check
על הסמלי והסמוי | פקפוק

על הסמלי והסמוי

מאת: אמיר זלאיט

את הכתבה אני רוצה לפתוח בניסוי קטן – נסו לחשוב על הדבר הראשון שעולה לכן כאשר אשאל את שלוש השאלות הבאות:

  1. איזה אדם עולה בראשכן כאשר אני אומר "גזע"?
  2. איזה אדם עולה בראשכן כאשר אני אומר "נטייה מינית"?
  3. איזה אדם עולה בראשכן כאשר אני אומר "מגדר"?

אם התשובות האינטואיטיביות שלכן הן אדם שחור, הומוסקסואל (או לסבית), ואישה בהתאמה, זה לא מפתיע. אחרי הכל, אנחנו רגילים להתבונן על העולם דרך הקטגוריה החברתית המקובלת, ולחשוב כאילו לאדם לבן אין גזע, להטרוסקסואל אין נטייה מינית ולגבר אין מגדר. בדרך זו, הקטגוריות החברתיות השולטות משמרות את מעמדן ההיררכי על ידי הוצאתן מהדיון והפיכתן של קטגוריות המשנה לכאלה שמודבקת אליהן תווית מסוימת.[1]

בין שלל מאבקיה של התנועה הפמיניסטית, ניתן למנות את רצונה להקנות מעמד שווה לנשים בחברה על ידי ביטול החלוקה המגדרית לניגודים בינאריים בין הספרה הפרטית, הטבע, הגוף והרגש הנתפסים כנחותים יותר ומשויכים לנשים, לבין הספרה הציבורית, התרבות, הנפש וההיגיון הנתפסים כחשובים יותר ומשויכים לגברים. הפמיניזם הליברלי, כפי שגרסה הביקורת המאוחרת יותר של זרמים אחרים בפמיניזם, דחק את הנשים לנסות ולהתאים את עצמן למודל הגברי שעמד במרכז התפיסה הליברלית ולקטגוריות המזוהות עמו, במקום להיאבק על הקניית מעמד שווה של חשיבות עבור הקטגוריות הבינאריות הללו.[2]

אינספור ספרים, הרצאות, שירים ואיסוף נתונים הוקדשו להשלכות החברתיות של החלוקה המגדרית כלפי נשים, ולשאלה כיצד הפנמת השתייכותן לקטגוריות הנחותות הפכה לטבועה בחווייתן העצמית. השיח על האפליה המגדרית מקבל במה בחוגים רבים, והשלכותיה אינן חומקות מן השיח הציבורי והאקדמי. יחד עם זאת, הדרך לביטולם של פערי הכוחות המגדריים עוד ארוכה מאוד, מכיוון שבמובנים מסוימים השלכותיהם אינן מתבטאות במישור הגלוי, היומיומי. במילים אחרות, חלק מהביטוי של פערי הכוחות אינו במעשים קונקרטיים ומוחשיים, אלא בתחום אפור ומטושטש שלא ניתן לכמת אותו בנתונים או מספרים.

שני הנושאים שאנסה לעמוד על טיבם בהמשך נוגעים לעניין האלימות הרווחת כלפי נשים והאופן בו היא חוצה את גבולות המודע והגלוי. הנושא השני, שקשור בעיניי באופן ישיר לנושא הראשון, נוגע לשאלה שחומקת מתחת לרדאר במקרים רבים והיא- בהינתן החלוקה המגדרית ההיררכית, אילו השלכות חברתיות ופסיכולוגיות קיימות כלפי גברים כאשר המודל הגברי העומד במרכז התפיסה הליברלית ניצב לנגד עיניהם?

בכל שנה, ב25 בנובמבר, חל יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. הנתונים מזעזעים לכל הדעות, וקובעים שמדובר בתופעה חוצת תרבויות, ארצות ולאומים. בישראל לדוגמא, דו"ח שהוצג בפני הוועדה לקידום מעמד האישה מראה כי בשנת 2012 נפתחו למעלה מ13,000 תיקי חקירה בגין עבירות אלימות כלפי נשים במשפחה, ולמעלה מ3500 תיקים בענייני עבירות מין.[3] מחקר שביצעה ד"ר אביגיל מור ממכללת תל חי,[4] מראה כי 82% מהנשים בישראל חוות הטרדה מינית ברמה זו או אחרת במהלך חייהן.

עבור גברים התופסים עצמם כ"נורמטיביים" (לפחות בעיניי עצמם), נשאלת השאלה באיזה אופן הנתונים הללו נוגעים להם באופן עמוק, ולא רק כהזדהות מרוחקת. הרי הם לא אלה שסובלים ברוב המקרים מהטרדות מיניות, אלימות במשפחה, והדרה מהמרחב הציבורי. יתרה מזאת, אותם גברים נורמטיביים אף יאמרו שאין להם חלק באלימות הזו. הם מעולם לא היכו, אנסו, הטרידו, או הפגינו יחס עוין כלפי נשים בחייהם. הסתייגויות אלה הן טבעיות ועוזרות לבני אדם להתמודד עם מצבים מורכבים בחייהם האישיים והחברתיים. לא ניתן לצפות שכל אדם ירגיש אחריות כלפי כל מעשה שנעשה בסביבתו ושאינו נוגע אליו באופן ישיר (באופן שונה אך דומה, כל עוד נעשה פיגוע בארצנו שלא היו מעורבים בו מכרים שלנו, אנו נחזור לשגרה באופן יחסית מהיר).

הטענה שברצוני להעלות לאור זאת היא שגברים באשר הם, נורמטיביים ככל שיהיו, מפעילים בעצמם אלימות כלפי נשים מעצם היותם גברים. שוו בנפשכן את התמונה הבאה: שעת לילה, אישה הולכת לבדה בסמטה חשוכה ברחוב מפוקפק, ומולה מופיע לפתע אותו גבר נורמטיבי שמעולם לא אנס, היכה או הטריד נשים. הגבר הזה אף תמיד נוהג להשתיק את חבריו כאשר הם מעירים הערה סקסיסטית כזו או אחרת, והוא מגדיר את עצמו כפמיניסט רדיקלי שמופיע באופן קבוע בפני הוועדה לקידום מעמד האישה למאבק על זכויות נשים. לאישה כמובן אין שום דרך לדעת אף אחד מהפרטים הללו על הגבר העומד מולה, וכל שהיא רואה היא סיטואציה בה היא נמצאת לבדה ברחוב חשוך ומולה הולך גבר, וכאשר סטטיסטיקת האלימות לנגד עיניה. במקרה זה הדבר ההגיוני מבחינתה לעשות הוא לעבור לצד השני של הרחוב, להגביר את קצב הליכתה ולהתפלל שהגבר לא ילך אחריה.

השאלה הנשאלת במקרה זה היא – האם התרחשה כאן אלימות? התשובה המתבקשת היא לא, במישור הגלוי אכן לא ננקט שום צעד אלים מצד הגבר. לעומת זאת, במישור הסמוי התרחש מעשה אלים בהחלט. רק עצם נוכחותו של הגבר במרחב חסמה חלק ממנו עבור האישה, שגופה  הגיב בהתאם בהאצת דפיקות לב והזעה מוגברת. בין שלל המושגים שתרם פייר בורדייה לסוציולוגיה, הוא טבע את מושג האלימות הסמלית שברצוני להתייחס אליו בהקשר זה:

"אלימות סמלית היא אלימות המופעלת עלינו באמצעות ההסכמה שבשתיקה מצד אלה שנופלים לה קורבן וגם, לעיתים תכופות, מצד אלה שמפעילים אותה, במידה ואלה וגם אלה אינם תופסים כלל שהם מפעילים אלימות או סובלים ממנה".[5]

לאלימות הסמלית שלושה מאפיינים הקובעים את תפקודה ומקיימים ביניהם יחסי גומלין: "אי-הכרה בעקרון השרירותיות שבשליטה, הכרה בשליטה כלגיטימית, והפנמת השליטה על ידי הנשלטים".[6] מושג האלימות קובע שנשלטותן של הנשים אינה פרי בחירה חופשית מודעת, והתואר 'סמלית' מבטא את האופי נעדר-הממשות של אלימות מסוג זה.

אם נחזור למקרה שהוצג לעיל, המציאות החברתית המציבה גברים בעמדה אחת, שולטת, ונשים בעמדה אחרת, נשלטת, הובילה לכך שהגבר הפעיל אלימות שלא ביודעין או בכוונה תחילה, והאישה הפנימה את מעשה האלימות כלפיה וחסמה בפני עצמה את החלק ברחוב בו צעד הגבר. מצב עניינים זה מוביל אותי למסקנה הבלתי-נמנעת, שבתרבות בה אנו חיים יש לכל גבר אחריות כלפי תחושתן של נשים במרחב הציבורי והפרטי בשל העובדה שהשליטה היא שרירותית לחלוטין, וככזו היא מופעלת על ידי כל גבר בכל רגע נתון.

לאמירה זו עלול לעלות מעין ניחוח של הפעלת המנגנונים המציבים את הגברים בעמדת שליטה מלכתחילה, קרי, לקחת אחריות על מצבן של נשים ולהקטין אותן לכדי אובייקט חסר יכולת הגנה על זכויותיו. לכן חשוב לי להסתייג מכך ולומר שבמקרה שתיארתי שני הצדדים הם קורבנות, כל אחד בדרכו- האישה בגלל האלימות שהופעלה כלפיה, והגבר בגלל הדבקת התווית השלילית כלפי מעשה שלא ביצע ושלא היה בכוונתו לבצע. כמו כן, במקום לנהוג בדרך בה נוהגים גברים (ונשים) רבים כיום ולשאול מדוע אותה אישה בחרה ללכת מלכתחילה לבדה ברחוב חשוך ומפוקפק (האשמת הקרבן), השאלה שתישאל היא באיזו דרך פעולה על הגבר לנקוט במצב כזה. האחריות שיש לו, כפי שציינתי, היא במקרה הספציפי הזה לעבור בעצמו לצד השני של הרחוב ובכך למנוע מראש את תחושת הסכנה שהאישה עלולה לחוש.

משעמדנו על היקף תופעת האלימות, השרירותיות שלה, והיות כל גבר שותף לה ברמה הסמלית, אעבור לנושא השני ואשאל- מהם השורשים של תופעה זו? באיזו מידה תהליך החיברות של גברים, בעיקר בעולם המערבי, משפיע על נפשם ועל דרכי הפעולה שלהם? תחילה אאפיין את המודל הגברי, על שלל הסטריאוטיפים שלו, לאחר מכן אערוך דיון קצר ולא ממצה בהשלכות של הניסיון הבלתי מודע להידמות למודל זה.

גבריות סטריאוטיפית – הנחות יסוד:[7]

  • גבר אמיתי נמנע מלהתלונן על כאב וחולשה.
  • גבר אמיתי לא נכנע ונלחם עד הסוף, גם במאבקים שוליים.
  • גבר אמיתי מפגין עוצמה פיזית וכוח סיבולת.
  • גבר אמיתי חייב להגיע להישגים מרשימים בתחומי עיסוקו.
  • גבר אמיתי הוא זאב בודד, ואינו צריך אף אחד כדי להסתדר.
  • גבר אמיתי אינו מדבר על רגשות, ויודע לשלוט בהן.
  • גבר אמיתי חייב להיות לא-נשי ככל שיוכל.

זוהי כמובן רשימה חלקית של אפיוני הגבריות הסטריאוטיפית, וחשוב לומר שכשמה כן היא- סטריאוטיפית. באותה מידה שנוח לגברים נורמטיביים לא לייחס לעצמם את תופעת האלימות כלפי נשים, כך נוח להם לומר בינם לבין עצמם שרשימה זו אינה חלה עליהם. 'אני יודע לדבר על הכאב והרגשות שלי', 'אני דווקא נוטה לוותר בקלות' וכן הלאה. יחד עם זאת, אחד מהסממנים של תהליך החברות הוא שדפוסי אישיות והתנהגות הופכים להיות טבועים בבני האדם, עד שהם לא עומדים למבחן או ביקורת. טענתי היא שגברים באשר הם מתאימים עצמם ברמה זו או אחרת לאפיונים אלה, יותר משהם מוכנים להודות בפני עצמם.

אם אלו הם סממני הגבריות, מה קורה לגבר כאשר הוא חש מרגיש מצוקה או כאב? ריל[8] מצביע על ההבדל העיקרי בין האופן בו גברים מתמודדים עם כאב לעומת נשים. בעוד נשים מפנימות את כאבן (לא במובן של הדחקה) מתוך מודעות אליו, ונוטות להאשים את עצמן ולהרגיש רע, הגברים מחצינים את מצוקתם, אינם רואים פגמים באישיותם, ומחשיבים עצמם לקורבנות של יחס לא הוגן. דרך התמודדות נפוצה של גברים עם תחושת כאב היא באמצעות פעילות מוגברת, עבודה מאומצת ומילוי חייהם בהסחות דעת רבות כגון עיסוק כפייתי בספורט, לעומת נשים שכאמור מפנימות את כאבן, מקבלות אותו, וישנה לגיטימיות חברתית לדיון בבעיותיהן.

המחיר הכבד שמשלמים גברים על כך הוא תופעה הנקראת 'דיכאון סמוי'. לפי הDSM, דיכאון קליני הוא מצב שנמשך לפחות שבועיים ותסמיניו העיקריים הם עייפות, אובדן עניין, עודף או חוסר שינה וחוסר תפקוד. בגלל אופי ההתמודדות של גברים רבים עם בעיותיהם (פעילות מוגברת, וורקוהוליזם), קשה מאוד לאבחן אותם כסובלים מדיכאון באמצעות הכלים הפסיכיאטריים המקובלים. ריל מדגים זאת באמצעות טבלה המשווה בין אחוז הנשים הסובלות מהפרעות של דיכאון או חרדה לאורך חייהן לבין גברים הסובלים מאותה בעיה (כמעט פי 2 יותר נשים בארצות הברית). החלק השני של הטבלה מתייחס לנטיות התמכרותיות בקרב נשים וגברים לסמים ואלכוהול, ושם התמונה מתהפכת. יותר מפי שניים מהגברים סובלים מבעיות אלו.[9] במילים אחרות, ריל מנסה להראות דרך כך אילו ביטויי התנהגות מאפיינים גברים הסובלים מדיכאון סמוי.

השלכותיו של הדיכאון הסמוי על גברים הן רבות ומתבטאות בין היתר בחוסר היכולת להיות במצב אינטימי עם אנשים אחרים, בדידות ומסוגרות ושיעור אובדנות גבוה.[10] סוגיה נוספת ומרכזית, הקשורה באופן ישיר לנושא הראשון שהוצג, היא תופעת האלימות וצמיחתה מתוך ההגדרה המגדרית של גברים. "הגבריות היא כוח, אך הגבריות שברירית להחריד כיוון שאינה קיימת במציאות. היא קיימת כתסריט במסגרת מערכות יחסים ממוגדרות".[11] אלימות היא אחת מדרכי הפעולה שגברים נוקטים כדי לשמר את שליטתם ולבסס את גבריותם, ומהווה חלק מן ההגדרה המגדרית של גברים כיצורים אקטיביים. במילים אחרות, זהו דפוס פעולה אחד מבין הפעולות המגדירות גבריות, והוא אחד מאופני ההחצנה של הדיכאון הסמוי. מנקודת ראות פסיכולוגית, גם ההחצנה וגם ההפנמה של דיכאון הן שני צדדים של אותו מטבע, ואין הבדל בין 'עוצמת' הדיכאון שחווה גבר המחצין את כאבו במציאת קורבן לאלימות, לבין אישה המפנימה את כאבה.[12] ההבדל שקיים בכל זאת הוא באי-תפיסת הגבר האלים כסובל מדיכאון, וביחס החברתי השונה כלפי סוגי ההתמודדות שנוקטים גברים ונשים.

הגבר, אם כן, מצוי בפרדוקס מורכב. יש ממנו ציפיות חברתיות עצומות להצליח, אשר אלו מכריחות אותו לבלוע את רגשותיו ולשדר ביטחון עצמי. מאידך, הסביבה החברתית אינה מאפשרת לו פורקן, והוא סובל מדיכאון שאין הוא יכול להגדירו או לבטאו ולכן הוא מדחיק את תחושותיו. תחושות אלה מתפרצות בסופו של דבר באופנים שונים בצורת התמכרויות לעבודה, לאלכוהול ולהימורים, לחוסר יכולת להיות במערכת יחסים אינטימית, ולהפעלת אלימות על שלל רבדיה השונים. ביטויי הרגש המוחצנים הללו בסופו של דבר מתייגים אותו כמעין יצור חייתי חסר שליטה על מעשיו ועל יצריו, וכרובוט שאינו מסוגל להרגיש או לחוש דברים לעומק.

בנקודה זו חשוב לי להסתייג פעם נוספת. אין כוונתי שכל הגברים סובלים מדיכאון סמוי, ובטח שלא כל מקרי האלימות שגברים מבצעים הם כתוצאה של דיכאון זה. אלימות יש להוקיע מתוך החברה ללא קשר למצבו של מי שביצע אותה. המטרה של הצגת הסוגיה הזו היא להמחיש כיצד החלוקה המגדרית משפיעה על תהליך ההתפתחות הנפשית של גברים בחברה המערבית, וניסיון להסתכל על תופעת האלימות הגברית כצומחת מתוך מציאות חברתית מסוימת. נקודת מבט זו אף מחזקת לדעתי את הקביעה לפיה מוטלת אחריות על גברים באשר הם להתבונן על ההשלכות של מעשיהם כלפי החברה ולקחת עליהם אחריות. כשם שחלק מן המאבק הפמיניסטי כרוך בכך שנשים ישתחררו מכבליהן של ההגדרות ההופכות אותן לנחותות ופסיביות, ההכרה בכך שישנן הגדרות המכווינות את פעולתם של גברים תעזור להם להשתחרר מדפוסי הפעולה הללו. האינטרס בכך הוא גדול, כי לדעתי רק באופן הזה נוכל להתנער מהסטיגמות הדבוקות בנו מעצם היוולדנו לתוך המגדר שלנו, ולקדם את שחרור המינים על כל המשתמע מכך.

מילה קצרה לסיכום: כוונת הכתבה היא להוות מעין צוהר לעולם מושגים ותובנות שנחשפתי אליהם בשלבים שונים בחיי, והשפיעו רבות על דרכי הפעולה שלי. יש בי תקווה קטנה שלאט לאט תתפתח במה לשיחה בין גברים על כל הפנים המודחקים בחיינו, על הציפיות מאיתנו להצליח, על הצורך להיות תמיד בעמדה שמוכנה לקיים יחסי מין (ועל ההשלכות החברתיות כלפי מי שלא), על השטחה ורידוד של רגשות מורכבים כדי להתקבל בחברה, על החרדה ההומוסקסואלית המונעת מאיתנו להיות במגע אינטימי (אבל לא מיני) עם גברים אחרים, על דימויי גוף ששולחים אותנו לשרוף שעות בחדרי כושר, ועל עוד סוגיות רבות שבוערות בנפשנו אבל מסתכמות במילים בודדות כלאחר יד: "נו יאללה אחי תזרום מה אתה כבד?".

 

הכותב אמיר זלאיט הוא סטודנט שנה א' למשפטים וסוציולוגיה בתואר בוגר. 

 

ביבליוגרפיה:
בוגייסקי, י. (2013), אלימות כלפי נשים – ריכוז נתונים לשנת 2013. המחקר הוגש לוועדה לקידום מעמד האישה. https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03310.pdf
בורדייה, פ., 1999 (1996), על הטלוויזיה, תרגום מצרפתית: נרי גבריאל-סבניה, תל אביב: הוצאת בבל.
בורדייה, פ. 2007 (1998), השליטה הגברית, תרגום מצרפתית: אבנר להב, תל אביב: הוצאת רסלינג.
חשמונאי, ע., ירקצי, ד., (24.3.2015), ארבע מכל חמש נשים בישראל הוטרדו מינית ברחובוואלה.http://news.walla.co.il/item/2839948
לוי, ר ,(2005) .הגברים בוכים בלילה: טיפול בגברים בגישה מגדרית, [גרסה אלקטרונית]. נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית.
מיל, ג'. ס., 2009 (1869) שיעבוד האישה, תרגום מאנגלית: שונמית ליפשיץ, תל אביב: הוצאת רסלינג.
נרדי, ח., (1992) גברים בשינוי – בדרך לגבריות אחרת, בן שמן: הוצאת מודן.
ריל, ט., (1999) אני לא רוצה לדבר על זה, תרגום מאנגלית: עמי שמיר, תל אביב: הוצאת עם עובד.
Kaufman, M. (1995). The constriction of masculinity and the triad of man’s violence.
Katz, J., Violence against women – it's A men's issue (video file). Retrieved from https://www.ted.com/talks/jackson_katz_violence_against_women_it_s_a_men...
[1] כץ, הרצאה בטד
[2] מיל, 2009, הקדמה לספר מאת תירוש, י. וכוכבי, ז.
[3] מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2013.
[4] פורסם באתר וואלה 24/3/2015.
[5] בורדייה, 1999: 17.
[6] בורדייה, 2007: 10. הקדמה לספר מאת ספירו, ז'.
[7] נרדי, 1992: .166-169
[8] 1999
[9] ריל, 1999: 61
[10] לוי, 2005
[11] קאופמן, 1995: 16.
[12] ריל, 1999.