתי שמוצגות בה נשים רזות שמסתובבות על סקטים ומחלקות אוכל. הנשים לא דיברו, וברקע היה קול של דובר גבר. אמרתי לעצמי, אני יודעת איך הן נראות, אני יודעת את האידיאל שמוצג שם, אבל האם הייתי יודעת זאת ללא הדימוי הוויזואלי שיש לי בראש? זה לא התגבש מראש כ-לחקור עיוורון, אלא כניסיון לחשוב על התיאוריות הפמיניסטיות והסוציולוגיות על מבט, ולשאול האם מתקיים איזה שהוא שחרור מהפנאופטיקון המגדרי ללא חשיפה לדימויים וויזואליים. השערות המחקר היו מאד נאביות בהתחלה, למשל, שאמצא חוויה של שחרור בקרב נשים עיוורות ושההבנייה המגדרית שלהן תהיה שונה. כך נולד הרעיון שאראיין נשים עיוורות מלידה ועיוורות מוחלטות, מאחר והרצון היה לחשוב על מגדר, כוח ומשמוע של הגוף דרך חוויה של חוסר ראייה. לכן בחרתי באוכלוסיית מחקר שיותר קל לבודד אצלה, אם להשתמש במונחים כמותניים, את המשתנה של ראייה (המחקר עצמו גילה שהדברים הרבה יותר מורכבים מכך ושראייה ועיוורון מחוברים לזה ומגדירים זה את זה בצורה בה לא ניתן לבודד מרכיב אחד מן השני). ככה זה התחיל. מאוחר יותר, כשהעבודה התרחבה לדוקטורט הוספתי לעניין המגדרי את השאלה הרחבה יותר לגבי הבניית הקטגוריות של ראייה ועיוורון, ולכן עשיתי עבודת שדה במקומות שמשלבים אנשים עיוורים, רואים ובעלי לקויות ראייה שונות. בסופו של דבר, העבודה כללה שלושה מוקדים – מגדר, משם הכול התחיל, שכלל ניתוח של ניהול המראה החיצוני של נשים עיוורות, של התגובה שלהן למבט שמופנה אליהן, של פרקטיקות של מבט מחפצן לעומת מבטים מסוגים אחרים, ושל השימוש של נשים עיוורות בחושים במסגרת פרפורמנס מגדרי.[1] מוקד שני במחקר היה תרבות חזותית, והניתוח כלל מחשבה מחודשת על ראייה לא רק כמנגנון של כוח אלא כחוויה חושית סומאטית וכמקור לתקשורת, ודיון על האופנים בהם עיוורון (וחושך למשל) בו זמנית מאתגרים ומשחזרים דינאמיקות חזותיות. המוקד השלישי של המחקר היה חושים והגוף החושי, נושא שצמח מתוך ההיכרות עם השדה ופתח בפני תחום תיאורטי ומתודולוגי חדש. במסגרת הניתוח של הגוף החושי אני בוחנת למשל את המושג שאני קוראת לו "הון חושי" ומנסה לחשוב מה משמעותו של פרפורמנס חברתי וגופני רב-חושי. דרך עבודת המחקר גם הכרתי את תחום הידע של לימודי מוגבלויות.[2]

  • יצא לנו כבר כמה פעמים לדבר על כך שהשאלה "מה גרם לך לבחור דווקא בנושא מחקר זה", מופנית לסוגי מחקר מסוימים ולא לאחרים. מה את חושבת על הפניית השאלה הזו דווקא אלייך לגבי נושא מחקר הדוקטורט שלך?

אני חושבת שיש לכך כמה סיבות. קודם כל, חיבור בין המילים "עיוורון" עם "מגדר", או "עיוורון" עם "נשיות", נשמע להרבה אנשים על פניו כמו פרדוקס. נשיות כל כך מחוברת בדמיון שלנו לוויזואליות ולראייה שהנושא "נשים עיוורות" מעלה הרבה סימני שאלה: האם הן בכלל יכולות להבין מה זה נשיות? ואיך בכלל חשבת על זה? שאלו אותי. בנוסף, ראייה הוא חוש שמזוהה עם אנושיות, עם פיכחון, תבונה. לכן, מחקר שלא לוקח ראייה כמובנת מאליה מערער על הנחות יסוד תרבותיות עמוקות שמזהות ראייה כהבנה, מעורר מחשבה מחודשת על המובנות מאליה של ראייה והיותנו אנשים רואים. בנוסף, ישנה היסטוריה מורכבת של יחסי כוח במסגרת מחקר על אנשים עיוורים, שעל פי רוב נתפסו בצורה סטיגמטית כחלשים או פאסיביים (בדומה לסטיגמות על נשים), ובאופן מסורתי היו אלו בעיקר אנשים רואים שכתבו על אנשים עיוורים, מתוך עמדה שקובעת עבורם מה הם רוצים או צריכים. גם היום קולם של אנשים עיוורים עצמם פחות נשמע במחקר (אם כי יותר מבעבר). ההיסטוריה הזו של יחסי כוח לא שוויוניים הייתה סיבה נוספת לכך שקיבלתי הרבה תגובות להיותי חוקרת רואה. בספר שיצא ב-2015 בולט [3] כותב למשל, שהחברה המערבית אובססיבית לגבי עיוורון מצד אחד – הוא מופיע במיתולוגיות, בסיפורי עם ועוד, ומצד שני, אנשים עיוורים עצמם כמעט לא השתתפו בשיח ובכתיבה על תופעה זו וקולם לא נשמע. באופן כללי, אני חושבת שלעיוורון יש סטאטוס מיוחד בדמיון התרבותי מבחינת סימון גבולות ה"אנושי". גם במחקר הנוכחי שלי עם אנשים עם וללא מוגבלויות יחסי הכוח נוכחים ולא מובנים מאליהם, אבל פחות טעונים מאלו שהיו בדוקטורט כאשר הייתי החוקרת ה"רואה" שחוקרת נשים עיוורות. המודעות שהתפתחה אצלי לנושא זה בדוקטורט גרמה לי להבין שזו סוגיה שצריך לדבר עליה בכל מחקר, והשאלות הרבות שקיבלתי בנושא זה בדוקטורט בהחלט לימדו אותי לשים לב להיבטים האלו גם היום.

  • המחקר הנוכחי שלך בוחן את הגוף הסנסורי [4] ותפיסות וחוויות של גוף ומוגבלות בקרב אנשים עם או ללא מוגבלוּיות, הנמצאים יחדיו בקבוצות ריקוד מקצועיות. מה הוביל אותך לנושא המחקר הזה?

אחד הדברים שעסקתי בהם בדוקטורט היה פרפורמנס של חיי היומיום, בעיקר פרפורמנס מגדרי ופרפורמנס של ראייה ועיוורון. גיליתי שהצומת הזה, של פרפורמנס ומוגבלות מאד מעניין. הרבה נשים דיברו על כך שכאשר אדם עם מוגבלות נראית לעין יוצא לרחוב הוא/היא מהווים ספקטקל, ומושכים תשומת לב, הערות ותגובות, מה שיוצר פרפורמנס אותו צריך ללמוד "לנהל". הרעיון של מוגבלות נראית לעין כסוג של פרפורמנס ריתק אותי וגרם לי להתעניין דווקא בפרפורמנס בימתי, אשר מוכוון לקהל, ונוצר במטרה להיות מוצג בפומבי. לאחר שלמדתי על קיום של קבוצות פרפורמנס מקצועיות של אמנים עם מוגבלויות התעניינתי בשאלה, מדוע וכיצד אדם עם מוגבלות נראית לעין, שבין כה חווה את נעיצת העיניים והיותו מושא למבט, בוחר לעלות על במה ולהפוך לפרפורמר מקצועי. בהתחלה לא הייתי מוכוונת לפרפורמנס מסוים – תיאטרון, אמנות או ריקוד; עניין אותי כיצד מנהלים Gaze וסטרינג [staring] מול הקהל על הבמה לעומת חיי היום יום, ותהיתי אם יש לפרפורמר יותר או פחות איג'נסי [agency] בפרפורמנס בימתי, ומה קורה להיבטים של מגדר כשחושבים על פרפורמריוֹת נשים לעומת גברים. הנושא הזה עניין אותי גם בגלל ההיסטוריה המורכבת של הצגה לראווה של מוגבלות במסגרת הפריק שואו [5] [freak show], כאשר שאלתי את עצמי כיצד פרפורמרים עכשוויים עורכים משא ומתן עם פרקטיקות של אנפריקמנט [enfreakment] וכיצד המופיעים, הבימאים, היוצרים, הכוריאוגרפים, הכותבים והצופים מבינים ומפרשים גוף ומוגבלות במסגרת הזו.

עבודת השדה שלי התחילה באוניברסיטת מישיגן ובאוהיו, עם חוקרים ויוצרים מתחום disability culture, תחום שמתייחס למוגבלות כמרכיב חיובי במסגרת פוליטיקה של זהויות, וכבסיס להתארגנות משותפת במגוון תחומי חיים, ביניהם גם אמנות. התופעה שנקראת disability culture כוללת פרויקטים של מחול ואמנות מסוגים רבים. באוהיו ערכתי אתנוגרפיה עם להקת בלט משולבת שכוללת רקדנים עם ובלי מוגבלויות, שגם הייתה הלהקה הראשונה מסוגה בעולם. עקבתי אחר יצירה מההתחלה ועד שעלתה לבמה, ראיתי את החזרות, דיברתי עם הרקדנים והיוצרים, וראיינתי את מי שהקימה את הלהקה, שהיא בעצמה אישה עם מוגבלות. בשנה השנייה של הפוסט-דוקטורט ערכתי עבודת שדה עם להקת מחול מודרני משולבת בקליפורניה,[6] דבר שגם אפשר השוואה בין ז'אנרים אומנותיים שונים: מחול מודרני ובלט, ובין אזורים גיאוגרפיים: המיד ווסט [Midwest] והחוף המערבי של ארה"ב. גם שם ראיינתי כוריאוגרפים, רקדנים, מנהלים ואנשי צוות עם ובלי מוגבלויות, וערכתי תצפיות ואתנוגרפיה בכל פעילויות הלהקה. כעת אני ממשיכה את עבודת השדה בישראל, כשאני מתמקדת בקונטקט אימפרוביזציה משולב, ובריקודי עם וריקודים לטיניים, מאחר ואלו הפלטפורמות המשולבות המקצועיות העיקריות בארץ. שדה המחקר הזה מאד מגוון, יש חוקרים שמתמקדים רק ביוצרים עם מוגבלויות, או ברקדני סולו או בעבודה קהילתית. אני מתמקדת בפלטפורמה משולבת בגלל העניין שלי בדיאלוג תרבותי-גופני. אני מתעניינת במה שקורה כשאנשים עם גופים מאד-מאד שונים אחד מהשני – ומדובר בשונות עצומה, כאשר הלהקה יכולה לכלול רקדנים עם יד אחת, רקדנים המשתמשים בכיסאות גלגלים, כשלכל אחד פציעה בגובה אחר בעמוד השדרה וכסא מסוג אחר, רקדנים המשתמשים בקביים, פרוטזות, או רקדנים עם מוגבלויות קוגניטיביות. גם הרקדנים ללא המוגבלויות הם בעלי גופים מגוונים מבחינת גובה, כוח, גודל וניסיון מקצועי. הספקטרום הגופני אם כן באתרי המחקר שלי ממש רחב, ומאפשר לי לשאול על אופנים בהם משתתפים בעלי ספקטרום גופני יוצרים פרפורמנס משותף המבוסס על תנועה. הדיאלוג ביניהם לא יכול להיות רק מילולי, אלא גם, ובעיקר גופני מאחר והם צריכים ליצור משהו עם הגוף, דבר שמצריך תנועה, ובנוסף, אמור להיות מוצג לקהל. אחד הדברים המרכזיים שעולים מהשדה הוא אפשרות לחשוב על תנועה כאחד החושים ועל קינסתטיות במובן הרחב – מהירות, מגע, תנועה של יד ביד, גוף בגוף. אחד הדברים שאני מזהה בשדה הוא משא ומתן על הגדרה מחודשת של תנועה, במובן הכי בסיסי שלה: מה זאת מחווה גופנית? כיצד מגיעים מצד אחד של הסטודיו לצד השני? מהי הליכה? איך זזים ב – unison? מהו ריקוד? מהו גוף? אם בדוקטורט התמקדתי בעיקר בחושים של ראייה, שמיעה ומגע, במחקר הנוכחי תנועה הוא חוש מרכזי בגלל העובדה שאנשים בעלי גופים כל כך שונים זה מזה צריכים ליצור משהו דרך תנועה גופנית משותפת אותה צריכים המשתתפים לפרק ולהרכיב מחדש. בעוד בדוקטורט ביקשתי ללמוד באמצעות עיוורון על ראייה, כעת אני לומדת דרך מוגבלות על תזוזה.

  • האם תוכלי לספר על הפוליטיקה של בחירת המושגים בתחום שאת חוקרת? [למשל – לימודי מוגבלוּת, אנשים בעלי מוגבלוּיות, אנשים נכים]

גם בדוקטורט זה עלה, ובו בחרתי להשתמש במונח "נשים עיוורות", גם מאחר וזה היה המונח המקובל בשדה המחקר, וגם כי כששאלתי על כך נשים – זו הצורה בה הן ביקשו לכנות אותן. אחת הנשים למשל אמרה לי: "עיוורון הוא לא נכס שלי, אין לי בעלות עליו, אני לא "אישה עם עיוורון", ומצד שני אני גם לא "אישה רואה", אז אני "אישה עיוורת"". זה לא נראה להן בעייתי, אלא מה שהן. זה אחד הדברים עליהם מדברים בלימודי מוגבלות [disability studies] ובעיקר ב- feminist disability studies – הרעיון שאין רצון להעלים את המוגבלות. נשים עם מוגבלויות כותבות על כך שהן לא רוצות שהנכות תילקח מהן, אלא שתהווה אחד ממאפייני הזהות שלהן, ושהיחס הסטיגמטי אליה ישתנה. יש ציטוט שאני מאד אוהבת על כך ממאמר שכולל שיחה בין מספר חוקרות עם מוגבלויות:

"It's so tricky-because you don't want the blindness to drop out, but you want the way it matters to change […] you don't want your disability, your identity to be taken away […]" (p. 30).[7]

נשים עיוורות לא ניסו "לעבור", to pass, כלא עיוורות, אלא הביעו רצון לשנות את הסטיגמות שמתקשרות למילה עיוורון באופן כזה שהוא לא יהווה את ה"מאסטר סטאטוס" שמגדיר את כל מאפייני הזהות שלהן. באחד המאמרים שכתבתי העורך ביקש שאשנה את המונח "נשים עיוורות" ל"נשים עם עיוורון", והסברתי שהבחירה הייתה מכוונת והוספתי הערת שוליים שמסבירה זאת.[8] גם באנגלית יש ויכוח האם לומר disables או people with disabilities , האם לומר על אנשים ללא מוגבלויות: abled body או non-disabled או people without disability. בבלוג שכתבתי בזמן עבודת השדה עם הלהקה בקליפורניה, למשל, קראתי לעצמי abled-bodied ואחת מהנשים בשדה התנגדה למושג ואמרה שהיא מעדיפה את החלוקה ל: disabled ו- non-disabled. הקושי שלי עם המושגים האלו הוא שהם בינאריים, ולכן נשארתי עם abled bodied, כי היה בו משהו שמערער על המובן מאליו, ומסמן את הזהות שלנו סביב המימד של ability. אני מקפידה לשאול בראיון כיצד המרואיין מכנה את עצמו ומה מחשבותיו על המונחים השונים. בדרך כלל, למרואיינים לא כל כך אכפת מהמונחים האלו, אבל יש כאלה שכן מייחסים לזה חשיבות, ובהחלט יש מקום לדיון נרחב בטרמינולוגיה. כשאני כותבת, אני משתמשת במונחים בהם המרואיין כינה את עצמו.

  • איך היית מגדירה את עצמך כחוקרת בשדה [מבחינת כניסה לשדה, קשר עם מושאי המחקר וכד']? מה חשוב לך במחקר והאם את רואה את המחקר שלך כמחקר פעולה עם מטרה של שינוי חברתי?

אני שמה משקל די דומה על תיאוריה ומתודולוגיה. מאד חשובה לי התיאוריה ובדרך כלל דברים מתחילים אצלי מעניין תיאורטי. אבל, מבחינה מתודולוגית, לא פחות חשובה לי עבודת שדה מעמיקה, ארוכה יחסית, במהלכה בדרך כלל מתפתח קשר קרוב עם הנחקרים. היה לי מעניין לחוות למשל, את ההבדל בין עבודת שדה בארה"ב ובישראל, עבודת שדה בתור זרה, עם מגבלה של שפה, של תרבות, של הומור. בארה"ב לקח לי הרבה יותר זמן ליצור קשרים משמעותיים. הם בסוף נוצרו, אבל זה היה הרבה יותר איטי ומאתגר. יש  כמובן גם יתרונות בזרות בתור אנתרופולוגית. בכל מקרה, תמיד איכשהו החיים הפרטיים והשדה מתערבבים אצלי, וגם מול השדה הקודם יש לי קשרים משמעותיים ודיאלוג מתמשך. אני בקשר חברות קרוב למשל, עד היום, עם מישהי שהייתה מרואיינת במחקר הדוקטורט. היא קראה את הדוקטורט שלי מההתחלה ועד הסוף, ואנחנו מקיימות דיאלוג על נושאי המחקר כבר שמונה שנים. אני מקיימת גם דיאלוג עם השדה מהבחינה שהרבה פעמים נחקרים מבקשים שאחווה דעה ביחס לעבודה שלהם ולמה שאני צופה בו. יש לי מנהג שלמדתי מפרופ' תמר אלאור: בסוף כל תצפית לתת כותרת שמאפיינת אותה ומביעה תחושה, משהו שתופס את המהות שלה, או ציטוט מרכזי. בסוף השנה שלחתי לנחקרים איתם עבדתי את כל הכותרות של התצפיות וזה מאד עניין אותם ויצר דו שיח על העבודה שלהם ושלי.

אני לא רואה את המחקר שלי כמחקר פעולה. בהחלט אשמח שתהיה לו השפעה חברתית, אבל כפי שאני רואה זאת, התפקיד שלי הוא בעיקר לאפיין דפוסים חברתיים, אידיאולוגיות, תפיסות תרבותיות ולומר עליהם משהו פרשני, מעניין, בעל ערך תיאורטי, מתודולוגי. זה התפקיד העיקרי שלי, אולם לדברים האלו יכולות להיות השלכות חברתיות נוספות. בהוראה זה שונה, ואני מאמינה שמעבר להיכרות עם תיאוריות ומתודולוגיות, סטודנטים יוצאים מהקורס שלי על מוגבלות למשל, גם עם הבנה אחרת לגבי התופעה הזו, הבנה שמערערת על סטיגמות קיימות (למשל, שעיוורון משמעו חשיכה מוחלטת או שמוגבלות היא תופעה רפואית בלבד) ונותנת כלים להתמודדות דיאלוגית יותר בחיי היום יום.

***

השיחה עם גילי המר מעוררת חשיבה ביקורתית ועניין תיאורטי רב באשר להבנות של הגוף, פירוק דיכוטומיות והבניות חברתיות של אחרוּת. הרגישות האתנוגרפית העולה ממחקריה תורמת לא רק לניתוח אנליטי מקורי ומרתק הנראה בכתיבתה, אלא גם לחשיבה מחודשת על העשייה האתנוגרפית עצמה.[9] יהיה מרתק לראות את התפתחותם של חקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של החושים, לימודי מוגבלויות וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הגוף – בשנים הבאות באקדמיה הישראלית.

 

הילה נחושתן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בהנחיית ד"ר יהודה גודמן וד"ר סיגל גולדין. במחקר הדוקטורט שלה היא בוחנת את הפוליטיקה של גודל גוף בשדה הרפואי, ובפרט את היחס החברתי, המדיקלי והטיפולי כלפי נשים העוברות ניתוחים לקיצור קיבה, כמו גם את היחס של הנשים עצמן לגופן. 

 

הפניות:

[1] למשל אחד ממאמריה בנושא זהות מגדרית של נשים עיוורות פורסם בכתב העת מגדר וחברה:  Hammer, G. (2012). Blind Women’s Appearance Management: Negotiating Normalcy between Discipline and Pleasure. Gender & Society26(3), 406–432, ואחד אחר בכתב העת signs:

Hammer, G. (2016). “If they’re going to stare, at least I’ll give them a good reason to”: Blind Women’s Visibility, Invisibility, and Encounters with The Gaze. Signs: Journal of Women in Culture and Society 41(2): 409-432 .

[2] עוד על מחקר הדוקטורט של גילי המר

[3] דייויד בולט הוא כותב וחוקר בלימודי מוגבלויות

[4] "הגוף החושי" בתוך התחום של אנתרופולוגיה של החושים

[5]  לקריאה נוספת למשל הספר: Thomson, R. G. (1997). Extraordinary bodies: Figuring physical disability in American culture and literature. Columbia University Press

[6]  קישור לבלוג של גילי המר עם הלהקה מקליפורניה

[7]  מתוך המאמר: Jo Brueggemann, B., Garland-thomson, R., & Kleege, G. (2005). What Her Body Taught (Or, Teaching about and with a Disability): A Conversation. Feminist Studies31(1), 13–33.

[8] קישור לדף הלינקדין של גילי המר עם רשימת הפרסומים שלה

Hammer, G. (2013). "This is the anthropologist, and she is sighted": Ethnographic Research with Blind [9] Women. Disability Studies Quarterly33(2).‏