check
השוק החופשי- צפיפות מחוץ, צפיפות מבית | פקפוק

השוק החופשי- צפיפות מחוץ, צפיפות מבית

מאת: ניר רותם

ה שצפוף בשוק ביום שישי זה לא חדש. למעשה, קשה לחשוב על מקום ושעה שבהם צפוף יותר בירושלים מאשר בשוק מחנה יהודה בשישי בצהריים. כולם צובאים מסביב, מכל הכיוונים, כל הנהר האנושי הזה מכה בי גלים גלים, ואני נאחז בתווך. המגוון האנושי הענק של ירושלים סואן, מקיף, מתנחשל מסביב. והקלסטרופוביה מתחילה לעלות בי. נשימות עמוקות, מנסה לשלוט בדחף לברוח. המחשבות מתגלגלות, נושאות אותי עימן רחוק בזמן ובמרחב.

לפני כמה שנים טיילתי חצי שנה בסין, ובסין חיים די הרבה אנשים. וגם שוק או שניים יש שם. אבל איכשהו אני לא זוכר שהוצפתי ככה, שהרגשתי שאני נושם ככה את האנשים שמסביבי, ניצב איתן-טובע על מרצפות השוק. וזה משונה, איך להיות מוקף במיליארד (פלוס) סינים היה משחרר, חוויה; הנה אני הולך בשווקים, מסתכל, קצת נדחף הצידה על ידי כולם, אבל בכל זאת, צולח. למעשה, אני זוכר את עצמי אז כעכשיו הולך ומחפש את אותם שווקים, את המגוון האנושי. אולי זו בכלל הסיבה שהתחלתי ללמוד סוציולוגיה? מאהבת שווקים בלתי מובנת?

ואילו כאן…כמעט שבאתי לכתוב מלחמה. אבל לא, לא מלחמה, סתם הווי. לאן הפתיחות שלי הלכה, המוכנות והרצון לנשום את ההמון נעלמת לה, מתחלפת בתחושה שצר לי, צפוף; כולי חדור מטרה, נחוש להגיע לדוכן הירקות ויהי מה, מסרב להאט את צעדי, מזגזג בין האנשים, מתרגז בגלל כול תיירי השוק למיניהם, שילכו לחפש לעצמם שוק אחר לעזאזל!

צילום: ניר רותם

ויחד עם זאת אני שב וחוזר. נכון, לא תמיד הקניות בשישי (אני מיזנטרופ אבל לא מושלם), לפעמים גם ברביעי או חמישי כשצפוף פחות, אבל אני מוצא את עצמי שב וחוזר. ורואה, וטועם. והסצנה מבריאן כוכב עליון שבה ועולה בזיכרוני, זו עם השוק, והרוכלים, התפאורה, התלבושות, העוני, הלכלוך; ואני חצי מקטר חצי מחייך. אולי זהו אשרור תמידי, כן – גם הם מכאן למרות השוני, גם אני מכאן, זהו חלק, אחר – אבל חלק.

אולי יש כאן ביטוי ליחסי אהבה-שנאה כלליים שיש לי עם המקום הזה, ירושלים, ישראל. הרצון להבין, אהבת המקום, ותחושת השונות. אולי. אולי בגלל זה קל לי יותר עם הצפיפות שם, רחוק, בגלל שהצפיפות כאן דורשת אינטימיות גבוה יותר, מערבת אותי, מאתגרת אותי, מעמידה אותי כמול עצמי. כנראה בגלל שקשה יותר כשנמצאים בבית.

 ואני בכלל ירושלמי, ואחרי כמה שנים רחוק ממנה לומד להכיר את העיר מחדש. הרי לא היה לי ספק שאני אלמד בירושלים, והנה זה קורה, שנה רביעית ברציפות. וגר בנחלאות, ויוצא לנשום אויר, לספוג את הרחובות שמסביב, חוצה את השוק בדרך מהרכבת בחזרה הביתה (לא בכל יום, אין צורך להיסחף). אני מניח שככל שהדיספלינה חודרת לתוכי, מפעפעת וזורמת בעורקים, כך אני מצליח לנסח במילים ברורות יותר את המחשבות, להיות מודע יותר אל מה שרואות עיני. ובכך, הלימוד היומיומי שלי נמשך, כל יציאה לרחוב מאתגרת מחדש, קוגניטיבית ואמוציונאלית, מפני שאני מאמין שהללו דרים יחדיו. והשוק, היש אתר הומה וטוב יותר מאשר לימוד על עצמי? הרי כאן נופלות המחיצות, השוני מתמוסס, המרחק מצטמצם, אני מתערבב עם עצמי, עם הנהר האנושי שמסביב. שואף את הצפיפות, ומנסה להבין קצת, או לפחות לנשום עמוק ולא לטבוע.

והרי לא על זה מונחת הדיספלינה? על לימוד הזר והשונה, הקרוב והמוכר? ואולי בכלל מתרחש כאן תהליך של לימוד האני שנושק ללימוד האחר, ובכך מטושטשות להן המחיצות הדיכוטומיות ביתר שאת. מפני חוסר היכולת לנתק עצמי מהסובב אותי, מהמקום שבו אני חי, נושם, הולך, קונה, אוכל, בקיצור – מהמקום אליו אני שייך, אני מוצא את עצמי מפנה אצבע אצטרובל פנימית ושואל עצמי פנימה את השאלות הנוקבות יותר. שאלות של זהות, שייכות, על האני, והכעס כמול האחר. והללו, שאלות שכאלו, בלתי ניתן להעלותן על דל שפתיים בסביבה רחוקה יותר. זאת, מפני שהן עולות דווקא מהמקום האישי יותר, זה המשלב יחדיו ביני לבין החברה שלי, זו שמקוממת אותי, שמרגיזה אותי, שאהובה עלי.

וכך, הצפיפות דוחסת והופכת תהליך זה לאינטנסיבי יותר, מבטאת באופן הולם יותר את הדחיסות של החברה בישראל, על גווניה, תתי-גווניה, זרמיה וכדומה, וכן את הדחיסות הפנימית שלי, את בליל הקולות והזרמים התת-עוריים שחולפים ביני לבינם. הצפיפות מובילה את תהליך הלמידה האישי שלי ומעבירה אותו תהליך העצמה, מפני שהמפגש איתם מוביל בהכרח למפגש איתי, עימי הפנימי, ולחשיבה, והתמודדות. ויתכן שלכן אני חוזר שוב ושוב, בחווית כור המצרף, פנימית-קולקטיביסטית שאני מעביר את עצמי, כמעט שלא במודע, תוך כדי שיטוט בשוק.

ואז כשהצפיפות גוברת עלי והמחנק מתגבר אני נס-נמלט-נפלט לי, ואוכל בחצ'אפוריה ומסיים עם גלידה, קונה מרווח נשימה בכדי לעבור את השבוע עד לשישי הבא.