מכסף ציבורי לרווח פרטי: איך אנחנו מוותרים מרצון על שמגיע לנו

מאת: פרופ' גד יאיר

אם לא הייתה זאת מערכת ההשכלה הגבוהה, ואם לא בנו היה מדובר, היו קמים הזועקים על ניצול מחפיר; ובציבור היו עומדים ומתפלאים מדוע אנו כנועים מול מי שמנצל אותנו ללא גמול. אבל טחו עינינו מראות כיצד אנו – שר החינוך, ות"ת, מוסדות המחקר וכל אחד מאיתנו, החוקרים – משתתפים בהנעת כספים בצינור המעביר הון ציבורי לגופים פרטיים מחוץ לגבולות ישראל. את הפוסט הנוכחי – המתמקד בכלכלה הפוליטית של האקדמיה ותעשיית הפרסום הפרטית – אני כותב כהזמנה לדיון ציבורי. מטרתי לעודד דיון על המסגרת החוקית והמוסדית שלנו, הגורמת לנו לוותר על ההון האינטלקטואלי (IP) שאנו מעבירים ללא גמול למוציאים לאור; ועל הניצול החד-צדדי של עבודתנו בתור שומרי הסף של הפרסום במדע. לפיכך, אני מזמין אותך ליטול חלק בדיון, שמטרתו להביא לשינוי הפרמטרים של הכלכלה הפוליטית של מערכת ההשכלה הגבוהה. הזמנה זאת נעשית באמצעות ביקורת על הכניעה המשפטית והמוסדית של מערכת ההשכלה הגבוהה לחברות פרטיות, העושות רווחים מן היצירה האינטלקטואלית שלנו ללא תשלום בעבור זכויות היצירה שלנו. כמו בהעלם, החברות הללו שולטות באקדמיה ביד רמה ומנצלות את ההון האינטלקטואלי שלנו, החוקרים, וזאת ללא חלוקה ברווחים הנצברים בזכות היצירתיות והחוכמה שלנו, וללא כל פיצוי בעד הערך המוסף שהמוסדות להשכלה גבוהה מייצרים בזכות המימון, התמיכה הארגונית וההתייעלות, הדוחפים אותנו לייצר יותר ידע, יותר מומחיות, ויותר נכסים. אבקר כאן, אם כן, מערכת כלכלית שבה המוסדות הציבוריים שלנו מעבירים את נכסינו המשותפים לגופים פרטיים ללא גמול.

 ואם להקדים מכה נוספת לעלבון, גופים פרטיים אלו מוכרים לנו בחזרה, בעלות גבוהה ובדפוס דמוי קרטל, את מה שאנחנו העברנו להם בכניעה עיוורת וללא תנאי (גם אם, אגב אורחא, הגופים הפרטיים כן מעלים תרומה לציבור). בקיצור, אני רוצה שנדון בשאלה האם עלינו לדרוש שינוי בהסדרים של הבעלות על ההון האינטלקטואלי שלנו. בהחלט אפשרי שהממשלה וגופי מימון ציבורי ידרשו מן החברות הפרטיות חלק מן הרווחים הכלכליים שנוצרים בזכות מאמצי המחקר שלנו וכתמורה להשקעה הציבורית בעבודתנו. כך אולי נוכל להבטיח למוסדות שלנו מימון נוסף המגיע בזכות תרומתנו לקפיטליזם המדעי; וכך אולי גם נזכה לשכר דיפרנציאלי.

אז מה הסיפור? ממשלת ישראל מעמידה סכום כסף לטובת המחקר המדעי במדינה, בין ישירות (למוסדות ולאקדמיה הלאומית למדע, למשל) ובין בעקיפין (השתתפות בתכניות המחקר האירופי, למשל). השקעה זו נעשית כדי לפתור בעיות מעשיות ובסיסיות גם יחד; כדי להעמיד כלים להתמודד עם המציאות או כדי להבינה בלבד. הממשלה, הדואגת לאינטרס הציבורי הרחב, מעמידה לרשותנו תקציב כדי שנמצא תרופה לסרטן ובכדי שנברר מתי חיפה תהפוך להיות עיר מדבר; אך היא גם מממנת את מי שמוצא שיניים שמוכיחות כי מוצא האדם מראש העין, ואת מי שמאתר מגילות נשכחות במצרים ומפרשן לציבור. ואנחנו, החוקרים במוסדות, מתחרים בכדי לזכות בתקציבים הללו, זוכים בהם וחוקרים באמצעותם. ומטרתנו – וזו מחויבותנו הציבורית בעד המימון – לפרסם את ממצאי מחקרינו לציבור, בין אם זה ציבור חוקרים קטן של מביני עניין ובין אם זה ציבור רחב יותר. העיקר שהידע שלנו מופיע – באמצעות פרסומו – מול פני השמש. בזכות הפרסום יכול הציבור להעריך, לבקר ולהשתמש בידע שלנו ולצעוד צעד נוסף במסע המדעי אל חקר ה"שעדיין לא נודע".

אבל כאן המילכוד. על-מנת לפרסם בציבור את מה שלמדנו, אנחנו מגישים את כתב היד שלנו – ספר, או פרק או מאמר – למוציא לאור פרטי, העוסק בפרסום למטרות רווח. וכבר אז אנחנו מתחייבים להעביר את זכויות היוצרים למו"ל, וזאת תמורת השירות שהוא מעמיד לפנינו – מערכת הפקה והפצה מסודרת. אנחנו מוותרים על הזכויות שלנו, כי יוקרתנו במוסד ובדיסצפלינה מותנית בכושרנו לפרסם את ממצאינו בכתב עת מוביל בתחום המחקר שלנו. בשל תלות זו, המו"ל מונע מאיתנו להתחלק עמו ברווחים שהוא גורף בזכות פרסום הידע אותו יצרנו (גם בזכות המימון הציבורי של עבודתנו). יתרה מזאת, המוציאים לאור גם מעסיקים אותנו במערכת ההפקה המסודרת שלהם – וגם זאת ללא שכר. רובנו משמשים כשומרי סף של ההוצאות לאור וכתבי העת הפרטיים: אנחנו משמשים כשופטים של מחקריהם של אחרים, וחלקנו עובדים כחברי מערכת ועורכים. אך גם זאת ללא שכר, וגם זאת בשל תלות היוקרה הדיסציפלינרית שלנו בתפקידים של "שומרי סף" בכתבי עת מובילים. יוצא, אם כן, שאנחנו מעבירים לחברות הפרטיות הללו את הידע שלנו ללא כל גמול; ושאנחנו מתנדבים לשמן את המערכת הקפיטליסטית שלהן ללא חלוקה ברווחים. לא זאת אף זאת, בהיותן התאגדויות מסחריות לכל דבר, החברות הללו פונות אלינו בחזרה כלקוחות שלהן ודורשות מאיתנו תשלום רב על-מנת לזכות בגישה לכתבי העת או לספרים, גם לפרסומים שלנו וגם לפרסומים אותם שפטנו עבורם בחינם. למעשה, ללא מנוי מוסדי, אין לנו גישה לידע שיצרנו ובחנו. למשל, חברת Elsevier דורשת מכל מוסד ישראלי לשלם מנוי שנתי במספרים דולריים בני שש ושבע ספרות. וזו רק דוגמה.

בשני העשורים האחרונים מתחוללת מהפכה בתחום ההוצאה לאור במדע. יש תהליך של צמצום מספר הגופים הפרטיים הפעילים בשוק, כאשר חברות קטנות נרכשות על-ידי הגדולות. תהליך זה מתחזק על רקע הלגיטימציה של מדדי איכות של כתבי העת (ה-impact factor וה-H-index). אלו יצרו מכנה משותף המאפשר להשוות את האיכות והמרכזיות של כתבי עת, למשל, תוך יצירת לחץ על כתבי עת "בלתי מדורגים" להיכנס לדירוג (להצטרף לפורטפוליו של מו"ל גדול) ותוך יצירת לחץ על מוסדות וחוקרים להימנע מפירסום או שימוש בכתבי עת בלתי מדורגים. תהליך התכנסות זה מחזק את החברות הפרטיות ומגביר את המונופול הכלכלי שלהן בשוק הענק של הפרסום המדעי, וזאת תוך הגברת התלות של החוקרים, המוסדות והאגודות המדעיות בשוק הפרטי (ראה כאן דו"ח מעניין, במסמך PDF, המעריך את שווי השוק ב-22 מיליארד סטרלינג בשנה). כך הולך ומתחזק "מילכוד 22" המתואר כאן – על-מנת לפרסם עלינו להיות מטורפים ולוותר על זכויותינו בקניין הרוחני שלנו; אבל אם אנחנו מנסים להיות שפויים, אנחנו נזרקים החוצה מן המסלול הבלתי שפוי של המונופול הכלכלי הזה. חתיכת מילכוד, המילכוד הזה.

בשנים האחרונות יש המאתגרים את הנחות היסוד של הכלכלה הפוליטית הזאת (ראו מאמרה של תמרה טראובמן מ-2006). כמה דוגמאות: בזכות טכנולוגיות אינטרנטיות, ישנו ניסיון ללחוץ את הגופים הפרטיים לפתוח את המאגרים למה שמכונה גישה פתוחה (open access). גוגל ספרים – הנמצאת במאבקים משפטיים בשל חתירתה תחת השוק המונופוליסטי – סורקת ספרים אקדמיים ומעמידה אותם לרשות הציבור ללא עלות. מוסדות כמו האוניברסיטה הפתוחה מעלים מרצון את הידע שלהם לרשת. בנוסף, ישנם כיום למעלה מחמשת אלפים כתבי עת אלקטרוניים שעובדים בשיטת open access. ומגמה חדשה ניכרת כשמוסדות יוצרים לעצמם – באמצעות מערכות כמו קולסייט – מאגר מוסדי (institutional repository) של כל הפרסומים של החוקרים במוסד, היכולים ליהנות מיצירת עמיתיהם בגישה פתוחה בתוך המוסד.

עם זאת, כל התמורות הללו לא שינו את מבנה העומק של הכלכלה הפוליטית של האקדמיה. אדרבא: כתבי עת כמו Nature  מעלים את דמי המנוי המוסדי שלהם, וגם מחאות של מוסד זה או אחר, או של המערכת הקליפורנית בשלמותה, המבקשת אפילו להחרים את המנוי על Nature, לא משנות דבר. הדו"ח האמור לעיל הראה, אכן, כי דמי המנוי על כתבי העת עולים בעשור האחרון הרבה מעבר לאינפלציה. ללמדנו, כי ההגמוניה של הגופים הפרטיים בשוק הפרסום המדעי חזקה מאוד. התנהגותם בשוק מלמדת על עוצמתם ועל המונופול דמוי הקרטל שיש להם. בראייה צינית או מרכסיסטית משהו, ניתן לומר כי כל המערכת המוסדית של המחקר היא כלי שרת בידי אינטרסים פרטיים; כולנו, הפרולטרים של המדע, תורמים לבעלי אמצעי הייצור היושבים מעבר לימים את עבודתנו ללא שכר, והם מנצלים את כניעת המוסדות שלנו למערכת היוקרה שהם מייצרים, המשמשת כאופיום להמוני המדענים בעולם. אז כמו שהבוס הגדול אמר לפני הרבה שנים, מדעני כל העולם התאחדו: בואו נשנה את הכלכלה הפוליטית ששולטת בנו. בואו נדרוש חלוקה ברווחים שאנחנו יוצרים. בואו נדרוש גישה פתוחה לכל הנכסים שנוצרו במימון ציבורי. לנו מגיע, לציבור מגיע. קחו בחשבון שמדעני ישראל מייצרים כאחוז מכלל הפרסום המדעי בעולם. האם לא מגיע לנו ליהנות מחלק מן מהרווחים בגין תרומתנו?

יכולה ממשלה – יש היום ניסיון כזה בגרמניה – לקבוע כי כל המתפרסם באמצעות המימון הציבורי חייב להיות פתוח לציבור; יכול גם גוף המממן פעילות מחקרית לדרוש זאת. עד אז, מערכות כמו קולסייט או אקדמיה יכולות לקדם את סדר היום, המבקש להחזיר חלק מן השליטה בהון הנוצר על ידי המדע לידי יצרני המדע. כתשתית. אבל הן בוודאי אינן יכולות לחולל מהפכה לבדן. צריך שר החינוך לפעול, כך גם צריכות לעשות המועצה להשכלה גבוהה והאקדמיה הלאומית למדע. זו אחריותם הציבורית. אחרת הם ימשיכו להעביר את הכסף הציבורי המוענק למדע לידיים פרטיות מעבר לים.

*פורסם לראשונה בבלוג של פרופ' יאיר http://www.coolcite.com/blog/1227/?post=70

 

פרופ' גד יאיר הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. תחומי המחקר שלו הם תיאוריות סוציולוגיות, סוציולוגיה של בתי ספר ולמידה, חוויות משמעותיות בחיים, תרבות והגות והחברה ישראלית.