כלכלה וארגונים

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לטעון את העמוד שוב

תעתועי התפתחות

מיכל אלגוי

 

אני יושבת על כיסאות ההמתנה בטיפת חלב. הדלתות צבועות בצבעים עזים וחלל ההמתנה נראה ריק בלי הצעצועים והמשחקים שהיו נמצאים שם בשפע טרם תקופת הקורונה. אני נזכרת בבריכת הכדורים הצבעוניים בה היו ילדי משחקים לפני שהגיע תורם לקבל חיסון, ואיך תמיד תהיתי לעצמי האם הבריכה עצמה היא לא החיסון האולטימטיבי. כשמגיע תורנו, האחות שואלת אותי אם הילד כבר יודע להקיש שני צעצועים זה בזה. אני עונה שלא ותוהה לעצמי למה זה חשוב, מדוע היא לא שואלת אותי במה הוא דווקא מתקדם לגילו?

קרא עוד

מספר חודשים לתוך הקורונה, כשחופשת הלידה לה חיכיתי כל כך הפכה לשהות כפויה בבית בהרכב משפחתי מלא, ומציאת מסגרת לתינוק חדש הפכה למשימה בלתי אפשרית - התחלתי לבחון יותר לעומק את הצעצועים הקיימים בביתי ולבדוק מה חסר לנו. אילו צעצועים החיוניים להתפתחות התקינה של ילדי אני חייבת לקנות. התחלתי לבדוק באינטרנט במה "אמורים" לשחק ילדים עד גיל שנה, והוטרדתי לגלות שאין ברשותי מתקן להשחלת חרוזים. מחקר זריז גילה שללא המתקן הזה יכולות המוטוריקה העדינה של ילדי עשויות ללקות בחסר וכנראה שזו הסיבה לנזק ההתפתחותי שבעטיו הוא אינו דופק את צעצועיו זה בזה, על אף שלגנוב ולהחביא את השלט של הטלוויזיה הוא דווקא יודע, ובהצטיינות. 

אז מה בעצם צריך תינוק? מלבד הצרכים הפיזיים והפסיכולוגיים הבסיסיים כגון שינה, מזון, ניקיון ויצירת קשר עמוק עם הדמויות המטפלות, תינוק נדרש כבר מרגע היוולדו לרכוש סט כישורים הנחוצים להישרדותו בעולם. היכולות לתקשר, לנוע ולראות ממשיכות להתפתח בשנותיו הראשונות של התינוק דרך המשחק בצעצועים[1]. אם ננסה לנתח את צעצועי הילדים, נראה שניתן לחלק אותם לקטגוריות: צבעוניות, צורניות, חומריות ופונקציונליות. כל אחת מקטגוריות אלו אמורה לענות על צורך ספציפי של התינוק לגירוי סנסומוטורי. צבעים מנוגדים מקלים על התינוק לבצע הפרדה ויזואלית ובכך משפרים את חוש הראיה, צורות שונות מאפשרות לתינוק ללמוד תבניות ולתרגל את השימוש באצבעותיו. חומר וטקסטורה עובדים על מערכת העצבים ועל התפיסה החושית ואילו פונקציות כגון רעש נותנות לתינוק פידבק ומעניקות לו הבנה של יכולותיו ותחושה של מסוגלות[2]. מכיוון שהתינוק אינו יכול לבחור בעצמו את צעצועיו, הבחירות אותן עושים ההורים עבורו הן בעלות השפעה על התפתחותו העתידית. עובדה זו ממחישה את החשיבות העצומה המוטלת על כתפי ההורים בגיל הרך שכן הם מתפקדים כגורם מתווך בין התינוק לבין העולם. אל תוך התקופה הרגישה והמרגשת הזו בחיי ההורים, נכנסות חברות מוצרי הילדים.

 

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י לרענן את העמוד

כמה צעצועים זה מספיק צעצועים?

 

כאמא וכמעצבת תעשייתית העוסקת בתחום מוצרי הילדים פיתחתי עם השנים סלידה מסוימת מהמושג המאיים "צעצועי התפתחות". ההנחה הסמויה המגולמת במושג זה היא שללא הצעצועים האלו, הילדים עלולים לסבול מקשיים ועיכובים בהתפתחות התקינה. בדומה לתחום ההיריון והלידה שעבר מדיקליזציה והופקע מידי הנשים[3], כך גם עולם המוצרים לתינוקות הפך לתעשייה שאינה בוחלת באיומים והפחדות על מנת לשכנע אותנו לרכוש את מוצריה. המושג "צעצועי התפתחות" פוגע בבטן הרכה של הורים משום שהוא מוציא את המונח צעצוע מעולם המושגים של מותרות, פינוק וטיפוח, ומכניס אותו לעולם התחרותי והרפואי של התפתחות תקינה - על אף שאיני בטוחה שלמרבית ההורים יש מושג מהי אותה התפתחות תקינה אליה מכוון המושג. כאשר אנו שומעים את המילה "התפתחות" רובנו נדמיין את ילדינו כבוגרים העובדים במשרה נחשקת כלשהי, שבה - אני די משוכנעת - כישורי הטחת חפצים זה בזה אינם בגדר דרישה חיונית. 

בימינו, כאשר עיצוב הפך להיות נחלת הכלל ולכל מוצר ישנן אינספור גרסאות שונות העונות לצרכים שונים של טעם או אידיאולוגיה - ביקור בחנויות הצעצועים השונות בארץ ובעולם חושף תמונה מטרידה למדי של השטחה סגנונית. על אף הבדלים קיצוניים בעלות שמסתמכים פעמים רבות על טענות לאיכות ובטיחות כהצדקה למחיר המופרז, הצעצועים חולקים כמעט באופן מוחלט את אותו רצף גנטי סגנוני. רובם עשויים פלסטיק וצבועים בצבעים זרחניים עזים. מדוע זה כך? ההשטחה הסגנונית מונעת למעשה את אפשרות הבחירה. כיצד נוכל לבחור בהתאם לטעמנו ולתפיסת עולמנו אם כל המוצרים נראים זהים זה לזה? ועל מה נוכל לבסס את בחירתנו כצרכנים נבונים אם איננו יודעים למעשה מהי אותה התפתחות מיוחלת אותה מבטיחים לנו הצעצועים הללו? 

ברצוני להציע, כי בדומה לתהליך ההתיישנות המתוכננת (planned obsolescence)[4] שמקובל בקרב תעשיות הרכב, האלקטרוניקה הביגוד והריהוט, גם תעשיית מוצרי הילדים הבינה כי על מנת לגרום לצרכנים לרכוש את אותם מוצרים שוב ושוב, עליה להוריד את איכות המוצרים, ובכך לקצר את חיי המדף שלהם. כך שכעבור זמן מה נאלצים ההורים לרכוש את אותו מוצר שנית[5]. אולם בניגוד לשאר התעשיות שהזכרתי, הפונות אל קהל הצרכנים בפיתויים של עיצוב משתנה תדיר ופונקציות חדשות, תעשיית מוצרי הילדים משתמשת בטקטיקות של הפחדה ושל איומים הנשענים על חוסר הנגשה של ידע מדעי, שיתוף פעולה בין חברות הצעצועים לבתי חולים ומימון מחקרים התורמים ללחץ ולחרדה של ההורים ומפעילים עליהם מניפולציות על מנת שירכשו את אותם צעצועים. כך לדוגמא באתר של מחלקת היולדות בבית החולים תל השומר, ישנן מספר כתבות העוסקות בחשיבות של  "הצעצועים ההתפתחותיים"[6] ומלוות בתמונות צעצועים של חברת שילב. השילוב הנפיץ בין בתי חולים הנתפסים כסמכות בתחום הרפואי, לבין חברה מסחרית למוצרי תינוקות, נותן לאחרונה מעמד של מוצרים סמי- רפואיים ובשל כך מחליש את היכולת של ההורים הטריים להפעיל שיקול דעת או לכל הפחות להטיל ספק בנחיצות הצעצועים המופיעים בכתבה.

גם השיווק המסחרי של הצעצועים נוגע באותה נקודה רגישה. פרופסור אווה אילוז[7] הצביעה על הקשר בין האהבה הרומנטית לבין הצרכנות הקפיטליסטית. גם רכישת מוצרים לתינוקות, מוצגת בפרסומות כמחזקת את הגדרת העצמיות של הצרכן כהורה טוב ואוהב. אני קונה משמע אני הורה טוב, וליתר דיוק – אני לא קונה, משמע אני הורה רע.  בהקשר זה - הרומנטיקה מופנית כלפי הילדים משום שהם נתפסים בתרבות המערבית כמרכז הקיום וכמושא האהבה העילאי, כך הקנייה הצרכנית היא למעשה תהליך חיזור שנועד להבטיח את אהבתם של הילדים כלפינו. אילוז גם מצביעה על הסצנות הטבעיות כביכול שבתוכם מתקיים המוצר, סצנות שנועדו לשכנע אותנו כי במידה ונקנה את המוצר, חיינו ישקפו את המציאות הזאת. בעולם הפרסומות למוצרי תינוקות, באים נרטיבים אלו לידי ביטוי במראה של אמא רזה ומטופחת, הלובשת בגדים נקיים ושיערה חפוף על רקע של בית מסודר ונקי. דרך חוויות ראשוניות  ומרגשות כגון צעדים ראשונים, טעימות של אוכל ומילים ראשונות. ודרך סצנות רגועות של חיבוקים ומבט אוהב המופנה לתינוק ישן. תעשיית מוצרי הילדים גורמת לנו להאמין כי ההורות הקלה והפוטוגנית נמצאת תמיד במרחק רכישה.

 

אופס! נראה שמשהו השתבש. נסה.י להעלות את העמוד שוב

תינוק ובית מסודר. זה לא הולך ביחד...

 

חברות הצעצועים פועלות בקרקע פורייה למדי, שכן הורים לתינוק חדש הם קבוצה צרכנית פגיעה מאד. הלומי הורמונים ומחוסרי שינה הם ניצבים מול אותן חברות ענק מסחריות הטוענות כי טובת התינוק לנגד עיניהם. ואותו צרכן שקול ורציונלי, שבבואו לרכוש מכונית או מקרר, היה חוקר את בטיחות המוצר, שוקל את כדאיות המחיר ושם דגש על עיצוב ההולם את טעמו האישי – ניצב חסר אונים מול מערכת שיווקית מתוחכמת המסווה את פן הרווחיות שבה באיום המרומז של 'התפתחות תקינה'. כמעצבת תעשייתית מעניין אותי לשאול איזה צורך צעצועי ההתפתחות מספקים ומדוע אין מבחר סגנוני? כאמא אני רוצה לוודא כי אני מספקת לילדי את הטוב ביותר, וכסטודנטית לאנתרופולוגיה, אני שואלת את עצמי מי מרוויח ממסך העשן סביב תעשיית צעצועי התינוקות? צרכנות חכמה באה לידי ביטוי ביכולת להפריד בין צורך לבין רצון. כאשר נדע מהם הצרכים האמיתיים של התינוקות, נוכל לספק צורך זה במדויק, מבלי לרכוש מוצרים מיותרים. במציאות שכזאת תתקשה תעשיית מוצרי התינוקות לשחק ברגשות הפחד והאשמה של ההורים והחברות ייאלצו לפנות לאפיקים של עיצוב איכותי ומגוון יותר כדרך למשוך את הצרכן. 

 

 

מיכל היא מעצבת תעשייתית, בוגרת תואר ראשון במדעי הרוח מהאוניברסיטה הפתוחה וכעת סטודנטית בשנת השלמה לתואר שני באנתרופולוגיה.  

ליצירת קשר עם מיכל: michal.elgavi@mail.huji.ac.il

 

[1] פיאז'ה. ז', (1992)."שש מסות על התפתחות נפשית", (תרגום: א. פורת), ספריית פועלים.

[2] שם.

[3] הירש, דפנה, ((2011, "המדיקליזציה של האימהות: יחסים אתניים וחינוך אימהות מזרחיות לטפול 'היגייני' בתינוק בתקופת המנדט" בתוך: ג. כ"ץ, מ. שילה (עורכים). מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה. שדה בוקר: מכון בן גוריון אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עמ' 109-108.

[4] התיישנות מתוכננת הינו מושג מתחום הכלכלה המתייחס למוצרים בעלי אורך חיים מוגבל מראש. המוצרים מתוכננים כך שאחד או כמה מהרכיבים אותם הם מכילים יתקלקל לאחר זמן מוגדר ועלות התיקון תהיה לרוב לא כדאית ביחס לשווי המוצר מלכתחילה. בעולם העיצוב משתמשים בהתיישנות/התבלות מתוכננת על ידי הטמעה של טרנדיות במוצר או על ידי שימוש בחומרים זולים שמורידים את עלות הרכישה אך גורמים לרכישה חוזרת.

[5] Bulow, J. (1986). An Economic Theory of Planned Obsolescence. The Quarterly Journal of Economics, 101(4), 729-750.

[7] אילוז, אווה. (2002). האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

קראו פחות
dumpster_diving_in_russia.jpg

אלכימיה מודרנית: להפוך זבל לזהב

נטע אלראי

"זה ידוע לכל כי שקית פלסטיק המונחת על המדרכה באזור ציבורי היא רכוש הכלל, בין אם חיה, ילדים, מחטטי פחים ויתר הציבור"[1]. משפט זה, בתרגום חופשי מאנגלית, לקוח מפסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי California Vs. Greenwood. בקצרה, תושב העיר בילי גרינווד נתפס באשמת אחזקת סמים לאחר שהמשטרה המקומית פשטה על ביתו, וזאת על בסיס שאריות סמים שהשוטרים מצאו בפח הזבל שמחוץ לביתו. בתגובה, גרינווד עתר לבית המשפט העליון נגד חוקיות הרשעתו, וזאת על בסיס התיקון הרביעי לחוקה האמריקאית, המגן מפני חיפוש משטרתי אצל אדם או ברכושו בצורה שרירותית. לכאורה, לפסק הדין הנזכר אין ולו דבר עם תופעת ה"Dumpster diving",  שבה אעסוק בכתבה זו. ואולם, בהשתלשלות אירועים מפתיעה, פסק הדין הוא שסיפק למעשה את הגושפנקא החוקית לפעולות מסוג זה לכל החפץ בכך בארה"ב. 

קרא עוד

צוללת אשפה מוציאה מספר זוגות נעליים מפח האשפה, קליפורניה

צוללת אשפה מוציאה מספר זוגות נעליים מפח האשפה, קליפורניה (מתוך: https://asiapacificinitiative.org/the-delights-of-dumpster-diving/)

 

"Dumpster Diving" , או "צלילת פחים" בתרגום לעברית, היא תופעה ההולכת ומתרחבת בעולם המערבי. התופעה כוללת "הצלה" של סחורה, מוצרי צריכה ומזון מפחים מסחריים, לטובת שימוש מחדש עבור הצוללים עצמם או עבור נזקקים[2]. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, צלילת-הפחים אינה נחלתם של העניים בלבד: היא מבוצעת על ידי אנשים משכבות-אוכלוסייה מגוונות, ממקבצי-נדבות ועד עובדי סטארט-אפ מצליחים[3]. האשפה המוצלת נעה בין מזון (בדרך כלל בתוקף ושלא נפגם), פסולת אלקטרונית כמו טלפונים ומחשבים, עד טקסטיל וריהוט. דוגמאות מעניינות למציאות בצלילת-פחים הן אקווריומים שלמים ודגים חיים[4] או כמויות עצומות של אוכל שלא יביישו חנות נוחות (convenience store) שלמה[5].

המניעים לצלילת פחים מגוונים כמעט כמו מגוון האנשים העוסקים בכך, והם משתנים בהתאם למדינה ולמסגרת שבה הצולל פועל. אחד המניעים העיקריים הוא המניע הסביבתי, כחלק ממגמה כללית של תנועות ואורחות חיים אקולוגיים הצוברים תאוצה בעולם[6]. נכון לשנת 2018, בארה"ב לבדה מיוצרים בשנה 218 מיליון טון אשפה, ו-146 מיליון טון מתוכם הגיעו לבסוף למטמנות אשפה[7]. העוסקות בצלילת פחים מטעמים סביבתיים מבקשות לצמצם בזבוז של סחורה ולהפחית את כמות הזבל המגיעה לבסוף למטמנות האשפה (Landfill), באמצעות שימוש במוצר נתון עד לסוף חיי המדף שלו. מניע נוסף של הצוללות הוא המניע הצרכני, או לחלופין האנטי-צרכני: ישנם אורחות חיים המסגלים לעצמם את צלילת הפחים, אשר מבקשים לצמצם את הצריכה המופרזת שמאפיינת חלקים גדולים בעולם המערבי. על אף שמניע זה חולק קווי דמיון עם המניע הסביבתי, הוא גם נבדל ממנו: אורחות חיים אנטי-צרכניים מתנגדים עקרונית לצרכנות המופרזת כפי שהיא קיימת כיום, בין אם 'אופנה מהירה' (Fast Fashion) או קנייה גדולה מרמת הצריכה[8]. שכן, לפחים נזרקות כמויות אדירות של סחורה במצב שמיש ביותר, ובפריטים רבים ניתן לעשות שימוש מחדש – אם לשימוש עצמי, לתרומה ואף למכירה. בצורה כזאת אף משתמשים הצוללים ב'צלילת-הפחים' על מנת להצביע על העוול בצרכנות המוגזמת לדבריהם. כאשר הם מתעדים את עצמם בפעולה, הם ידגישו את הבזבוז, את הזריקה המרובה והמיותרת לפחים של סחורה. מניע בולט נוסף הוא המניע הכלכלי (שווה הערך למניע הצרכני לעיל): הצוללות עושות שימוש מחדש באשפה, וכך מצמצמות את הצריכה שלהן וחוסכות בהוצאות כספיות.

היבט חשוב נוסף בצלילת הפחים הוא העובדה שניתן לקחת בו חלק בצורה פרטית או כחלק מארגון/קבוצה, ואכן ברחבי העולם מופיעות התארגנויות שונות למען צלילת הפחים. כך למשל בארה"ב, רוב הצוללים פועלים לבד, ולכן מדובר בעיקר בפעולה פרטית. לעומת זאת במספר מדינות באירופה, כמו גם בישראל[9], ישנן התארגנויות של צעירים הפועלים יחדיו לצמצום האשפה, ודואגים לשימוש מחדש באשפה הנזרקת[10].

כאשר שמעתן לראשונה על תופעת 'צלילת הפחים' מה הייתה האסוציאציה הראשונה שלכן? אני משערת שבקרב רבות מכן הדבר הראשון שעלה היה עוני ו"מוצא כלכלי אחרון". ואולם, כפי שהראיתי לעיל, המניעים המגוונים המוצגים על ידי העוסקים במלאכה בשנים האחרונות מראים על שבירת הסטיגמה הישנה של נבירה בזבל מסיבות הכרחיות, והכנסת נורמות צרכניות חדשות[11]. כך (מבחינה לשונית) "הנבירה" ו"הזבל" הפכה לצלילה בזבל ולסחורה בת-הצלה[12], על הקונוטציות המשתמעות מכך. זאת ועוד, הפעולה של "חיטוט באשפה" הולכת והופכת ללגיטימית ומאבדת את הסטיגמה הדבוקה לה, כאשר מתפתחת פעולה חברתית-תרבותית, שבמסגרתה מספר אנשים הולכים יחדיו לחפש בפחים אחר סחורה בת-הצלה[13].

בוררות ירקות שנזרקו בירושלים

בוררות ירקות שנזרקו בירושלים (מתוך https://www.haaretz.co.il/nature/.premium-MAGAZINE-1.9238025)

 

ומה קורה במזבלות שלנו? בישראל, עיקר פעילות צלילת הפחים מתמקדת בהצלת מזון. נכון לשנת 2017, לפי עמותת אדם טבע ודין, האדם הממוצע בישראל ייצר 1.7 ק"ג פסולת, ובסך הכול ייצרו הישראלים בשנה זאת 5.4 מיליון טון פסולת. כמו כן, עמותת לקט ישראל מפרסמת מדי שנה את דו"ח אובדן המזון בישראל, כאשר ערך המזון האבוד הוא כ-20.3 מיליארד שקל, 35% מסך המזון המקומי המיוצר נאבד למעשה. בהקשר זה יש לציין כי בישראל ישנה תשתית ענפה של עמותות צדקה והתארגנויות פרטיות למען נזקקים, שכמה מהן פועלות בתחום צלילת הפחים. עמותת מסוג זה פועלות ברחבי הארץ למען הצלת מזון בשלבים שונים של ייצורו, החל מהשדה החקלאי, דרך השוק הסיטונאי ועד לפחי הזבל של הקמעונאיות הגדולות, כך שבישראל התחום של תרומת התוצרת הנזרקת מפותח יותר ממקומות אחרים בעולם (אם כי יש לציין כי בעיקר במגזר הפרטי).

***

עד שננסה זאת בעצמנו, להלן קישורים לסרטונים שמאפשרים לעמוד עוד יותר על החוויה של צלילת פחים:

בישראל:

בעולם:

***

נטע אלראי היא סטודנטית לתואר ראשון בתוכנית המצוינות של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. נטע היא גם מנהלת הסושיאל של כתב העת 'פקפוק', מתעניינת במחקר בנושאי תרבות צריכה, מגדר ותרבות פופולרית.

ליצירת קשר עם נטע: alroyneta@gmail.com

 

 

[1] California Vs. Greenwood, 486 U.S 35 (1988).

[2] Sullivan, R. (2015). The Pro Dumpster Diver Who's Making Thousands Off America's Biggest Retailers.

[3] Ibid

[6] United Nations. (2016). Sustainable lifestyles.

[7] United States Environmental Protection Agency, EPA. (2020). Facts and Figures about Materials, Waste and Recycling.

[8] Savio, G. (2017). Organization and Stigma Management: A Comparative Study of Dumpster Divers in New York. Sociological Perspectives, 60(2), 416–430.

[10] Brown, S. (2013). German dumpster divers get connected to wage war on food waste.

[11] Savio, G. (2017). Organization and Stigma Management.

[12] Ibid.

[13] Ibid.

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

הוועדה להאדרת גבריות במשבר הקורונה

מאת: ענבר אליאב-פארן

במהירות של סופת הוריקן, התפשטות נגיף הקורונה יצרה משבר בריאותי גלובלי שהותיר אחריו אלפי רסיסים שבורים של מצוקה כלכלית ואזרחית. לנגיף אומנם אין סוכנות פוליטית, אבל ההתמודדות של מקבלי ההחלטות הישראלים עם התפשטות הנגיף יכולה ללמד אותנו לא מעט על סדרי העדיפויות, דרכי החשיבה, והערכים החברתיים והתרבותיים שמנחים את ההנהגה הישראלית במשבר. אני מזמינה אתכן להרכיב איתי את משקפי ה-"studying-up"[1] שהציעה סאנדרה הארדינג, כדי לבחון כיצד ההחלטות של "המוסדות החזקים" ובעלי הכוח, שמתקבלות "למעלה", משפיעות ופוגשות את חייהם/ן של נשים ואוכלוסיות מגוונות בחברה.

קרא עוד
במקרה הזה  אבחן את החלטת ראש המטה לביטחון לאומי על הרכב המומחים בוועדה הישראלית "לאסטרטגית היציאה ממשבר הקורונה".

הוועדה הישראלית "לאסטרטגית היציאה ממשבר הקורונה" הינה וועדה חשובה המורכבת מקבוצה הומוגנית ואקסקלוסיבית של גברים העוסקים בתחום המדע המדויק (פיסיקה), הכלכלה, הצבא, ומתעשיית ההיי-טק והיבטחון[2]. על אף שהמאבק מתמקד בנגיף בריאותי, מבט חטוף על רשימת בעלי התפקידים בועדה מעלה את החשד שבפתחנו עומדת – לכל הפחות – מלחמת גרעין עולמית, ושכנראה ממשבר אזרחי-כלכלי בכלל לא קורה כאן. הרכב הועדה מעלה שאלות על מידת ההבנה של מקבלי ההחלטות בנוגע לאופי משבר הקורונה, שכן, אם בכנות עסקנן, הנגיף לא נבהל מועדה של בעלי תפקידים המסמלים יוקרה חברתית פטריאכלית. וגם לא מנשק גרעיני כנראה. אך יתרה מכך – עולה שאלה בנוגע למידת הבנתם של מקבלי ההחלטות את ההיבט החברתי והאנושי של הפגיעה מהמשבר. בהקשר זה, נקודת המבט המגדרית הופכת לרלוונטית במיוחד: מדוע אין נשים בוועדה? והיכן המומחיות הרלוונטיות לטיפול במשבר? בראייה מגדרית –  וועדה זאת איננה "אוסף מומחים" ניטרלי[3].

 

אם כן, כיצד ניתן להסביר את הדרתן של נשים מהוועדה? על מנת להתחיל לפרום את הסוגייה, אני מציעה ללמוד את ההשפעות החברתיות של מוסד המדעים (המדויקים) היוקרתי בכדי להבין את יחסי הכוח הנשקפים מהחלטת הוועדה. במסגרת זאת, ישנם שני מהלכים המאפשרים הדרה מגדרית מוחלטת מהשתתפות בוועדה. המהלך הראשון הוא צמצום היצע המועמדות להשתתפות בוועדה לפי תחומי ההתמחות "הרלוונטיים" לוועדה, שבמקרה הם תחומים בעלי אינפלציה של גברים. הבחירה במומחים מתחומים אלו, כמו גם במחזיקי משרות צבאיות וכלכלנים, מצמצמת באופן "טבעי" את היצע הנשים שיכולות להשתתף בוועדה מלכתחילה. אך חשוב מכך, הרכב זה תמוה מבחינת המענה המקצועי. לא רק שהיעדר נשים בוועדה מבטל את היכולת לתת מענה איכותי ומקצועי למגוון נושאים חברתיים הנוגעים לחוויות ומצבן של נשים;  אלא שהיעדר המומחיות מתחומי העיסוק החברתיים – שם ריכוז העשייה והתעסוקה של נשים בישראל[4] – גורע גם מיכולת ההתמודדות עם היבטים חברתיים וקהילתיים של החברה כולה. היעדר ייצוגן של מומחיות/ים ובכירות/ים מתחום החינוך, הרווחה ממדעי החברה והרוח, פוסל את היכולת של הוועדה לתת מענה איכותי לסוגיות חברתיות ואזרחיות הנובעות מהמשבר הבריאותי-חברתי-כלכלי שהביאה הקורונה. לדוגמא: סוגיות הנוגעות למרחב הקהילתי כמו אלימות במשפחה[5], רווחה ושירותים לאוכלוסיות פגיעות[6], ילדים וחינוך, השפעות של טיפול בילדים על השתתפות בשוק העבודה[7], איכות הגישה לקשת רחבה של שירותי בריאות בקהילה[8], וגם סוגיות משפטיות ואתיות הנוגעות לזכויות הפרט והאזרח.

כל אלו, לא קיבלו מענה מקצועי ואיכותי דיו בהרכב הוועדה, וההשלכות לא איחרו להגיע. בהיעדר מומחיות/ים ממערכת החינוך – עמוד השדרה של הקהילה והחברה שאותו מחזיקות בעיקר נשים – החזרה ללימודים מתבצעת באופן מגושם, מנותק מהשטח, חושפת את סגלי החינוך (80% נשים)[9] והתלמידים/ות להידבקות המונית ומלווה ברטוריקה מזלזלת ומטאפורה מיליטאנטית ריקה על "אלונקה"[10]. התראות על עלייה באלימות במשפחה לא זכו ליחס, ובהיעדר אימוץ פתרונות שיושמו במדינות אחרות – 6 נשים נרצחו במהלך הסגר[11] ורבים/ות המשיכו לסבול ללא מענה. היעדרם/ן של מומחיות/ים להיבטים הסוציאליים פוגעת אומנם בחברה כולה, אבל בגלל מיקומם של נשים בחברה, הן נפגעות באופן לא פרופורציונאלי[12].

אולם, מהלך נוסף מאפשר הדרה מגדרית מוחלטת, והוא ההדרה המוחלטת של מומחיות מתחום המדע. הרי גם בלי לערער על תחומי המומחיות של הרכב הוועדה, ברור שלמרות היצע הנשים המצומצם יותר בתחומי המדעים המדויקים, צמרת הצבא וההייטק –עדיין עומדות לראשותנו מבחר של מומחיות רבות ומצוינות בישראל בתחום הרפואה, בריאות הציבור ועוד, אך אלו לא הוזמנו להשתתף. האם עלינו ללמוד שלא רק אנשים העוסקים במדעים מדויקים, אלא גם גברים ככלל, יכולים לתרום יותר?

ניכר שהרכב הוועדה הגברית משקף הגיון חברתי ותרבותי עמוק, הקשור באופן שבו התרבות הארגונית של מוסדות היוקרה והכוח החברתיים (המדע והפוליטיקה) מבנים תפיסות שונות של "גבריות" "ונשיות" ומחלקים לפיהן את הגישה לכוח[13]. ראשית, ההחלטה על הרכב הועדה הישראלית חושפת את השפעת המורשת הרעיונית של "דוקטרינת הספרות (זירות) הנפרדות" – מערכת חוקית שיושמה במערב במאה ה-19 עם פרוץ המהפכה התעשייתית, אשר חילקה בין המרחב הציבורי (גברים) לבין המרחב הפרטי (נשים) על בסיס טענות ביולוגיות ו"מוסריות" פטריארכליות.[14] נשים הודרו מתהליכי יצירת הידע והכוח – אקדמיה, מדע ופוליטיקה – עקב התפיסה וההיגיון המוסרי שהן הורמונליות, בלתי צפויות ופרועות, בד בבד עם היותן חלשות וזקוקות להגנה מהעולם הציבורי. כמובן, שאותו היגיון ביולוגי לא שימש גם כגורם מסביר בנוגע ליכולת של הלבידו וההורמונים הגבריים לטשטש החלטות ורציונליות.

במרוץ השנים, תפיסות פטריארכליות אלו ניטעו במדע המודרני, השפיעו על הפוליטיקה ועל המוסדות הציבוריים והפכו להצדקה לפיקוח על נשים ולהדרתן מתהליכי קבלת ההחלטות וכוח[15]. במהלך המאה ה-20, התנועה הפמיניסטית נאבקה בחלוקה הדיכוטומית של המחשבה והחוק החברתיים בהצלחה[16], ולמרות זאת, יציאתן של נשים לשוק העבודה ולזירה הציבורית הייתה מלווה בקשיים רבים. השתלבותן בספרה הציבורית עוצבה סביב תרבות ארגונית גברית, מרחב ציבורי שוביניסטי ומפלה[17], ומורשת ארוכת שנים של תפיסת האישה כגרסה לא מוצלחת של הגבר.

במסגרת זאת, הדיון שמציעה נעמי אוריסקס (Oreskes) ב-"אידיאולוגית ההרואיזם המדעית" (Ideology of scientific heroism)[18],  על הבניית הדימויים של גבריות והרואיזם במדע – רלוונטית ביותר לנושא עסקנן ומסבירה באופן מרתק את הקשר שבין היעלמותן המסתורית של נשים מומחיות מהוועדה לבין תפיסות מגדריות. לאורך ההיסטוריה, האדרת הגבר בהרואיזם המדעי עמדה בבסיס דחיקתן של נשים רבות לשוליים של המוסדות המדעיים, הגבילו את יכולתן להתפתח והובילו להערכתן הפחותה – הן מבחינה ממשית (מלגות, קידום, תגמולים) והן מבחינה רעיונית (מדעניות מוכשרות תוגמלו בסקסיזם ולעג). אותה תפיסה עומדת גם היום בבסיס ההערכה הפחותה לא רק של מדעי החברה והרוח, אלא גם מאחורי הערכתן הפחותה של נשים בהקשר של הוועדה.

לפי אורסקס, דמות המדען-הגיבור מורכבת משני דימויים מרכזיים. הראשון הוא המדען ה"אנטי-גיבור" – המאופיין באובייקטיביות, רציונליות, וחוסר אמוציונליות (דמיינו את שלדון, דמות הפיסיקאי מ-"המפץ הגדול"). דימוי זה משרת את דחיקת הנשים על בסיס ההנחה שהן אמוציונליות ולא רציונליות ועל כן ה-"מדע שלהן" אינו אובייקטיבי ובעל ערך פחות. הדימוי השני הוא דמות "המדען הגיבור" – החוקר בעל התשוקה: מצד אחד הוא רציונלי וממנף את המדע לקידום האנושות, ומצד שני הוא מלא תשוקה אמוציונלית לעשייתו (דמיינו את אינדיאנה ג'ונס). בניגוד לדימוי ה"אנטי-גיבור", דמות "המדען הגיבור" אינה תורמת לקידום הרציונליות המדעית, אלא נובעת מהצורך המאד אמוציונלי-להאדיר את תפיסת הגבריות. אולם, דווקא דימוי זה הועלה על נס התרבות והמדע המערביים.  

אוריסקס מספקת דוגמאות לפרסומם של מדענים מוערכים המחזקים את תדמית המדען-הגיבור, והבולטות מביניהן הם מדענים שקיימו ניסויים פיזיים על עצמם או יצאו למשימות מחקר מסוכנות מחוץ למעבדה. נרטיב המדען-הגיבור מדגיש את ממדי האינדיבידואליזם, הגבורה, ההקרבה והאומץ הדרוש מהמדען-גיבור האמיץ בכדי לצאת למשימה מסוכנת או להתנסות על גופו. המדען מוערך ומתוגמל בסיקור חיובי ואהדה כאשר הוא נשאר ער לחקור לבדו לתוך הלילה ועובד שעות נוספות או כשהוא מתבודד ועוזב את משפחתו למשימה אמיצה בג'ונגל אימתני. נרטיב זה לרוב מייצר השוואה בין מדענים לבין חיילים המסכנים את חייהם עבור המטרה הקוקלטיבית הנעלה ביותר. בפשטות – קידום הידע האנושי נמצא כשווה ערך להגנה על חיי אדם במלחמה.

לטענתה של אוריסקס, בניגוד להאדרת הרציונליות הנחשבת לערך מדעי עליון; אותם ניסויים עצמיים ומשימות מחקר מסוכנות בפועל מהווים התנהגות לא-רציונלית שאינה תורמת לקידום המדע – זאת במיוחד לאור כך שאין חשיבות גדולה למדגם הבודד של המדען על עצמו. חמור מכך, כאשר פעולה זו מקבלת תשומת לב ייתרה בקרב הקהילה המדעית, ומועלה על נס בעיניי הציבור דרך סיקור אוהד ותרובת פופולרית –  ישנה הוזלה של ערך האובייקטיביות במדע לפיו יש לנתק את זהות מבצע הפעולה מהפעולה עצמה ולהתייחס לקדמה המדעית כערך בפני עצמו. אולם, במקום שהאדרת הפעולה של המדען-הגיבור תיתפס כלא-רציונלית, לא אחראית, או אפילו כטיפשות לשמה – היא מואדרת ומצטיירת כהתגלמות ההרואיזם.

בהתאם לביקורתה של אורסקס, בחירת הוועדה בהרכב חסר והומוגני – המדיר נשים, מיעוטים ותחומי מומחיות שלמים – לא יכולה להיתפס כהחלטה רציונלית. למעשה, הרציונל המתבקש לטיפול הולם במשבר הוא מענה רב-תחומי בעל ייצוג של רחב של אוכלוסיות וצרכים, שיאפשרו להבין את ההשפעה הרב-ממדית של המגפה. הנחה זו מתחזקת לאור החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם שקבעה[19] שחיוני לשלב נשים במוקדי קבלות החלטות ופתרון סכסוכים ומשברים – החלטה שאף אומצה לחוק הישראלי[20]. מבחינה רציונלית, החלטה זאת מגובה בנתונים רבים המעידים על כך שמתן מענה איכותי לצרכיהן ושיפור מעמדן של נשים משפר את תפקוד החברה והכלכלה כולה. לכן, לאור משבר הקורונה הגלובלי הכריז מזכ"ל האו"ם:"אני מפציר בממשלות לשלב נשים בחזית מאמצי השיקום מ-COVID-19, דרך ייצוג שווה וכוח בקבלת החלטות"[21], והזהיר שהשפעות הנגיף יכולות להעמיק את פערי האי-שוויון[22] ומצבן של נשים[23]. ובל נשכח – נשים גם מהוות 50% מהחברה. על כן, היעדר ייצוג הולם אינו רק בלתי-חוקי, בלתי-רציונלי ומחליש את החברה כולה – אלא גם בלתי-מוסרי בעליל.

אולם, בהמשך לביקורתה של אוריסקס, במקום לצרוח בכיכר העיר שהמלך הוא עירום – מגויסים הסברים שונים להצדיק את וועדת המומחים הישראלית כראויה ביותר להתמודדות עם המשבר. על כן, אני עומדת אתכן/ם בכיכר ואומרת: הרכב הוועדה, בדומה להתנהגות המדען-הגיבור, משקף מדגם בודד ולא מייצג של אוכלוסייה, ומתוקף כך יהיה קשה עד בלתי-אפשרי להסיק מסקנות על הטיפול במשבר הקורונה עבור החברה כולה. הרכב הוועדה הנוכחי הינו החלטה בלתי-רציונאלית ולא-אחראית שנשענת על מסורת של האדרת גבריות ומגלמת את היגיון הערכת ההרואיזם כתוצר של יוקרה מדעית ופוליטית.

בהמשך לכך, הטענה השנייה של אוריסקס היא שנרטיב המדען-הגיבור מתהפך כאשר מדובר באישה מדענית. אישה שפועלת באופן דומה למדען-הגיבור ושבוחרת לקיים מחקרים הרחק מהבית או ניסויים עצמיים מסוכנים –  אינה נתפסת כהרואית – אלא כחריגה, כחסרת אחריות, וכבלתי-רציונלית בעליל. מדענית כזו תגונה גם על כך שהיא פוגעת בפריונה הביולוגי, ובתפקידה המולד להיות "קודם-כל-אמא". ברור לנו שגינויים מסוג זה לא יוטחו לעבר גבר. כך, על אף שהפעולות המדעיות הן כביכול ניטרליות – התפיסות המגדריות הנורמטיביות משנות את פריזמת הפרשנות של הפעולה בהתאם לזהות מבצע/ת הפעולה. נרטיב המדען-הגיבור מאדיר את המדען כאשר הוא גבר, ודואג לבודד את המעשה כלא-הרואי כאשר מדובר באישה.

זאת ועוד, ברגע שפעולה מסוימת נעשית בידי אישה, היא חשופה לפמיניזציה – תהליך שבו התחום או הפעולה נלקחת פחות ברצינות, הופכת לטכנית, חסרת תהילה, מתוגמלת פחות ובוודאי לא הרואית. כך, אוריסקס מציינת שהוכחות מתמטיות (calculations) מורכבות שנכתבו על ידי מדעניות בשנות ה-60 בנאס"א לא פורסמו במאמרים וכונו בתור "חשבון", או "תהליך פשוט, סיזיפי, וטכני"[24]. תהליכים אלו עושים דה-לגיטימציה לא רק למדעניות – אלא גם למושאי מחקריהן, לממצאיהן ולהישגים שלהן. כך נחסם המקום למודל נשי של גבורה מדעית.

לעניין הרכב הוועדה, כדי לצאת מהמשבר חסר התקדים של הקורונה – מקבלי ההחלטות גייסו וועדה של גיבורים. מצד אחד גיבורי צבא, ומהצד השני –גיבורי הידע, המדענים. ניכר שההיגיון שמציעה אוריסקס נותר רלוונטי עד היום: מקצועות ריאליים ומדעיים, המאופיינים באינפלציה גברית ברורה, זוכים ליתר יוקרה והכרה, וכתוצאה זוכים הגברים להערכה רבה יותר מנשים. בהתאם לכך, ניתן היה לדחוק אל מחוץ לוועדה לא רק תחומי מומחיות של מדעי החברה והרוח, אלא גם להדיר מהוועדה נשים מומחיות מכל התחומים. הדרה זו התאפשרה ומתאפשרת בחסות התשתית הרעיונית הבעייתית, והמאד אמוציונלית, של מוסד המדע המודרני הפטריארכלי, אשר גייס את כוחו לביסוס עליונות גברית-במסווה של רציונליות. כאמור, אם המטרה של הוועדה הייתה רציונאלית – הועדה הייתה מתמקדת במתן מענה איכותי, רב-קולי ומקיף לשיקום ממשבר הקורונה. אולם, בהינתן הרכב הוועדה הנוכחי – ניכר כי הרציונל היה להאדיר הישגיות גברית ולשמר את הדיכוטומיה הארכאית בין תחומי האחריות של גברים ונשים – בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי.

אסיים בזאת. את איכות המענה של הוועדה להתמודדות עם המשבר האזרחי אני מדמיינת דרך התמונה הבאה: קחו את כף היד ותכסו איתה את אחת מהעיניים, ובמקביל תרימו את אחת הידיים למעלה מעל הראש – בדומה לעמידתו של גיבור. ההסתכלות הצרה שתישאר לכם אחרי שתכסו עין אחת היא כנראה הדרך היחידה להסביר את המבט שהוועדה משקפת: חלקי, חסר, במידה רבה לא רלוונטי, אבל מתאפשר בחסות עצימת עיניים ופוזה הירואית. 

 

ענבר אליאב-פארן היא בעלת תואר ראשון ביחסים בין-לאומיים והיסטוריה של עם ישראל וסטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בשילוב עם חטיבה במגדר דרך מכון לייפר. ענבר עוסקת בהיבטים חברתיים ומגדריים של בריאות, רפואה ומדיניות בריאות גלובלית.

ליצירת קשר עם ענבר: inbar.eliav@mail.huji.ac.il

 

 

[1] Harding, S. & Norberg, K. (2005). New Feminist Approaches to Social Science Methodologies: An Introduction. Signs 30(4): 2009-2015.

[2] צוות המומחים במינוי המל"ל להתמודדות עם מגפת הקורונה 20/4/2 דו"ח מס. 3 -הבטחת הבלימה ותכנון שלב היציאה.

[3] צוות המומחים של המל"ל: בלי נשים ובלי ערבים, דה מארקר.

[4] אדי-רקח, אודרי. "Intra-occupational gender segregation: The case of the teaching force/ הפרדה תוך-תעסוקתית לפי מגדר: המקרה של מקצוע ההוראה." מגמות (2001): 349-372.‎.

[11] פוליטיקלי קוראת, לא שותקות על רצח נשים.

[12] מדד המגדר אי־שוויון מגדרי בישראל הגר צמרת־קרצ'ר חנה הרצוג | נעמי חזן יוליה בסין | רונה ברייר־גארב | הדס בן אליהו. 

[13] Nye, Robert A. "Medicine and Science as Masculine" Fields of Honor"." Osiris 12 (1997): 60-79.

[14] Coontz, Stephanie. "Marriage, a history: From obedience to intimacy." NY: Viking (2005).

[15] אמיר, ד', העליון, ה', שושי נ' ונאור מ' (2009). להיות עם (לימודי מגדר) להרגיש בלי (גוף): נוכחותו הנעלמת של הגוף בלימודי המגדר בישראל. בתוך ר' הרץ-לזרוביץ וי', יזהר (עורכים) מגדר ואתניות בהשכלה הגבוהה בישראל (190), חיפה: פרדס.

[16] Amazing women History.

[17] Perez, Caroline Criado. Invisible Women: Exposing data bias in a world designed for men. Random House, 2019.

[18] Oreskes, Naomi. "Objectivity or heroism? On the invisibility of women in science." Osiris 11 (1996):90.  

[20] נשים, שלום ובטחון-החלטה 1325, איתך, משפטניות למען צדק חברתי

[22] מדד המגדר אי־שוויון מגדרי בישראל הגר צמרת־קרצ'ר חנה הרצוג | נעמי חזן יוליה בסין | רונה ברייר־גארב | הדס בן אליהו. 

 

[24] Oreskes, 190. להרחבה על התופעה-פרסום בעמוד הפייסבוק "אישה בהיי-טק"  

קראו פחות
The image failed to load. Please try refreshing the page.

מרתון לחדשנות או פשוט הזדמנות להכיר?

בעידן של האצה טכנולוגית מהירה, ארגונים נלחמים על הניסיון לייצר חדשנות פורצת דרך על מנת לשרוד ולצמוח. בין ריבוי הכלים שמבטיחים חדשנות ארגונית הצטרף בעשור האחרון גם ה"האקתון" כשיטה השואפת להיות בשורה ביצירת חדשנות פורצת דרך, תוך סיכון אפסי לארגון ורתימת קהילות ומגוון אנושי בתוך ומחוץ לארגון. אלו הן תחרויות חדשנות קצרות טווח במסגרתן מומחי תוכן ואנשי היי-טק חוברים לצוותים ארעיים לטובת ייצור פתרונות חדשניים לבעיות שהוגדרו מראש על ידי המארגנים. המטרה: לייצר את האב טיפוס היישים והטוב ביותר, במסגרת 48 שעות רצופות בלבד, ולזכות בתחרות. לכאורה זהו זמן קצר מדי על מנת לפתור סוגיות מורכבות, אך אירועי האקתון זוכים לתשומת לב ניהולית גוברת. יתרה, האקתונים כמעט ולא נחקרו ומכאן הסקרנות מה מתרחש במסגרת התחרויות, מה הן התופעות החברתיות ומה הקשר בינן לחדשנות?

קרא עוד
על סמך סקירה קצרה של המופע בעזרת הספרות העדכנית, אני מציע זווית ביקורתית אחת על המופע והשלכות המסקנות לחוקרים ופרקטיקנים.

אנחנו ישובים בכיסא האחורי ולפנינו צוות צעירים מריצים אפשרויות. שניים מתווכחים ואילו כמה חבר'ה בצד השני של החדר כבר לקחו על עצמם את הלוח המחיק והתחילו לרשום את הרעיונות המתגלגלים בחדר. מובילת הקבוצה מנסה למסגר את השיחה ומזכירה לכולם שיש עוד שעה עד להפסקה ולכן כדאי לפחות למקד את הרעיון כדי שיוכלו להתחיל לעבוד על האב טיפוס. אפשר להסתכל מחוץ לחדר שבו אנו ישובים לראות את הצוותים האחרים – כולם נמרצים ועובדים על הרעיונות שלהם, מנטורים מסביבם, קבוצות צעירים וותיקים כאחד, יועצים של האירוע ושל הגופים המשתתפים מסתובבים בין כולם. ועם זאת הרעיונות לא חדשניים במיוחד, ורובם סובבים את אותו פיתוח כפתרון לחמש בעיות שונות. האם זה חוסר ידע של המשתתפים או שאולי התרבות הבירוקרטית של הארגון? (רשומות תצפית, 02/01/2018)

אירועי ההאקתון נפוצו בעשור האחרון והפכו לשיטה פופולרית לעידוד חדשנות בקרב מגוון ארגונים. מאז תחילת שנות ה-2000 ועד היום, מאורגנים אלפיי[1] מופעים מסוג זה בכל שנה ברחבי העולםוהמגמה עדיין בעלייה (כפי שניתן לראות בתרשים 1). על אף הפופולריות של האירוע, הידע הקיים לגבי ההקמה, הניהול והתועלת של האירוע לארגונים הוא מצומצם ומחקר אקדמי בנושא החל לצבור תאוצה רק בשנים האחרונות3. הספרות הקיימת מתמקדת בעיקר במופע עצמו, ארגונו, ובמקרים בודדים גם בהרכב משתתפיו, וממעטת לעסוק במשמעותם של ההאקתונים בהקשר החברתי, התרבותי והארגוני4, 5. בנוסף, האקתונים לא תמיד משיגים את מטרותיהם המוצהרות, בייחוד בארגונים שאינם מעולמות ההיי-טק6, 7, 8. פערים אלו מסמנים חוסר בהירות סביב התופעות שמתרחשות בהאקתונים והקשר שלהם לחדשנות.

ראשית צריך להבין מה הוא האקתון וכיצד מתוארת תרומתו בספרות מחקרית ועל ידי מארגני האקתונים. האקתונים הינם תת סוגה של תחרויות חדשנות2, 3 שמטרתן לייצר פתרונות חדישים עבור בעיות ארגוניות, לרוב בתצורה של מוצר או תהליך, תוך שילוב טכנולוגיה ממוחשבת. מאז היווסדם כאירועים של חובבי מחשבים בתחילת שנות האלפיים, האקתונים משמשים את כל סוגי הארגונים. במסגרתם, מתכנסים משתתפים ממגוון תחומים (בעיקר טכנולוגיים) ומרכיבים צוותים ארעיים (עד כ-5 משתתפים)  לצורך "מרתונים" קצרים שנועדו לייצר "פריצות" (hacks) חדשנות עבור בעיה או סוגיה שהציבו מארגני האירוע. מרבית האירועים נמשכים בין 8 ל-48 שעות רצופות על פני ארבעה שלבים עקביים: בניית הצוות, פתרון הבעיה, פיתוח אב טיפוס והכנות להצגת התוצר בפני פאנל3. לרוב הצוותים השונים מקבלים תמיכה מ"מנטורים" בתחום הייעודי או בתחום הטכנולוגיה לצורך פיתוח הפתרון. האירועים מאורגנים כתחרות שבסופה פאנל מנהלים בוחר את הצוות בעל הרעיון או אב-טיפוס הטוב ביותר על סמך קריטריונים שנקבעו מראש. אין אחידות בסוג הפרסים, וניתן למצוא מגוון פרסים: פרסים כספיים, תגמולים לא כספיים כגון תמיכה בפיתוח או חשיפה של הצוות לקהל מפתחים (והבטחת רווח עתידי) או אפשרויות גיוס עובדים.

על פי השיווק והספרות יתרונם התיאורטי של האקתונים עבור המארגנים מתגלם ביצירת מנגנון לחדשנות פתוחה8. חדשנות פתוחה הינה פרדיגמה מובילה בתהליכי פיתוח ומהווה אחד מהרעיונות הדומיננטיים בעידוד ופיתוח חדשנות בארגונים גדולים. הפרדיגמה גורסת כי על ארגונים לייבא רעיונות מבחוץ על מנת לשרוד, מתוך ההבנה כי הם אינם יכולים להסתפק במחקר ופיתוח פנימיים בלבד. בנוסף פיתוח חדשנות לרוב מאלץ ארגונים להקריב משאבים ולכן כניסה לתהליכי פיתוח חדשנות בסיכון גבוהה לא נעשית בקלות. בהקשר זה, ההאקתונים מאפשרים לארגונים אפיק לחדשנות-חוץ ארגונית היות והתחרויות שואפות להאיץ חדשנות פתוחה על ידי יצירת מגוון פתרונות ואבי טיפוס שניתן לבחון את הפוטנציאל שלהם להשקעה עתידיתתמורת עלות נמוכה יותר מאשר רכישת סטארטאפים3.

עם זאת, נראה כי נכון להיום לא קיימת בחינה מסודרת של תפוקות ההאקתונים והרווח שאלו מייצרים עבור המארגן. לא ברור כיצד האקתונים משרתים ארגונים, והאם הם ממשים את מטרתם המוצהרת: לייצר פתרונות חדשניים אשר יעברו לשלבי פיתוח. מרבית החומרים הכתובים בנושא מתייחסים לאופן בו מרימים אירוע "מוצלח"4, 5, 9 מבלי להתייחס לתוצריו ותרומתם לארגון. יתרה מכך, חוקרים בודדים הצביעו על כך שהתחרות עצמה לא יכולה להוות תחליף לתהליך הפיתוח הארוך והסבוך שדורש מוצר חדשני 10.

בנוסף, ישנן עדויות מחקריות המטילות ספק בתרומת ההאקתונים לארגונים שאינם משוייכים למגזר ההיי-טק. גופים בירוקרטיים כמו עיריות1, המנסים לייצר "חדשנות חברתית"11, מתקשים להקים ולעשות שימוש בהאקתונים בתצורתם השכיחה. במקרים אלו התגלתה חוסר הבנה של מהות ההאקתון, תוצריו לא תורגמו בקלות לחדשנות ארגונית ממשית ואילו המערכות הארגוניות הקיימות התקשו לעכל ולממש את תהליכי הפיתוח של אבי הטיפוס שנבחרו בסוף התחרויות. אם כך, עולה השאלה: האם ההאקתון הוא רק טרנד ניהולי נוסף12 של השנים האחרונות?

לא ניתן להגיד בוודאות שכן, היות והאקתונים הם תופעה מתפשטת13 וניתן למצוא מספיק עדויות לכך שבעולמות הטכנולוגיים ההאקתונים מספקים אפיק משמעותי ובעל ערך לחדשנות2, 3, 4, 14. אם כך, מדוע האקתונים לא "עובדים" כאשר מתרגמים את השיטה לארגונים לא-טכנולוגיים1, 15? האם סתירה זו מסמנת כי המנגנון שמאפשר חדשנות במסגרת ההאקתון לא בהכרח מה שמתואר בשיווקו? אנסה מזווית של ניתוח שותפויות וקהילות לבחון האם יש מרכיבים הנלקחים כמובן מאליו חברתי. זאת על סמך ההבנה כי האקתונים לא נוצרו בתהליך לוגי ומכוון אלא נולדו כתופעה מתהווה2  ולכן הניסיון להעתיק את החלקים הגלויים עלול לפספס מרכיבים סמויים.

לשם כך יש להסתכל על שתי תופעות חשובות בהאקתון שעומדות ברמה התיאורטית3 כבסיס לחדשנות שנוצרת במסגרת האקתונים: גיוון ושתפות. אחד האלמנטים המרכזיים להצלחת ההאקתון טמון ביצירה ורתימה של גיוון ארגוני2, 3, 4, 5 (variety), קרי, גיוון במומחיות המשתתפים16 כמקור ליצירתיות. אך בהסתכלות על הצוות חשוב להבין את העבודה בין המומחים השונים במסגרות של אפקטיביות. חדשנות לא תיווצר יש מעין בכל מפגש מומחים. למעשה אותו גיוון יכול להוות בעיה לאור תהליכי בניית צוות ועיצוב שותפות אקפטיבית14, 15, 17. יצירת עבודה משותפת לא מתרחשת בקלות לאור פערי ידע, פערי כוח, תפיסות לא אחידות ועוד תהליכים מבניים, חברתיים ופסיכולוגיים 18, 19.

בהינתן חשיבותם של צוותים מגוונים ליצירת חדשנות במסגרת ההקתון, מה מאפשר או מונע שותפות פוריה? במסגרת עבודתו, אופרדוצימצא כי מעורבותן של קהילות קיימות (קהילות ידע, קהילות רשתיות) בתהליך ההאקתון הינו המרכיב היחיד אשר נמצא במתאם עם הצלחה משמעותית של האירוע בכל הפרמטרים. זאת כאשר האלמנטים שהוגדרו כהצלחה – שימושיות התוצרים, השגת יעד השתתפות ובניית קהילה –  נמצאו במתאם רק עם קיומה הא-פריורית של קהילה (ישנם האקתונים שמטרתם העיקרית היא בניית קהילה). חשיבותן של קהילות עולה גם כאשר נבחן רצון ההשתתפות בהאקתון: אחד התמריצים להשתתפות החשובים בעיני משתתפים היא בניית הקהילה והרשתיות2 יותר מאשר הפרסים. בדוגמא אחרת, המחסום הגדול ביותר בעיני משתתפים ליצירת חדשנות בהאקתונים הוא היעדר חברים ראויים לבניית הצוותבמובן של פערי ידע ושפה זהה.

אם כך, ניתן להציע שקהילות (מקוונות, פורמאליות או קהילות פרקטיקה20) הן שמשפיעות על מידת החדשנות וההצלחתה המיוחסת על ידי מארגני ההאקתון. קיומן של קהילות טרם אירועי ההאקתון יכול בה בעת לשמר גיוון בין משתתפים לאור ידע ייחודי לכל משתתף ולצמצם קשיים בבניית צוות עבודה לאור פערי שפה, תרבות, הבנות משותפות ברובד המקצועי ועוד. יתרה מכך, ייתכן כי ארגונים לא טכנולוגיים מנסים לשעתק האקתונים ללא הבנה של המנגנון המאפשר שעומד בבסיסם: קהילות פרקטיקה. דוגמא תומכת לכך נמצא בעבודתם של Rossel, Kumar and Sheperd14 , שם היה שילוב פעיל של קהילות וכן נרשמה הצלחה בתוצר החדשני, לעומת ממצאי Almirall, Lee and Majchrzak1 על כשלונן של עיריות לשלב קהילות קיימות במסגרת האקתונים והיעדר סיפוק מהתוצרים שפותחו.

מתוך ממצאים אלו אציע השערה נוספת והיא שהאקתונים לא בהכרח מייצרים חדשנות בצורה ישירה ומכוונת, אלא מייצרים את התנאים לחדשנות בהינתן קיומן של קהילות. היות והאקתונים התפתחו בתוך "קהילות פרקטיקה" של מתכנתים2, ייתכן כי ההאקתון אינו "מתודה" לחשיבה חדשנית, אלא דרך לבנייה, הרחבה וחיזוק רשתות אשר בתורן יובילו לחדשנות21. זאת במסגרת קהילות פרקטיקה קיימות בעלותשפה זהה דיה, המאפשרת קשרים משמעותיים. לכן אטען כי ההאקתון עצמו הוא גורם מאפשר חדשנות, שמעוצב על ידי קהילות ומעצב אותן בחזרה. ללא קיומה של קהילה, ההאקתון כאירוע בפני עצמו איננו תנאי מספק להיווצרותה של חדשנות.

לסיכום אדגיש בפני קוראי שורות אלו מספר כיוונים אפשריים להמשך. ראשית מאמר זה הציע בעיקר סקירה תיאורטית שאפשר להמשיך לבסס, לפתח ולחקור בשטח תוך ניסיון לאתגרה. שנית, עבור חוקרים, בייחוד חוקרים צעירים בתחילת הדרך כמו כותב שורות אלו, האקתונים יכולים להוות קרקע פורייה לבחינת ההשפעות של קהילות, גיוון מקצועי ותפיסות תרבותיות על היכולת לייצר שותפויות, צוותי עבודה עראיים וחדשנות בכלל. בנוסף, עבור קוראים עם נטייה לעולמות היישומיים, נראה כי ניתן לנסות לחבור למארגני האקתונים5, 9 ולהשפיע על תרומתם של אירועים אלו על ידי שילוב אקדמי סביב תופעות מהותיות בהאקתון עצמו13. בכך תקוותי שיכולתי לתרום ולו במעט לזירה שלא נכתב עלייה רבות על אף הפעילות הענפה בתחום ההאקתונים ברחבי הארץ ובעולם ובעיקר לגרות את הקורא להעמיק את החשיבה הביקורתית על אירועים אלו.

 

אלכס בוצ'בסקי הינו סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה במגמה ללימודי הארגון ועובד כיועץ ארגוני בצה"ל.

 

ביבליוגרפיה

[1] Almirall, E., Lee, M., & Majchrzak, A. (2014). Open innovation requires integrated competition-community ecosystems: Lessons learned from civic open innovation. Business Horizons, 57(3), 391-400.

[2] Briscoe, G., & Mulligan, C. (2014). The hackathon phenomenon. Queen Mary University of London. Extracted on the 24th of July 2018 (http://qmro.qmul.ac.uk/xmlui/handle/123456789/11418)

[3] Uffreduzzi, M. (2017). Hackathon as Emerging Innovation Practice: Exploring Opportunities and Challenges through 8 in-depth Case Studies (Master's Thesis). Retrieved from https://www.politesi.polimi.it/bitstream/10589/137237/5/Hackathon%20as%2...

[4] Priestley, T. (2016, January 20). Why Every Business Should Run Internal Hackathons. Retrieved August 27, 2018, from https://www.forbes.com/sites/theopriestley/2016/01/20/why-every-business...

[5] Melamed, Y., Attal, Y., & Thou, C. (2018). 10 Steps to Organize Your Hackathon. Retrieved from www.business.agorize.com/en

[6] Hjalmarsson, A., Johannesson, P., Jüll-Skielse, G., & Rudmark, D. (2014). Beyond innovation contests: A framework of barriers to open innovation of digital services. Proceedings of theEuropean Conference on Information Systems (ECIS)

[7] Bullinger, A. C., & Moeslein, K. M. (2010) Innovation contests – Where are we?. In AMCIS (p. 28).

[8] Chesbrough, H. W. (2006). Open innovation: The new imperative for creating and profiting from technology. Harvard Business Press.

[9] Tauberer, J. (2014). Hackathon Guide.  Retrieved 11 April 2017 from https://hackathon.guide/

[10] Sastry, A., & Penn, K. (2015). Why hackathons are bad for innovation. Fast Company, 1. Retrieved 15 April 2017 from https://www.fastcompany.com/3054023/why-hackathons-are-bad-for-innovation

[11] McCann, L. (2014). So You Think You Want to Run a Hackathon? Think Again. Medium. Retrieved 24 June 2018 from https://medium.com/@elle_mccann/so-you-think-you-want-to-run-a-hackathon-think-again-f96cd7df246a

[12] Jackson, B. (2002) A Fantasy Theme Analysis of Three Guru-led Management Fashions. In Clark, T. & Fincham, R. (Eds.), Critical Consulting, Oxford, Blackwell, 172-190. Ereserve 000530082.

[13] Spaulding, E., & Caimi, G. (2016). Hackathons Aren’t Just for Coders. Harvard Business Review. Retrieved 1 May 2016, from https://hbr.org/2016/04/hackathons-arent-just-for-coders

[14] Rosell, B., Kumar, S., & Shepherd, J. (2014, May). Unleashing innovation through internal hackathons. In Innovations in Technology Conference (InnoTek), 2014 IEEE (pp. 1-8). IEEE.

[15] Trainer, E. H., Kalyanasundaram, A., Chaihirunkarn, C., & Herbsleb, J. D. (2016, February). How to hackathon: Socio-technical tradeoffs in brief, intensive collocation. In proceedings of the 19th ACM conference on computer-supported cooperative work & social computing (pp. 1118-1130). ACM.

[16] Harrison, D. A., & Klein, K. J. (2007). What’s the Difference? Diversity Constructs as Separation, Variety, or Disparity in Organizations. Academy of Management Review, 32(4), 1199–1228.

[17] Tuckman, B. W., & Jensen, M. A. C. (1977). Stages of small-group development revisited. Group & Organization Studies, 2(4), 419-427.

[18] D'Amour, D., Ferrada-Videla, M., San Martin Rodriguez, L., & Beaulieu, M. D. (2005). The conceptual basis for interprofessional collaboration: core concepts and theoretical frameworks. Journal of Interprofessional Care, 19(sup1), 116-131.

[19] Thomas, K. W. (1992). Conflict and conflict management: Reflections and update. Journal ofOrganizational Behavior, 13(3), 265-274.‏

[20] Wenger, E. (1998). Communities of Practice: Learning, Meaning, and Identity. United States of America: Cambridge University Press

[21] Powell, Walter W. and Stine Grodal. 2005. “Networks of Innovators.” In Jan Fagerberg, David C. Mowery and Richard R. Nelson (eds.) The Oxford Handbook of Innovation, pp. 56-85

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

כשוובר ומרקס מגיעים לישראל של שנות ה-2000 –משמעות העבודה בעסקים חברתיים

מאת: נגה בובר בן דוד

המחאה החברתית של 2011 היתה עבורי הנקודה שבה עלו שאלות בנוגע לשינוי חברתי בצורה מוחשית – היציאה לרחובות, קריאות הבוז נגד הטייקונים, הרצון ל"צדק חברתי". לאורך התקופה הזו ולאחריה, הרגשתי שוובר ומרקס מסתובבים גם הם בקרבנו, ומעלים את השאלות הסוציולוגיות הקלאסיות לאור זעזוע מסוים של הסדר החברתי הקיים. לאור אלו, תהיתי באיזה אופן המחאה והקולות שנשמעו משפיעים על השיח, כשאנו מדברים על ערכים חברתיים וערכים כלכליים.

קרא עוד

אחת התוצאות של המחאה החברתית בארץ ובעולם היא הופעה מסיבית יותר של ארגונים המכנים עצמם "עסקים חברתיים"; ארגונים המעמידים במרכזם קידום של ערכים וחזון לצד גיוס רווחים חברתיים (Light, 2008; Young 2009, 2012; Defourny & Nyssens, 2010 ; גדרון ואבו, 2014).  כאשר יש מביניהם עסקים חברתיים שאינם תלויים בתרומות ובסיוע ממשלתי.

הפרדוקסים המובְנים בשדה סיקרנו אותי: החתירה לרווח כלכלי לא מתוך שאיפה לעושר אלא בכדי לאפשר לעסק החברתי לשרוד בתוך כללי המשחק הקפיטליסטיים ובמקביל הקמה למען חברה חברתית או סביבתית ריתקה אותי. עסקים חברתיים נוגעים במגוון רחב של תחומים – טכנולוגיה, העסקה, סביבה ועוד. מרבית מהעסקים החברתיים מעסיקים אוכלוסיות מודרות – א/נשים עם מוגבלויות, אסירות לשעבר, נוער בסיכון ועוד.[1] ככל שנחשפתי לעשייה ולמיזמים החברתיים-עסקיים המגוונים שהחלו קמים, הסוגיה שהעסיקה אותי היתה החוויה של העובדים בארגונים אלו והאופן שבו הם מייצרים משמעות לעבודתם בארגון.

את עבודת השדה שלי ערכתי בארגון Happiness (שם בדוי), שהוקם כחברה בע"מ בשנת 2008 על מנת להעסיק בכבוד א/נשים עם מוגבלויות, השותפים לתהליך יצירת המוצר (חבילות שי), אריזתו, מכירתו ואספקתו ללקוחותיו. עבודת השדה שלי נמשכה בין השנים 2014-2016.

בישראל, נכון לשנת 2015, ישנם קרוב ל-1.4 מיליון א/נשים עם מוגבלויות (פיזיות, קוגניטיביות ונפשיות), כאשר כ-800 אלף מתוכם מסוגלים להשתלב בשוק העבודה. אולם, רק קרוב ל-51% מהאחרונים אכן משולבים בשוק העבודה – זאת לעומת 79% מכלל האוכלוסיה ללא מוגבלויות. בנוסף, השכר הממוצע של עובד/ת עם מוגבלות נמוך ב-1400 ₪ מעובד/ת ללא מוגבלות.[2] רוב העובדים ב-Happiness עבדו בעבר במפעלים מוגנים, מסגרות תעסוקתיות בחסות המדינה שמטרתן לשקם את עובדיהן לטובת השתלבות עתידית בשוק העבודה. אולם, השכר הממוצע במפעלים אלו ניתן לפי תפוקה ומגיע ל- 200-500 ₪ בחודש, ללא תנאים סוציאליים. בהינתן מצב זה, הקמה של עסק חברתי המעוניין להעסיק עובדים אלו בשכר הוגן יחד עם תנאים סוציאליים, מהווה אלטרנטיבה מעניינת לזו הקיימת בחסות המדינה (הולר, 2014).

המחקר שלי בוחן את הקשר שבין עבודה, משמעות וחברה. השאלה המרכזית המעסיקה אותי במהלך הדוקטורט היא: מהי המשמעות של מושג העבודה בעולם העסקים החברתיים? זאת תוך התמקדות בעסק חברתי המעסיק עובדים/ות עם מוגבלות.

משמעות העבודה בחיי האדם המודרני, המוגדר בעיקר על פי עבודתו, נחקרה רבות. (Berg, Dutton & Wrzesniewski, 2013; Budd, 2011; Brief & Nord, 1990a; Meaning of Work (MOW) International;Research Team, 1987; Super & Sverko, 1995; Wrzesniewski & Dutton, 2001). ישנן דרכים רבות להבנות את מושג העבודה. ראשית, משמעות העבודה בעולם המודרני המערבי שונה מזו שהתקיימה בעידן הפרה-מודרני. בעוד ביוון וברומא העתיקות נערכה חלוקה ברורה בין אלו שעבדו (העבדים), לבין האחרים שהיו האזרחים החופשיים (Rosso, Dekas, & Wrzesniewski, 2010; Davies, 2008; Westermann, 1955) , כך שהעבודה נחשבה לדבר מה כמעט שלילי שאינו נחלתם של האזרחים בעלי הערך, הרי שבעידן המודרני העבודה היא נחלתם של כל האזרחים כמעט. אחד הספרים המרכזיים שהציגו חשיבה על משמעות העבודה הוא הספר The Thought of Work של John Budd (2011). המעבר מהמילה עבדות לעבודה התרחש במהלך המאה ה-20 Boris, 1998)). כך, מושג העבודה רחוק מלהיות קבוע ואחיד, והוא משתנה בין תקופות ובין נקודות מבט שונות. באד עורך סקירה היסטורית אודות הרקע הפילוסופי והתיאורטי של משמעות העבודה, ומציג עשר נקודות מבט אפשריות לבחינת מונח זה: העבודה כקללה, כחופש, כמצרך, כהשתתפות אזרחית, התייעלות, כהגשמה, כיחסים חברתיים, כדאגה לאחר, כזהות ועבודה כשירות.  במחקר שלי, אני מתמקדת במונחים של פרשנות והבנה מתוך חוויית הנחקרים, באופן שבו הם תופסים וחווים את עבודתם זאת  בדומה לעבודות שניסו לברר את האופן בו ישנו חיבור בין מושג משמעות העבודה והדת (ראו שטדלר 2001, 2003), ובהמשך להגותו של וובר אשר חיבר בין רעיונות דתיים לכלכלה ולצמיחת הקפיטליזם בארצות הברית (Weber, 2009, 2002).

בכנס הדוקטורנטים/ות האחרון שהיה, הצגתי את האופן שבו העובדים/ות מעניקים משמעות לעבודתם, תוך התייחסות למורכבות הכרוכה בעבודה בארגון שקם על מנת להעסיקם בצורה מכבדת וההקשר בו מתנהל העסק החברתי בשוק תחרותי.

לאורך עבודת השדה והשהייה בארגון Happiness, יחד עם העובדות והעובדים, בראיונות ובתצפיות משתתפות בתהליך העבודה עלו מספר ממצאים. שני ממצאים מתוך עבודת הדוקטורט מעלים היבטים משמעותיים בנוגע למשמעות העבודה ולתהליך זה של יצירת המשמעות והם: העובדים מייחסים חשיבות רבה לעצם יציאתם אל שוק העבודה. האלטרנטיבות הקיימות טרם הגעתם אל  Happiness היו או קבלת קצבה העומדת על כ 2300 ₪ מביטוח לאומי, או עבודה במפעל מוגן, ללא הטבות סוציאליות שעומד על כ 500 ₪ לחודש. השינוי המרכזי שנובע מהאפשרות לצאת אל שוק העבודה להרוויח משכורת המתקרבת לשכר המינימום (הסבר נרחב על כך בדוקטורט…) ותנאים סוציאלים, מהווה עבור חלק גדול מהעובדים כפי שתיארו כ"בריאות". לאותו מרחב של בחירה, מצומצמת אומנם, אך קיימת, קראתי "מרחב אוטונומי כלכלי". ההיבט הנוסף של משמעות העבודה שניתן על ידי העובדים וגם ההנהלה נקרא "אוטונומיה יצירתית" – זהו המקום שבו, על אף העבודה הרוטינית, "המשעממת" לדברי העובדים של אריזת מתנות שי ושזירת פרחים, מתקיימת חירות ליצור. כך למשל, שזירת הפרחים ללא הוראות מדויקות אלא לפי רצון ומחשבה יצירתית, או עיצוב זרי פרחים מתוקים מהווים מרחב קטן של משמעות.

בניגוד לציפיותיי שהעיסוק בארגון שמגדיר עצמו כעסק חברתי שמודגש מאד ברמת ההנהלה, העובדים פחות מתייחסים ומקנים לכך משמעות בעשייה היומיומית.

האפשרות להיות, לדבר, להרגיש ולחשוב על כיצד אנשים חווים את עבודתם ואיזו משמעות הם מקנים לה הייתה משמעותית וגם מטלטלת מאד עבורי. כשאנו חושבים על החיבור בין חברה, עבודה ומשמעות נראה שיש מקום שיכול לאפשר לאלו שהחברה מדירה אותם להרגיש חלק, וליצור את האופן שבו הם רוצים להיות חלק בה. הדרך לכך עוד ארוכה, אך לטעמי, ולאור המחקר שערכתי, ישנם אנשים העובדים על כך בצורה יומיומית ומנסים להתנהל אל מול שוק תחרותי ואגרסיבי, ויחד עם זאת לאפשר מרחב בו באה לידי ביטוי משמעות לפלח אוכלוסייה כל כך מרכזי. ימים יגידו האם תופעה חברתית זו של עסקים חברתיים המעסיקים אנשים עם מוגבלויות אכן שינתה את השיח הקפיטליסטי הקיים והרחיבה את הגבולות להכלה של אלו שלא מהווים חלק ממנו. כולי תקווה שכך יהיה.

 

נגה בובר בן דוד, כותבת את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "משמעות העבודה בעסקים חברתיים" בהנחיית פרופ' נורית שטדלר ופרופ' בני גדרון.

 

ביבליוגרפיה:

גדרון, ב. ואבו, ע. (2014). עסקים חברתיים בישראל: מהדרה להכלה חברתית וכלכלית. חיפה: אחוה.

הולר, ר. (2014). אנשים עם מוגבלויות ומדינת הרווחה הישראלית: המקרה של עבודות דחק. ביטאון סוציאלי 95, 39-76.

שטדלר, נ' 2001. קודש וחול בתפיסת העבודה: המקרה של האורתודוקסיה היהודית בישראל. עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים.

שטדלר, נ' 2003. להתפרנס או לחכות לנס: המלכוד החרדי והשתקפותו ביחסי תורה ועבודה. בתוך: סיון, ע' וקפלן, ק' (עורכים). חרדים ישראלים: השתלבות בלא טמיעה? (55-322). תל-אביב: הקיבוץ  המאוחד ומכון ון ליר בירושלים.

Berg, J. M., Dutton, J. E., and Wrzesniewski, A. (2013). Job crafting and meaningful work. Purpose and meaning in the workplace, 81-104.

Boris, E. (1998). When Work is Slavery. Social Justice 25(1), 28-46.

Brief, A. and Nord, W. (1990). Meanings of Occupational Work: A Collection of Essays. MA: Lexington.

Budd, J. (2011). The Thought of Work. New York: Cornell University Press.

MOW International Research Team. (1987). The Meaning of Working. London: Academic Press. I’d put it under M

Defourny, J. and Nyssens, M. (2010). Conceptions of Social Enterprise and Social Entrepreneurship in Europe and The United States: Convergences and Divergences. Journal of Social Entrepreneurship 1(1),  32-53.

Light, P. (2008). The Search for Social Entrepreneurship. Washington: Brookings Institute Press.

Rosso, B., Dekas, K., and Wrzesniewski, A. (2010). On The Meaning of Work: A Theoretical Integration and Review. Research in Organizational Behavior 30,  91-127.

Weber, M. (1978). Economy and Society: An Outline of Interpretive Sociology. Oakland: University of California Press.

Weber, M. (2002). The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism: And Other Writings. New York: Penguin.

Wrzesniewski, A. and Dutton, J. (2001). Crafting a Job: Revisioning Employees as Active Crafters of Their Work. Academy of Management Review 26(2), 179-201.

Young, D. (2007). Financing Nonprofits: Putting Theory into Practice. Plymouth: AltaMira.

Young, D. (2009). Alternative Perspectives on Social Enterprise. In: Corde, J. and Steuerle, E. (Eds.). Nonprofits and Business. Washington: The Urban Institute Press. 21-26.

[1] על המודלים השונים של עסקים חברתיים בישראל ראו דו"ח מחקר באתר ביטוח לאומי משנת 2016, וכן, מתוך:

Gidron, B., Abbou, I., Buber-Ben David, N., Navon, A. and Greenberg, Y. (2015) “Social Enterprise in Israel: The Swinging Pendulum between Collectivism and Individualism”, ICSEM Working Papers, No. 20, Liege: The International Comparative Social Enterprise Models (ICSEM) Project.

[2] להרחבה: אלפסי, מ.  "תעסוקת אנשים עם מוגבלות", המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה,  משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, ספטמבר 2009. ודוח של משרד הכלכלה

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

Dream Job

מאת: נופר טל

דירוג 100 החברות הנחשקות בישראל בשנה החולפת של עיתון "the marker" ביחד עם חברת המידע העסקי[1]BDI, חמש חברות הייטק המוכרות לנו היטב מדורגות בעשרת המקומות הראשונים, כאשר גוגל קוטפת את המקום השני.

איך ניתן להסביר שבשנת 2016, אנשים אינטליגנטים, אקדמאים ומשכילים בוחרים לעבוד מספר שעות בלתי מוגבל ולהכתיר את חברות ההייטק המובילות כעבודת החלומות ופסגת השאיפות של כל אדם? בשביל מה אנחנו עובדים?                             

קרא עוד
תארו לעצמכם את העבודה האידאלית בשבילכם – איפה היא תהיה ממוקמת, מה יהיו התנאים שלכם, כמה שעות תעבדו וכמה תרוויחו. עכשיו תחשבו על עובד מפעל מהמאה ה-19 שעובד בפס ייצור כ-12 שעות ביום, הוא מתחיל את היום מוקדם ומסיים אותו מאוחר וכל יומו מוקדש לעבודה. הוא מחויב להספק יומי ויש לו מנהל שמפקח עליו לאורך כל שעות היום. הוא מקבל הפסקה גדולה אחת בצהריים וגם לאורכה הוא תחת פיקוח. התיאורים הללו אינם שונים בבסיס, אז והיום פרודוקטיביות היא מילת המפתח אך כיום תנאי העבודה הטובים מסווים את הניצול של העובדים.

ניצול העובד לקבלת רווח מקסימלי מוזכר כבר ב-1848, במניפסט הקומוניסטי שלמרקס. בשנים שבהן מרקס כתב את המניפסט הניצול היה נראה לעיני כל. ערך החליפין שהתחלף מסחורות לשכר עבודה הפך את האדם להיות כוח עבודה ואמצעי להשגת רווחים. העובדים קיבלו שכר נמוך והמוצרים אותם ייצרו נמכרו במחיר גבוה משכרם ומחומרי הגלם גם יחד. הערך העודף של היצרן, מושג שטבע מרקס המייצג את הפער לעיל ובמילה אחת את הרווח, רק הלך וגדל.

בכמה מסתכם הרווח? כיום, מנהל חברה בכירה בארה"ב מרוויח פי 300 מעובד ממוצע במשק.[2] המשכורות הגבוהות אשר מקבלים בעולם ההייטק אינן מתקרבות לסכומי העתק שמקבלים המנכ"לים של אותן חברות. את הנתון המעניין המציג לעיני כל את ההבדל לדוגמא בין שכר מנכ"ל גוגל לעובדיו, יהיה ניתן לראות מתחילת 2018. חוק של רשות ניירות הערך האמריקני ייכנס לתוקפו בינואר 2017 ויחייב את החברות לחשוף את הפער בין שכר המנכ"ל שלהן לשכר החציוני של כל עובדיהן. כאשר הנתונים ייחשפו נוכל לראות את הערך העודף של חברות הענק ולקבל תמונה מדויקת יותר של אי השוויון הכלכלי במשק ובעיקר איך נראית העוגה של כל חברה, איזה נתח מקבל המנכ"ל ואיזה נתח מקבל כל עובד.

בצד השני של המתרס עומדים התנאים הטובים שחברות ההייטק מציעות לעובדיהן. בתקופתנו, מי שידועה בתור חברה שדואגת לעובדיה מעל ומעבר היא חברת גוגל. התנאים הטובים שמקבלים עובדי חברת גוגל הם יוצאי דופן בהשוואה למשק העולמי, החל מהאפשרות של העובדים להביא את הכביסה לעבודה וכלה במעון לילדים וחדרי אוכל מפוארים. בנוסף, פינות קפה עמוסות בכל טוב מפוזרות בכל מסדרון בחברה.

לארי פייג', אחד ממייסדי גוגל, אומר בראיון למגזין "Fortune" שחשוב שהחברה תהיה משפחה ושהעובדים ירגישו חלק מהחברה, וכשאתה מתייחס לאנשים שלך כך, אומר לארי, אתה מקבל פרודוקטיביות גבוהה יותר. פרודוקטיביות היא מילת המפתח ויתרה מכך, נוכל להגיד שמשפחתיות או כל יחס "חם" מצד החברה מגויס לטובת פרודוקטיביות העובד. גדעון קונדה בספרו "מהנדסים תרבות" מבקר את חברות ההייטק ואומר : "הנחת המוצא היא שעובדים מאושרים מייצרים יותר, ושהרמוניה במקום העבודה היא תנאי יסוד לרווחיות..". גוגל תייצר סביבת עבודה נוחה וחדשנית המכילה פינות ישיבה מגוונות, מקום ללמוד, מקומות מגוונים לפגישות ובלבד שכל עובד ימקסם את הפרודוקטיביות שניתן לקבל ממנו על מנת לייצר יותר.

פינות הקפה המרובות מונעות "טיולים" ברחבי החברה, חדרי האוכל מונעים "הפסקות לא מתואמות" לארוחת צהריים. ולבסוף, מעון היום והמכבסה מונעים "יציאה"  מהמשרד. אין ספק שעובדי גוגל מקבלים את התנאים הטובים ביותר וההנהלה קשובה לכל צורך אפשרי שקיים אצל העובדים ומנסה לענות על כולם, אך מהו המחיר שמשלם העובד?

אחד מהמחירים הללו הוא מספר שעות העבודה שהוא נדרש אליהן בכל יום. מקור הדיון על מספר שעות עבודה יומיות של עובד נעשה במסגרת התנועה לשמונה שעות עבודה ביום שמזוהה עם בריטניה שאחרי המהפכה התעשייתית. הכפייה לעבודה ממושכת, מצבם הבריאותי והרווחתי של העובדים הם שהביאו למאבקים ממושכים למען חוק שמונה שעות עבודה ביום שעבר במרבית המדינות רק באמצע המאה ה-20. קיצור מספר שעות העבודה הביא לעלייה בזמן הפנוי, עלייה באיכות החיים, בצריכת תרבות, פנאי וזמן משפחה.

 

כאשר פרודוקטיביות היא שם המשחק ומספר שעות עבודה גדול יותר מתורגם לרווחים גדולים יותר לבעלי החברות, מדוע שהעובדים לא יעבדו כל היום? אין באמת סיבה שלא.

כיום, נראה שהזנחנו את ההישגים שהושגו על ידי מאבקים של התנועה לשמונה שעות עבודה.  יום עבודה ארוך ויש יגידו שלא נגמר, מזוהה בעיקר עם חברות ההייטק בארץ. ענקיות הטכנולוגיה כדוגמת אינטל וגוגל ועוד טובות אחרות גורמות לעובדים להישאר שעות על גבי שעות למען מקום העבודה. מדוע העובדים לא מתקוממים? ובכן, מבחינת חוזה העבודה נדרשים העובדים לעבוד בין שמונה לתשע שעות בלבד. אך המסרים הסמויים בצורת קידום, בונוס ומעמד בחברה מתגלמים באמצעות שעות נוספות ותרומתך הנרחבת ל"משפחה" שלך, הלא היא הארגון בו אתה עובד. בימים אלו הגישו עובדי אמדוקס ואינטל תביעה ייצוגית על סך מיליוני שקלים בה הם תובעים את השעות הנוספות שלא תוגמלו עליהם ובנוסף דורשים קבלת שכר על שעות מחוץ לחוזה.[i] עובדי אמדוקס ואינטל יכולים להיות החלוצים במאבק חשוב להפסקת המצב הנוכחי. נוכל רק לחכות ולראות מה יהיו התוצאות של מאבק זה.

אין ברצוני להגיד שחברות ההייטק אינן מקום ראוי לעבודה. לא ניתן להתווכח עם התנאים שהן מציעות לעובדים והמשכורות הגבוהות יחסית למשק שהן מספקות. אך יש צורך להסתכל על הצרכים הנוספים שלנו, על משמעות הזמן ועל אפקט הניצול שיכול להיות גם במקום עבודה "דואג". בעצם הדירוג של החברות הללו במקומות הראשונים, אנחנו מאשררים את העבודה כדבר המרכזי בחיינו, ונותנים לגיטימציה למשמעות של הדבר: קבלת מיילים בכל שעה, מחויבות להיות זמינים בכל שעה, להיות מפוקחים בכל זמן ולהרגיש צורך להוכיח את עצמנו תמידית על ידי עבודה קשה ושעות נוספות חסרות תגמול.

כאשר אנו מדמיינים עובד מפעל בפס ייצור אנחנו חושבים בליבנו "זה לא נתפס", "לי זה לא יקרה". מה השוני בינינו לבין עובד המפעל? אולי העבודה שהוא עומד בפס ייצור ואנחנו יושבים ליד שולחן עם המחשב.

 

נופר טל היא סטודנטית שנה ג' בחוגים סוציולוגיה אנתרופולוגיה ומנהל עסקים. מתעניינת בארגונים, אנשים והאינטרקציה ביניהם.

 

ביבליוגרפיה:

[1] http://www.themarker.com/magazine/1.2628834#hero__bottom

[2] http://www.epi.org/publication/top-ceos-make-300-times-more-than-workers...

[i] http://www.mako.co.il/news-money/economy-q1_2016/Article-056c29468faa351...

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

על אתגרים בעשייה האנתרופולוגית מחוץ לאקדמיה ורוחות של שינוי

מאת: עיינה סופר

מי אני? שמי עיינה סופר, אנתרופולוגית ומנהלת שותפה בחברת MAZE O.D.T & Consulting. סיימתי את התואר השני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בשנת 2007. התזה שכתבתי בהנחייתה של פרופ' ורד ויניצקי סרוסי עסקה בשאלות של "בית" ו"מקום" באמצעות בחינת הפרקטיקות של "עשיית בית" בקרב נוסעים מתמידים.

התבקשתי על ידי עורכי "פקפוק" לכתוב על עבודתי כאנתרופולוגית מחוץ לאקדמיה בכלל ומול ארגונים בפרט. רשימה זו תנוע בשני צירים השזורים זה בזה בקשר הדוק: האחד יספר את סיפורה של MAZE, והשני יתאר את ה"אבולוציה" בזהותי האנתרופולוגית, נושא שתופס מקום רב, כך נדמה לי, בדיון עכשווי על הגדרתו של האנתרופולוג בקרב קהילת האנתרופולוגים הפועלת בישראל, וכן על מקומה של האנתרופולוגיה בישראל.

קרא עוד

 

מה אני עושה? כפי שציינתי בפתיח, אני עובדת כאנתרופולוגית וכמנהלת שותפה בחברת MAZE O.D.T & Consulting. את החברה הקים בשנת 2008 ליאון דיקמן כחברה ייעודית וחדשנית שתיתן מענה לגופים (ארגונים, חברות עסקיות וקהילות) המתמודדים עם מצבי קיצון (קיימים ועתידיים), עם מצבי משבר ובסביבות מורכבות ומשתנות. MAZE מציעה שירותי ייעוץ, תכניות הטמעה ואימון (training) וכן מיון והערכה מותאמים במיוחד בעבור קהל יעד זה, ויחד עם שילוב ייחודי של מומחי תוכן רלוונטיים עם מתודות הטמעה מעשיות ואפקטיביות ביותר, משמשת למעשה "one stop shop" מקצועי בעבור נישה זו של מצבי קיצון, מצבי משבר ומצבי שינוי.

עם סיום כתיבת התזה וקבלת התואר השני החלטתי לעזוב מקום עבודה ששימש לי סוג של "בית" במשך שנים רבות ולנסות למצוא את דרכי כאנתרופולוגית. מה זה אומר בדיוק? כרבים אחרים בוגרי תואר שני, זהותי המקצועית הייתה רחוקה מלהיות מגובשת בזמן זה. את ליאון הכרתי מ"גלגול" מקצועי קודם, וכשהציע לי להצטרף אליו מיד לאחר הקמת החברה (ולאחר כמה חודשים נאיביים ומייאשים כאחד, שבהם ניסיתי להציע לגופים שונים הרצאות בתחומים שבהם עסקה התזה), הרעיון של MAZE קסם לי, והתחלתי את דרכי בחברה. מאז תחילת דרכנו המשותפת אנו מלווים מגוון של גופים בישראל ובחו"ל: פרויקטים של השוק האירופי המשותף בבלקן, גופי חילוץ והצלה בישראל ובחו"ל, גופי אבטחה ושיטור ממשלתיים ופרטיים, קהילות, עמותות חברתיות ותכניות אקדמיות מובילות בנושאים של מנהיגות גלובלית, יזמות וחדשנות. בשנתיים האחרונות אני מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובסמינר הקיבוצים.

 

"עשיית אנתרופולוגיה" מחוץ לאקדמיה

הספרות האנתרופולוגית עוסקת בהרחבה בשאלת מקומו של החוקר בשדה המחקר ועל כך שגם אם הגיע עם רעיון מגובש, עליו להיות מוכן לנטוש רעיון זה ולא לכפות על הנחקרים ועל המחקר את הפרדיגמות שאיתן הגיע לשדה. הבנה זו, שהיא בסיסית בעבור כל אנתרופולוג, יכולה ואף צריכה להיות מתורגמת אל מחוץ לעשייה האקדמית. בהקשר זה אציין שתי דוגמאות בולטות. התבקשנו לפתח ולהעביר סדנאות בתחום של מנהיגות ועבודה בין ממשקים בסביבות מורכבות בעבור מנהלים בדרגות ניהול ביניים עד דרגת בכיר בגופים ממשלתיים וציבוריים במדינה באזור הבלקן, כחלק מפרויקט רחב של השוק האירופי המשותף לפיתוח כלכלי של אזור למוד שסעים ומאבקים זה. פרויקט מרתק זה (שליווינו במשך כשנתיים) יכול לספק חומרים למאמר שלם, ואנסה במסגרת זו לתארו בקצרה. הגענו בצוות רב-תחומי מישראל והשתלבנו במהרה עם מנהלי התחומים השונים במשלחת השוק האירופי המשותף. עבודה רבה הושקעה בסדנאות בהיבטים של פיתוח ולוגיסטיקה, וכולנו נשאנו את עינינו ליום הראשון בסבב הסדנאות. כבר בשעות הראשונות של יום זה הבנו שלפני הטמעה של מודלים שעוסקים במנהיגות ובשיתופי פעולה בין ממשקים בארגון – מודלים טובים ככל שיהיו – יש "לטפל" בנושאים בסיסיים של אמון, חסמים, פחדים ותקשורת בסיסית בין אנשים שחוו שנים רצופות של מלחמות אחים ושחיתות, ורגילים "ללכת כל הזמן בין הטיפות", כפי שאמרה אחת המשתתפות, כדי לשרוד. מושגים של מנהיגות, תכנון וחשיבה קדימה, יזמות, שיתופי פעולה ועוד רבים ששגורים בחברה המערבית הם בלתי אפשריים להטמעה בחברה שעדיין עסוקה בפצעי העבר ורק מחכה לשרוד את היום הנוכחי. הסדנאות יהיו חייבות להשתנות בזמן אמת ולהתאים את עצמן לנתונים שעלו מן השטח, ואכן כך עשינו.

דוגמה אחרת לקוחה מקורס שלקחנו בו חלק, שעסק בגיבוש ובפיתוח מנהיגות קהילתית בקרב דמויות מובילות מקהילות מבקשי המקלט מאפריקה בישראל. בקורס זה בחרנו להשתמש בכלים מעשיים שהם אפקטיביים מאוד, במיוחד בקרב צוותים הטרוגניים. כבר במשימה הראשונה ביקש אחד המשתתפים ממוביל המשימה (משתתף אחר) להנחות את הצוות מה לעשות כדי להצליח במשימה: "Tell us what to do, you are our leader now". המשתתף שלקח על עצמו להוביל את המשימה ענה לו באופן מיידי ונחרץ: "I'm not your leader, I'm your manager!". בעבורי, כאנתרופולוגית, זהו משפט מכונן ומלא סמליות. בתום המשימה ביקשתי להבין מדוע כעס כל כך מוביל המשימה על אותו משתתף, ומדוע מיהר לתקן אותו. הוא הסביר לקבוצה ולי שבמקום שממנו הוא מגיע, מנהיג (leader) הוא מושג שקשור לשחיתות ולדיכוי, ולכן הוא לא מוכן לקבל על עצמו "תואר" זה. נוסף על המשמעות הסמלית, לתואר "מנהיג" או "מנהל" יש השלכות כבדות משקל ורבות השפעה ברמה המעשית, בתוך הקהילה וביחסיה עם הממשקים בסביבה שבה היא מנסה לקיים את עצמה. כאן המקום, יחד עם מומחי התוכן מתחומי המנהיגות, לעצור וליצור שיח שימשיג מושגים של ניהול ומנהיגות בקהילות שמהן הגיעו המשתתפים, וכן להגדיר את משמעותם הלכה למעשה (כמעכבים או כמשנים) לצורך ניסיון להתאימם לתרבות המדינה שבה הם פועלים כקהילה בעלת אתגרים מורכבים רבים כל כך, וליצירת קרקע לשינוי ולהעצמה קהילתית.

שתי הדוגמאות מנסות להמחיש את חוזקם של כלי העבודה האנתרופולוגיים במסגרת כל פרויקט – עסקי, חברתי, חינוכי ועוד. איני מנסה כאן חלילה "לקרוא תיגר" על תחומי ידע אחרים, טובים ומקצועיים לא פחות, ובוודאי  האנתרופולוגים אינם מקשה אחת. יחד עם זאת, יכולתו של האנתרופולוג להיות "דבק מאחד" בפרויקט באמצעות הגישה הרב-תחומית מחד גיסא ובאמצעות ראיית הדברים בהקשרם מאידך גיסא, היכולת לבצע "זום אאוט" ותהליכי "הזרה", הגמישות בשטח לצד פתיחות וקבלה של "השונה" המאפשרות מציאת פתרונות יצירתיים וחדשנות כמו גם פתרון קונפליקט עוד לפני התהוותו, היכולת להגיע אל "מאחורי הקלעים" (עד כמה שאפשר) בזמן קצר יחסית – כל אלה הם כלי עבודה בסיסיים של האנתרופולוג, בין שהוא חוקר באקדמיה ובין שהוא חוקר מחוץ לה. אני לא יודעת אם בשל צניעותו של תחום צעיר זה לעומת "אחיו" הגדולים והידועים יותר, אם בשל זהות פרופסיונאלית בלתי מגובשת עדיין בקרב הקהילה האנתרופולוגית בישראל, או מסיבות אחרות, נוכחותו של האנתרופולוג בארגונים ישראליים ובפרויקטים שאינם אקדמיים גרידא נתפסת לכל היותר "nice to have" או בלתי נחוצה כלל, זאת בשעה שתרומתו הייחודית לארגון ולהצלחת הפרויקט היא בבחינת "must have" – זאת כמובן לתחושתי ולאור הניסיון שרכשתי כאנתרופולוגית מחוץ לאקדמיה.

הדוגמה הבאה שבחרתי להציג נוגעת לתחום הידע האנתרופולוגי עצמו. הידע התאורטי שרכשתי בזמן כתיבת התזה על אודות מושגים כגון "בית", "מקום" ו"מעבר", התצפיות שקיימתי על טקסים שאנשים מבצעים בחיי היום-יום כאשר הם "עוברים" ממקום אחד למשנהו, התובנות והמסקנות כפי שהוצגו בעבודת התזה, היו חלק בפיתוח וביצירת ערכת אימון (Training Kit) המספקת למנהלים ברחבי העולם כלים לניהול אפקטיבי בזמן של שינוי ובעידן שבו השינוי הופך לדבר שבשגרה. העבודה על פיתוח הערכה אפשרה לי להשתמש בידע האנתרופולוגי שרכשתי במסגרת המחקר האקדמי, "כתף אל כתף" לצד המודלים השונים שהביאו עמם עמיתיי לצוות הפיתוח מתחום הייעוץ הארגוני והפסיכולוגיה: טקסי מעבר ומחקרים מובילים העוסקים ב"בית" ואף באנתרופולוגיה של הגירה חברו למאמרים פסיכולוגיים על אודות "Human needs" ולמודלים של ניהול בארגון.   תחומי ידע אלו הצטרפו למתודות הטמעה מעשיות ויצרו ערכה רב-ממדית, "מוצר מדף" אחיד, ויחד עם זאת מצליח להתאים את עצמו לתרבות הארגונית המקומית ביפן, בגרמניה, בארצות הברית ובישראל.

פעמים רבות עמיתים, לקוחות ואחרים המבקשים לדעת מה אני עושה, "מתייגים" אותי כמגיעה מתחום הייעוץ הארגוני ומתקשים לקשר את האנתרופולוגיה לתחומים של ייעוץ, בעיקר בתחומים של ארגון, ניהול ומנהיגות. אני מתרשמת כי אנשים רבים משייכים את הידע האנתרופולוגי באופן אסוציאטיבי לתרבויות שונות ורחוקות ולחברות מתפתחות, ובהתאם לכך האנתרופולוגיה ממותגת שוב כדבר מה "חביב" המספק צבע ועניין להרצאות העשרה, או כחלק מתחקיר בעבור כתבה במדיה האלקטרונית או הכתובה. העשייה האנתרופולוגית, שהיא כה משמעותית במכלול תחומים הנוגעים לחיינו ולעתידנו כפרטים וכחברה, אינה מקבלת לדעתי את המקום שלו היא ראויה באמת.

המיתוג הלוקה בחסר של האנתרופולוגיה מצטרף לאתגר מורכב שאיתו התמודדתי (ולמעשה עדיין מתמודדת) במסגרת עבודתי – "אתגר השיווק". בתהליכים מודעים ובלתי מודעים, בין היתר מהמקום "הטהור" של המחקר, שיווק – ובמיוחד שיווק של עצמך כאיש מקצוע – נתפס כמילה גסה, ולעתים אף כמעשה בגדר המביש בקרב בוגרים רבים מתחום מדעי החברה בכלל, ומתחום האנתרופולוגיה והסוציולוגיה בפרט. כאנתרופולוגית ש"התחנכה" על טהרת האקדמיה והמחקר, עברתי בזכות עבודתי טקס מעבר מקצועי עמוס בתסכול לצד הצלחות קטנות, שהשליך גם על התחום האישי. אני רחוקה מלהיות כיום אשת שיווק מוצלחת, אולם כדי לשרוד – ויותר מכך – לבלוט במצב של תחרות מתמדת, לעתים כוחנית מאוד, חייבים לדעת לבצע את המעבר מהרמה האקדמית ל"שטח" – כיצד לשווק את עצמנו, וכיצד לכתוב הצעת מחיר, אתר אינטרנט או ברושור שיווקי שלא ייראו כמו עבודת סמינר (זאת במקרה הטוב). יש לקוחות שיעריכו מאוד את מקצועיות "הטקסט האקדמי" שהגיע לתיבת המייל שלהם תחת הכותרת "הצעת מחיר", ויש כאלה שיפסלו את ההצעה ואת החברה המגישה, בעיקר בשל כך. אני שמה לב ל"אתגר השיווק" בקרב בוגרי מחלקות לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה רבים שעושים דרכם אל מחוץ לאקדמיה, החל בשלב קורות החיים והראיונות לכניסה לעבודה ועד המשך דרכם המקצועית.

בשנים האחרונות עוסקים בעולם ובישראל באופן בולט בנושא חוסן – של פרטים, של קהילה, של חברה ושל ארגון. אחת התכונות הבסיסיות לארגון חסון היא קיומן של גמישות ושל פתיחות לנוכח שינויים מתקרבים, וביצוע ההתאמות הנדרשות לשינוי. אני חשה שבשנה האחרונה, בין היתר בזכות עבודה מאומצת של קבוצה שנטלה על עצמה להנגיש את תחומי האנתרופולוגיה בישראל ובעולם לצד עשייה אנתרופולוגית בתחומים שאינם אנתרופולוגיים "קלאסיים", נושבות רוחות של שינוי בהבנה שכדי לשמור על חוסנה של האנתרופולוגיה בישראל, על עמידותה לאורך זמן ועל קיבועה כ-"must have" בחברה כל כך מורכבת ורב-גונית – על הקהילה האנתרופולוגית בישראל לנסות ולהגמיש את אופני חשיבתה, "להיפתח" גם אל העולם שמחוץ לאקדמיה וכן ללמוד כיצד למתג ולשווק את עצמה, את תחומי המחקר והעשייה שלה, ואת אנשי המקצוע ונשות המקצוע המוכשרים והמוכשרות המרכיבים אותה.         

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

לנטר את המנטרים: רשמים ביקורתיים מאירוע "מוניטור האקדמיה הישראלית", 3 במאי 2013

מאת: רמי קפלן

מדעני החברה והרוח בישראל נחלקים לשני סוגים: פוזיטיביסטים וניאו-מרקסיסטים. הפוזיטיביסטים חותרים לאמת באמצעות תהליך מחקר המדגיש כללים של אובייקטיביות וניטרליות, והכיתות שלהם מתנהלות כמרחב ליברלי, או כ"שוק של רעיונות". הניאו-מרקסיסטים – המושפעים ממישל פוקו, ויותר מכול מאדוארד סעיד – לא חושבים שיש אמת, אלא רק נרטיבים, והם מאמינים שתפקידם הוא לחשוף את הנרטיב ההגמוני של המעמדות השליטים. הם משתמשים במחקר ובכיתת הלימוד כדי לקדם צדק חברתי ונושאים פרוגרסיביים. מי שפועל בפרדיגמה הפוזיטיביסטית מגיע למסקנה שהיהודים הם קהילה אתנו-דתית אותנטית המושרשת בארץ אבותיה התנ"כיים, ישראל היא דמוקרטיה ליברלית וכלכלת שוק בנוסח מדינות המערב. לעומת זאת, בפרדיגמה הניאו-מרקסיסטית היהודים הם עם מומצא חסר זכות לארץ אבות, ישראל היא דמוקרטיה של אדונים המוגבלת ליהודים, מדינת אפרטהייד במודל של דרום אפריקה, ומערכת קפיטליסטית המנצלת עובדים, מזרחים, נשים ופלסטינים. זוהי האקדמיה הישראלית לפי ארגון "מוניטור האקדמיה הישראלית" (נוסד ב-2004). 

התיאור הנ"ל לקוח מהרצאתה של פרופ' אופירה סליקטר, מדענית מדינה מ-Gratz College בפנסילבניה, שפתחה את האירוע הציבורי הראשון של "מוניטור" בבית ציוני אמריקה בתל אביב, ואשר מבוססת על מחקר שהוזמן על ידי הארגון. הקהל מנה כארבעים אישה ואיש, ואני ביניהם. להבדיל משאר המשתתפים, שהיו ככל הנראה תומכי הארגון, המטרה שלי הייתה תצפית וביקורת. בייחוד רציתי לשמוע כיצד מאורגנת תפיסת העולם של מוניטור: איך הוא תופס את המציאות שבה הוא פועל, מהן מטרותיו ומהן ההצדקות האידיאולוגיות שבהן הוא משתמש כדי לקדם אותן[1].

קרא עוד

מה שמעניין בארגון הזה, לטעמי, הוא שבעוד שמדובר בגוף ימין מובהק ואף קיצוני, האסטרטגיה הרטורית שלו מציירת אותו כא-פוליטי, וזאת כחלק ממגמה רחבה יותר בשנים האחרונות הכוללת את ארגון "אם תרצו" וניסיונות השתלטות של הימין על מוסדות בעלי מעמד "ניטרלי" כמו בתי המשפט, האקדמיה והתקשורת. כך למשל, באתר "מוניטור" לא תמצאו תמיכה מפורשת בהתנחלויות או ברעיון "ארץ ישראל השלמה" (בשונה, למשל, מאתר מועצת יש"ע). לחלופין הארגון חושף ומבקר אנשי אקדמיה "קיצוניים… [ה]שונאים את מדינתם, מעודדים את אויבי ארצם ומשתפים פעולה עם ארגונים אנטי-ישראליים מסביב לעולם – לעתים אף עם אנטישמים מוצהרים". כלומר, "מוניטור" לא קיצוני בעצמו, אלא הוא נלחם בקיצוניות, והוא לא מקדם אינטרסים פוליטיים כלשהם, אלא את האינטרס של כולנו בהישרדות בעולם עוין, במנהל תקין, בשמירה על החוק ובהגנה על סטודנטים ואנשי סגל נרדפים. ובמילותיו של הארגון בעיתון "הארץ" (22.12.2012): "אנחנו לא ארגון ימין אלא ארגון שאיננו מזוהה פוליטית ומתרחק מפוליטיקה. תפקידנו להגן על האוניברסיטאות מפני גורמים פוליטיים, ובמיוחד מהשמאל הקיצוני שמנצל את המוסדות לצרכיו ופועל בהם כאילו היו מגרשו הפרטי". 

הערכים שבשמם "מוניטור" פועל הם ערכים אוניברסליים, הנמצאים לכאורה מעל למחלוקת פוליטית. כידוע, כל אידאולוגיה – מדינית-ביטחונית או כלכלית; ימנית, מרכזית או שמאלית – כמערכת רעיונות שמטרתה גיוס תמיכה רחבה, מקדמת סדר חברתי שהיא מצדיקה במונחים של טובת הכלל. הייחוד של "מוניטור" ושל ארגוני ימין דומים נעוץ בכך שהם פועלים מחוץ לשדה המחלוקת המפלגתית ויוצרים שדה חדש שבו המאבק ניטש על נורמות שלכאורה אינן שרויות במחלוקת, תוך הצגת היריבים כמי שמפרים נורמות אלה, והצגת הארגון כמי ששומר עליהן כעניין של שירות לציבור הכללי. למשל, כפי שטענה בכנס דנה ברנט, המנכ"לית הנמרצת של "מוניטור", הארגון פועל בשם משלם המסים: "תפקידה של המערכת להשכלה גבוהה הוא לשרת את החברה הישראלית, ותפקיד המוניטור הוא ליידע את ציבור משלמי המסים ואת חבר הנאמנים של האוניברסיטאות מה נעשה בכספם"; ובשם השקיפות: "מאחר שעניינים פנים-אקדמיים אינם חשופים בפני הציבור, חשוב לנו לספק מידע לציבור לגבי בעיות מהותיות שקיימות במדעי הרוח והחברה"; ובשם הפלורליזם, ההגינות והפרופסיונאליות באקדמיה: "פעילותם של אנשי הגישה הניאו-מרקסיסטית הביקורתית לא מאפשרת במה לגישות שונות במדעי הרוח והחברה. אנשיה מנסים להרחיב את השליטה בפקולטות הללו. התהליך הזה הביא לכך שבכמה אוניברסיטאות יש עכשיו קבוצות גדולות של חוקרים מהאסכולה הרדיקלית. ההוכחה הכי טובה לכך היא שיש גידול ניכר בבעלי תואר שלישי בתחומים הללו. השיטה של חבר מביא חבר עובדת פה". 

האסטרטגיה הרטורית הזאת מופעלת במסגרת "מלחמת עמדות" גרמשיאנית[2] על הרגלי החשיבה והדעה של הציבור הרחב, המתרחשת בזירת החברה האזרחית, במקביל וכנדבך מסייע לתחרות על מוסדות השלטון. הימין המתנחלי בישראל, בייחוד מאז ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005, הגיע למסקנה שמה שאפשר אותה חרף הימצאותו בשלטון הייתה שליטת השמאל במעוזי עיצוב תודעה – בית המשפט העליון, האקדמיה ותקשורת ההמונים – שהייתה כה חזקה, כך לפי הטענה, עד שהצליחה לרתום אפילו את אריאל שרון ואת ממשלת הליכוד למטרותיו. ארגונים כמו "מוניטור", "אם תרצו", כעת אוניברסיטת אריאל, המכללה למדינאות יהודית ולחשיבה אסטרטגית בקדומים[3] ושדולת ארץ ישראל השלמה בכנסת[4], כל אחד בדרכו, מבקשים להחליש את אחיזת התרבות הפוליטית החילונית-ליברלית בחברה האזרחית. במקרה של "מוניטור", האסטרטגיה היא למסגר את המהלך הזה כמיועד להשיג מטרות שקשה להתווכח עליהן כגון מתינות, שקיפות, איזון, פלורליזם, דמוקרטיה, אחריות ציבורית של בעלי משרה ציבורית ותמורה ראויה למשלמי המסים. האסטרטגיה הזאת רשמה לעצמה כמה הצלחות, כמו מתן תחמושת לפעילי ציבור מן הימין – למשל בהתקפה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון שנוסחה במושגים פרופסיונאליים – והעצמה של סטודנטים בקונפליקט עם מרצים ביקורתיים מדי לטעמם, לדרוש "איזון" בתכנית הלימודים ובאופן הצגת החומר והגנה מפני "אינדוקטרינציה" ו"התנכלות" על רקע אידיאולוגי. בתחושתי האישית לפחות, האווירה החדשה שנוצרה בקמפוסים כתוצאה מכך מורגשת היטב.

ועדיין, למרות החדשנות והתחכום של "מלחמת העמדות" של "מוניטור", הוא עומד לפני משימה לא פשוטה ורצופה סתירות פנימיות. ההגנה על נורמות קונצנזואליות, אבל באופן מוטה פוליטית, היא מקור לפרדוקסים ולאבסורד. דוגמה טובה היא התיאור הפשטני והמופרך של פרופ' סליקטר בתחילת המאמר, המנסה לזהות פרופסיונאליות במדע עם עמדה חיובית כלפי ישראל. הרעיון הוא שמדע פרופסיונאלי, המתרכז בעובדות ("פוזיטיביסטי"), מגיע למסקנות פרו-ישראליות, ואילו ביקורת על ישראל היא תוצאה של מדע לקוי המוטה על ידי נטיות לב אנטי ישראליות. השאלה אם מדע חברה פוזיטיביסטי מתקרב לאמת יותר ממדע "ניאו-מרקסיסטי" (הכוונה כנראה לגישה פרשנית-איכותנית) היא שאלה מסובכת מאוד, והתשובה שניתנת עליה ברחבי העולם, הלכה למעשה, היא שלשניהם יש מגבלות וששניהם נחוצים זה לצד זה. אבל לקבל כפשוטה את הטענה ש"מוניטור" לוחם למען פוזיטיביזם מחקרי, פירושה לייחס לו, שלא בזכות, מניעים פרופסיונאליים טהורים גם אם לא מעודכנים. למעשה, הקריטריון "האפיסטמולוגי" ש"מוניטור" מקדם הוא פוליטי ולא מדעי, תמונת מראה של טענותיו בדבר הפוליטיזציה של האקדמיה משמאל, כי הביקורת שלו מופנית נגד המסקנות ה"אנטי ישראליות" של מחקרים ומרצים מסוימים המוכללים באופן מרושל תחת התווית "ניאו-מרקסיזם", ולא נגד הפרוצדורות המדעיות המופעלות כשלעצמן. העניינים היו מסתבכים מאוד בעבור "מוניטור" אילו הוא היה מנסה ברצינות למפות את מגוון הגישות והתפיסות המתקיימות במחקר ומכיר ביחס המורכב בין מסורות מחקר ובין השלכות אידיאולוגיות (שעשויות לנבוע מכל מחקר, לכאן או לכאן). האבסורדיות של הניסיון לקטלג את מדעי החברה לפי ההבחנה "בעדנו" ו"נגדנו" הומחשה בדוח הסילבוסים של "אם תרצו" מ-2010, שסיווג למשל את תורתו של הפילוסוף הליברלי ג'והן רולס כ"אנטי ציונית".

הפקפוק ב"מדעיות" של מחקר ביקורתי על ישראל עולה בקנה אחד עם טענות אחרות של "מוניטור", שלפיהן השגשוג לכאורה של חוקרים "רדיקליים" במדעי החברה והרוח עומד בניגוד לערכים פרופסיונאליים ומריטוקרטיים. ב"מוניטור" טוענים שתהליכי קידום באקדמיה מפלים לטובה, לפי שיטת "חבר מביא חבר", מועמדים אנטי ישראלים. כמו כן, אומרת פרופ' סליקטר, כיוון שתיאוריית הקונספירציה נגד ישראל היא חובקת עולם, למלומדים ביקורתיים קל יותר לפרסם ולמצוא שבתונים באוניברסיטאות עילית בחו"ל. כלומר, שיקולים פוליטיים לא לגיטימיים גוברים, בחלוקת טובין אקדמיים ובהוראה, על שיקולים פרופסיונאליים לגיטימיים. מה שדרוש הוא "איזון". הבעיה היא שהדרישה לאיזון בעצמה נטועה בהיגיון פוליטי ולא פרופסיונאלי. גם אם "מוניטור" צודק, ורוב המרצים במחלקות מסוימות הם פעילי שמאל בעבודתם ומחוצה לה, אין הדבר מעיד על כך שזאת הייתה הסיבה לקבלתם לעבודה – אולי דווקא העבודה הפכה אותם לכאלה, או אולי מאיזו סיבה שלא נלקחה בחשבון דווקא פעילי שמאל הם חוקרים יותר מוצלחים. האוניברסיטאות מצדן טוענות שהן מקבלות אנשי סגל לפי שיקולים של הצטיינות מקצועית ותו לא. אם באמת כך הדבר, איזון על בסיס פוליטי יכרסם בשיקול הפרופסיונאלי-מריטוקרטי, ולא יחזק אותו. אם לא כך הדבר, יש להוכיח זאת – אבל כרגע אין בנמצא הוכחה רצינית. גם לא ברור מדוע "איזון" בהוראה הוא סימן של פרופסיונאליות – בייחוד לא כאשר מדובר באיזון על בסיס השלכותיה של התיאוריה הנלמדת על דמותה של ישראל.

עוד טענה עיקרית של "מוניטור", אשר מדגישה ערכים של שותפות לאומית ושל מנהל ציבורי תקין, היא שמחקר והוראה "אנטי ישראליים" במוסדות ציבוריים מבטאים מעילה באמון הציבור ובכספי המסים שלו. לפני שנעבור לפתרון של "מוניטור" לבעיה זו, כפי שהוצג באירוע, נציין שתי בעיות מקדמיות שמתעוררות. האחת, כיצד מגדירים מחקר "אנטי ישראלי"? סיווג כזה לא יכול להיות פוזיטיביסטי, אלא בהכרח רווי בהנחות נורמטיביות. למשל, האם מחקר שמשתמעת ממנו תמיכה בנסיגה משטחי יהודה ושומרון או ברעיון "מדינת כל אזרחיה" הוא אנטי ישראלי? תלוי בעמדה הפוליטית-נורמטיבית של מי ששאלנו. הבעיה השנייה היא שעלולה להיווצר פה התנגשות עם האתוס הפרופסיונאלי, שלפיו אסור שהחתירה לאמת המדעית תהיה מוגבלת על בסיס אופי הממצאים והמסקנות, שבהחלט עלולים להיות לא פופולאריים – אחרת, איך היינו לומדים מספקנים כמו קופרניקוס וגלילאו שהעולם סובב את השמש? תהיות אלו מובילות אותנו, לקראת סיום, אל הנושא הבוער של "חופש אקדמי" והמאמצים של "מוניטור" להגבילו.

המחקר של פרופ' סליקטר טוען, מזווית השוואתית, שישראל נגועה בבעיה של חופש אקדמי משתולל. המחקר, שלא היה זמין לי ושאין לי דרך להעריך את מהימנות ממצאיו, מדרג את רמת החופש האקדמי במדינות גרמניה, בריטניה וארצות הברית בציונים 5, 6 ו-4.5 בהתאמה. בישראל, לעומת זאת, הציון הוא 9. הדבר נובע, ראשית, מכך שמבחינה היסטורית, מקימיה של האוניברסיטה העברית היו האנטי ציונים יהודה מגנס ומרטין בובר, שדגלו בתפיסה שלפיה אוניברסיטה צריכה להיות עצמאית משיקולים לאומיים. שנית, בשונה ממקומות אחרים, בתי המשפט בישראל מעולם לא התערבו בתוכני המחקר האקדמי. שלישית, בישראל המעבר למודל ניהולי או תאגידי של אוניברסיטה היה מוגבל מאוד. זאת בשונה למשל מבריטניה, ששם השכילה מרגרט תאצ'ר להגביל את החופש האקדמי באמצעות ביטול מוסד הקביעות והכפפת המרצים למשטר נוקשה של הערכת הישגים: "תאצ'ר ביטלה את הקביעות", אומרת סליקטר, "כי היא הבינה שללא קביעות, לאנשים אין את המותרות והחופש לעשות כל מה שעולה על רוחם". ועדת מלץ הייתה חיקוי חיוור של תאצ'ר, אבל אפילו המלצותיה סוכלו. כתוצאה מכך, בישראל רווחת התופעה של מרצים בעלי קביעות שנוטשים את תחום ההתמחות המקורי שלהם לטובת עיסוק בסכסוך. לכן גם רמת הפרסומים יורדת, ומדעי החברה והרוח מידרדרים. נוסף על כך, הסטודנטים נחשפים לאינדוקטרינציה פוליטית במקום "שוק של רעיונות". סליקטר ממליצה אפוא על קמפיין שמטרתו לחנך את הציבור בדבר החופש האקדמי המופרז בישראל.

ההערצה לתאצ'ר הפתיעה אותי במקצת. היחסים בין הימין המדיני והימין הכלכלי בישראל הם מורכבים, ולא פעם אנשי ארץ ישראל השלמה ואנשי עסקים וכלכלנים מצאו את עצמם משני צדי המתרס. אבל בעניין הגבלת החופש האקדמי, כפי שבא לידי ביטוי ב"מוניטור", שתי העמדות מצטלבות. לא במקרה דיבר באירוע "מוניטור" גם ד"ר יעקב ברגמן מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, הלוחם למען הוצאת השליטה בחינוך הגבוה מידי הסגל האקדמי והכפפתו לשיטות ניהול עסקיות וליעדים כלכליים.

מסקרן לראות כיצד ימשיך "מוניטור האקדמיה" לנווט בסבך הנורמות, הרעיונות והסתירות שתואר כאן בקצרה – במלחמת הקודש שלו נגד פעילות אקדמית ביקורתית.


[1]    לצורך כתיבת המאמר השתמשתי גם בהקלטה של האירוע ובחומרים אחרים שהארגון סיפק לי תוך היענות ושקיפות נאותות.

[2]    "מלחמת עמדות" (war of position) היא המטפורה שבה השתמש אנטוניו גראמשי כדי לתאר את המאבק על ההגמוניה במרחב האזרחי. לטענתו, כדי שקבוצה חברתית קאונטר-הגמונית תוכל להחליף את הקבוצה ההגמונית, לא די בכך שהראשונה תתפוס את מוסדות השלטון – עליה לשנות גם את תפיסות העומק האתיקו-פוליטיות של האוכלוסייה. זאת אפשר להשיג רק דרך השתלטות על עמדות מפתח אזרחיות בתחומים כמו כלכלה, חינוך, תקשורת ורוחניות.

[3]    שמטרתה "להצמיח מנהיגות חדשה לישראל שתשנה את השיח הציבורי הקיים ותיצור סדר יום לאומי חדש המבוסס על זהותה היהודית וייעודה ההיסטורי של מדינת ישראל", והלימודים בה כוללים "התמודדות שיטתית עם מערכת הערכים האנטי-לאומית שהשתלטה על השיח הציבורי בישראל" (אתר המכללה).

[4]    אשר פעלה מאז היווסדה ב-2010 למען שינוי תרבותי-פוליטי דרך חקיקה יהודית- שוביניסטית (חוק הנאמנות, חוק הנכבה, הצעת חוק יסוד: ישראל— מדינת הלאום של העם היהודי ועוד) ושינוי האוריינטציה הערכית של בתי המשפט.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

הנצחה ושכחה באתרי מורשת דראקולה

מאת: טל גליקמן

"…עננים כבדים כיסו את הירח. המשכנו לעלות. לעיתים ירדנו בירידות קצרות, אך בדרך כלל עשינו את דרכנו בעלייה. לפתע התחוור לי שהרכב מוביל את הסוסים אל תוך חצר של טירה גדולה ונטושה, שמחלונותיה השחורים, הגבוהים, לא בקע כל אור, וקו המתאר שלה היה משונן כנגד השמים המוארים באור ירח."[1]

קרא עוד

ציטוט זה לקוח מהרומן המצמרר "דראקולה", אשר הפך להצלחה מסחררת החל בצאתו לאור בשנת 1897. הרומן, שכתב בראם סטוקר, תורגם למגוון רחב של סרטים, רומנים ומחזות, אשר האיצו את שיווקו והפכו את דמות הערפד הספרותי לאחת מן הדמויות המוכרות בספרות המערבית כיום. מדובר ברומן בדיוני שנכתב כקטעי יומנים וחליפות מכתבים, המספרים על הרוזן דראקולה, ערפד מוצץ דם, שיצא מטירתו ביערות טרנסילבניה אל חופי אנגליה כדי לרדוף את קורבנותיו ולהפיץ את קללת הערפד. את דמות הערפד הבדיוני ביסס סטוקר על נסיך רומני מן המאה ה-15, ולאד צפש דראקולה. אף שדראקולה ההיסטורי נודע באכזריותו כלפי הטורקים, אין עדות מקומית לכך שנטל חלק בערפדות. כיום, כאשר הרומן מוכר להמונים מרחבי העולם, יש ניסיונות מובהקים של משרד התיירות הרומני לשווק את טירת דראקולה כמוקד תיירותי. כדי להבין כיצד הגלובליזציה משפיעה על הנצחתם של אתרי מורשת, כחוקרים, עלינו לשאול, האם משווקת טירת הערפד הבדיוני, או שמא מבצרו של הנסיך ההיסטורי?

בשורות הבאות אבקש לערוך השוואה בין שני אתרים היסטוריים ברומניה: טירת בראן ומבצר פואנרי. טירת בראן (Bran castle) משווקת כטירת דראקולה הספרותי ומושכת אליה אלפי תיירים מדי יום, אף על פי שדראקולה ההיסטורי לן בה לילה אחד בלבד. האתר השני, מבצר פואנרי (C’etatePoenari), הוא מבצרו הבלעדי של ולאד צפש דראקולה בעת כהונתו כנסיך, ואינו משווק כלל על ידי משרד התיירות הרומני. בכוונתי לקחת אתכם למסע אל הרי הקרפטים ברומניה. אדון באופנים שבהם הונצח עברה הפיקטיבי של טירת בראן, לצד הגורמים שבעטיים נשכח עברו ההיסטורי של מבצר פואנרי.

ראוי לציין כי תיירות מורשת היא נדבך משמעותי שעליו מתבסס משרד התיירות הרומני, גם אם על בסיס  מורשת פיקטיבית. לפני הפיכת השלטון הקומוניסטי ב-1989, לא הייתה טירת דראקולה מוקד התיירות העיקרי ברומניה, והתיירות המקומית ביקרה בעיקר באתרים לאומיים שגילמו היסטוריה ימי ביניימית[2]. לאחר המהפכה החל משרד התיירות לשווק את טירת בראן כטירתו של הערפד, באמצעות שימוש בדימויים הלקוחים מן הרומן. זאת כדי לפנות לקהל מרחבי העולם. אם כן, כיצד הונצחה טירת בראן כטירת דראקולה?

ראשית, מיקומה הגאוגרפי של טירת בראן הוא חלק בלתי נפרד מהנצחתה כאתר מורשת. הטירה ממוקמת בהרי הקרפטים, כעשרים ושבעה קילומטרים מהעיר בראסוב, יעד התיירות השני בגודלו ברומניה. בכל שנה נוהרים המוני תיירים אל העיר בשל אתר הסקי שבקרבתה, שנקרא פויאנה בראסוב. נוסף על כך, העיר היא מוקד משיכה אינטנסיבי לקהל הרחב. כנסיות גותיות מעטרות את רחובותיה, ויש בה מופעים, מסעדות, דוכנים ועוד. מכאן מתבקשת ההנחה שבעזרת קרבתה של העיר בראסוב האטרקטיבית משרד התיירות הרומני משווק את טירת בראן כטירתו הבלעדית של הערפד.

נוסף על מיקומה האסטרטגי, הנצחתה של בראן כטירת הערפד כרוכה בשיווק פנימי ענף, שכולל אביזרים נלווים ומוצרי צריכה. בניגוד לציפיות התיירים לחזות במוטיבים ערפדיים המוכרים להם מתרבות הפופ, פנים הטירה מנוהל כמוזיאון לאומי שמציג את רומניה של ימי הביניים. זהו ניסיון של ממשלת רומניה לשמר מעט מן המסורת המקומית, לאור בואם של התיירים מכל העולם. אולם מחוץ לטירה ניצבים מסעדות ודוכנים רבים שמוכרים מוצרים המייצגים את הערפד הספרותי: פסלוני דראקולה, ספלים, פוסטרים וכיוצא בזאת. מוצרים אלו הם ייצוגים גלובאליים של העבר. כלומר, תוך התמקדות בהיבט הספרותי של העבר, המוצרים מנציחים עבר מדומיין שאין לו קשר להיסטוריה הלאומית. כך, בהדרגה, מרחיקים את התייר הצרכן מעברה הלאומי של רומניה.

זאת ועוד, יש חוקרים שגורסים כי הנצחתה של טירת בראן מעוגנת בדמיון הגראפי בינה ובין הטירה שתיאר סטוקר בספרו. ברומן "דראקולה" מתוארת טירת הערפד כבעלת מראה גותי והיא ממוקמת לאורך דרך בשם Borgo pass. טירת בראן תואמת לייצוג זה, הן מבחינת חזותה הגותית הן מבחינת מיקומה הטופוגראפי. הטירה מושכת אליה פלח תיירות שנקרא "תיירות דראקולה", אשר תר אחר ייצוגים ספרותיים שתוארו ברומן. לתיירים אין עניין במבצרו ההיסטורי של הנסיך מן המאה ה-15, אלא בייצוגים אשר "יקימו לתחייה" את דמותו הפיקטיבית. כיום אפשר לראות כיצד תיירות זו פעילה באופן אינטנסיבי ומתוחזקת על ידי משרד התיירות הרומני[3].

לעומת הטירה, מבצר פואנרי (C’etatePoenari) נבנה במאה ה-13 על ראש צוק, על ידי שליטי מחוז ולאכיה שברומניה. במאה ה-15, בשל מיקומו האסטרטגי של המבצר, רכש אותו ולאד צפש דראקולה והפך אותו לאחד ממבצריו הפעילים ביותר. במבצר זה שיפד ולאד את קורבנותיו ונקט בפעולות אכזריות נגד אויביו. לקראת סוף ימי הביניים ננטש המבצר כליל, ועד המאה ה-17 נותר בהריסות. יש השערות כי שימש כמקום לינה זמני לזרים בעת השלטון הקומוניסטי, אך במשך שנים רבות לא היה עיסוק במבצר כטירתו ההיסטורית של דראקולה. במילים אחרות, משרד התיירות הרומני בחר להשכיח את עברו ההיסטורי של המבצר, ואילו טירת בראן, שבה לן דראקולה לילה אחד בלבד, משווקת כטירתו הבלעדית. מחיר כרטיס כניסה למבוגר לטירת בראן הוא כ-25 lei, שהם כ-27 ש"ח. אלפי מבקרים פוקדים את הטירה מדי יום, ושיווק הטירה מתברר כמקור הכנסה מרכזי למדינה[4]. מנגד, חוסר יכולתו של מבצר פואנרי לגרוף כסף למדינה תרם לשכחתו השיטתית.

אין ספק שמיקומו הגאוגרפי של  מבצר פואנרי הוא הרבה פחות אטרקטיבי לתיירים ממיקומה של טירת בראן, הניצבת בקרבת העיר בראסוב. המבצר, שממוקם על ראש צוק במעלה 1,500 מדרגות תלולות, מבודד מאטרקציות, והכפר הקרוב אליו ביותר הוא במרחק של שישה ק"מ. עד כה ידוע על אכסניה שעתידה להיבנות בקרבת מקום, אך דבר זה הוא בגדר שמועה בלבד[5]. כפי שנאמר קודם, מטרת משרד התיירות הרומני היא למשוך קהל תיירותי רב. לפיכך בחרו במשרד להשכיח את עברו ההיסטורי של  מבצר פואנרי בשל אי נגישותו לתיירים. כמו כן מבצר פואנרי נותר כיום בהריסות. אפשר להניח שאת המשאבים שיוכל משרד התיירות לנצל כדי לשקמו יעדיף לנתב לשיווק  טירת בראן, בשל יתרונותיה הכלכליים כמתואר לעיל.

עוד גורם לשכחת עברו ההיסטורי של מבצר פואנרי קשור למניעים אידאולוגיים. בעת השלטון הקומוניסטי התבססה התיירות המקומית על תיירות מורשת. דהיינו, מוקדי התיירות ברומניה היו אתרים בעלי ערך לאומי שהציגו את אורח החיים הרומני של ימי הביניים – לבוש, חפצים היסטוריים וכו'. כשביקר באתרי המורשת, תר קהל התיירות אחר משמעותם ההיסטורית. עם קץ השלטון הקומוניסטי, הרפורמה האידאולוגית הביאה איתה את הצורך לשווק את דראקולה הספרותי כדי למשוך את התיירות הבין-לאומית. החלה פנייה לתיירות מרחבי עולם לפי מוטיבים מיתיים המוכרים לה. כך פחת היחס בין מספר תיירי המורשת ובין מספר התיירים הגובר של תיירי דראקולה. מבצר פואנרי נדחק לפינתו ההיסטורית, ומשם לתהום הנשייה[6].

 

חלק ממטרתם של אתרי מורשת היא "להחיות את העבר". אולם עם האצת הגלובליזציה במאה העשרים נדחקה הלאומיות מן הזיכרון הקולקטיבי ורכשה סממנים גלובאליים. באמצעות בחינה של טירת דראקולה ברומניה כמקרה בוחן אפשר לראות בבהנצחת טירת בראן ובהשכחת מבצר פואנרי תוצאות של השינויים הפוליטיים הללו שחלו ברומניה. עם מעברה למערכת שלטונית מודרנית, דהיינו, לדמוקרטיה, נפתחו שעריה של רומניה לתיירים מרחבי העולם. כדי להפיק רווח כלכלי מענף התיירות, נדרשה המדינה לתת פירוש מחודש של אתרי המורשת שברשותה. כך, בהדרגה, עברו ייצוגיה ההיסטוריים הסבה לעולם הדימויים של המבקר מן המערב: דמות דראקולה הספרותי, הרומנטי ומוצץ הדם.

אפשר לראות כי משרד התיירות הרומני לקח מצרך בעל ערכים היסטוריים ולאומיים, ועשה לו אוניברסליזציה. הנצחת טירת בראן התאפשרה רק כאשר "הצמיד" לה דימויים ספרותיים שמוכרים בזירה הגלובאלית. בדרך זו הפך משרד התיירות את הטירה למוצר שהתייר הגלובאלי יכול לרכוש. במקביל לכך נשכח מבצר פואנרי מפני שלא התאים לשיווק התיירותי. אין זה מן הנמנע שיכולתו של התייר הבין-לאומי לצרוך אתר מורשת היא שיקול עיקרי להנצחתו של אתר, בין שהוא מגלם מורשת היסטורית ובין שלא. אם כן, הנצחת טירת דראקולה אינה רק מגלמת את סיפורו הרומנטי של הערפד, אלא היא גם תורמת להבנת השפעת הגלובליזציה על היבטים של זיכרון ושכחה במערכת התיירות כיום.

 


[1]Stoker, B. “Dracula”. UK: Archibald Constable and Company, 1897.

[2]Muresan, A.& Smith, K.A. 1998. "Dracula's Castle in Transylvania: Conflicting Heritage Marketing Strategies." International Journal of Heritage Studies 4(2): 73-85.

 

[3]Reijndres, S. 2011. "Stalking the Count:  Dracula, Fandom and Tourism." Annals of Tourism Research38 (1): 231-248.

[4] http://www.bran-castle.com/

[5]Negrusa, A. et al. 2007. "Should Dracula Myth Be a Brand To Promote Romania as a Tourist Destination?" Interdisciplinary Management Research 3: 39-56.

[6] Houvi, T. 2008. "Tradition and History as Building Blocks for Tourism: The Middle Ages as a Modern Tourism Attraction." Valhian Journal of Historical Studies 10: 75-85.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

גם אני רוצה להיות טייקון

מאת: ערן פסקל

בתחילת חודש נובמבר הופץ באופן ויראלי סרטון של הזוג הצעיר לינוי ואהד לוטם, המבקש עזרה במימון בניית ביתם בצפון הארץ. זוג צעיר המתקשה לגייס מימון לביתו הראשון הוא לא סיפור נדיר או חדש, אולם האופן שבו בחרו בני הזוג לוטם לגייס אותו הוא ביטוי של מגמה גוברת של "מימון המון" או "מימון חברתי".

קרא עוד

האתרים "מימונה" ו"headstart" הם הגרסה הישראלית של "kickstart" האמריקאית, והם מהווים פלטפורמה שבה יכול יזם לגייס הון באמצעות מנגנון רשתי. היזם או היזמים בונים עמוד פרופיל לפרויקט שהם מעוניינים לממן ויוצרים הצעה רעיונית לפרויקט. היזמים מבקשים ממממנים פוטנציאליים להעביר להם כסף, ובתמורה הם מציעים סוגים שונים של תגמול. התגמול למממנים משתנה מפרויקט לפרויקט, וכמוהו גם גובה התשלום המבוקש. הרעיון שעומד מאחורי פלטפורמות אלו המנצלות מודלים של ייצור רשתי או של "Peer Production", שהוגדר בספר "wikinomics" כך:

"In its purest form, it is a way of producing goods and services that relies entirely on self-organizing, egalitarian communities of individuals who come together voluntarily to produce a shared outcome. In reality, peer production mixes elements of hierarchy and self-organization and relies on meritocratic principles of organization. (Tapscott and Williams, 2006, p 66) " [1]

אולם, במקום לפנות למקורות המימון ה"מסורתיים", כגון בנקים, קרנות הון סיכון או אנג'לים, שבעזרתם קשה לעתים לגייס השקעה בשל רצונם להיות בטוחים ביכולותיו של הלווה להחזיר את ההלוואה כאשר מדובר בבנק, או בשל הכוח הרב שנדרש כדי לשכנע קרן הון סיכון או אנג'ל בפוטנציאל הרווחי הגלום ביוזמה זו או אחרת. נוסף על כך, נוצרת גם מחויבות כלפי המממן לעמוד ביעדים כאלה או אחרים, או לחלופין יכולה להיווצר שליטה מוחלטת של המממן על היוזמה עקב בעלותו על מניות או על אופציות. הפלטפורמה החדשה מחלקת את הסיכון למשקיעים רבים ובכך ההשקעה של כל אחד מהם קטנה וטומנת בחובה סיכון נמוך יותר. דבר זה מגדיל גם את מספרם של המממנים הפוטנציאליים, וכעת כל אדם שנתקל ביוזמה יכול לממן בזעיר אנפין בהתאם ליכולותיו. בתמורה להשקעתם המממנים מקבלים תגמולים שונים התלויים בגובה ההשקעה, החל בהכרת תודה והערכה ועד ביקורים במשרדי היזמים. במקרים מסוימים המממנים אף מקבלים השפעה או השתתפות בפרויקט. מעבר לתגמולים הממוסדים,המממנים זוכים להרגיש שהם חלק מתהליך יצירה משותף,ואם הפרויקט יקרום לבסוף עור וגידים, הם יוכלו לחוש כי לתרומתם היה חלק במימוש הפרויקט.

מגמת מימון ההמון מהדהדת מודלים של ייצור רשתי שנפוצו בעשורים האחרונים ומשתמשים במרשתת כדי לקשר בין יצרנים שונים ברחבי הגלובוס למען עבודה על פרויקטים משותפים. הייצור הרשתי נחשב בעיני חוקרים דוגמת  Clay Shirkyו-[Yochai Benkler[2 מהפכה של ממש באופן הייצור. הם רואים בו ייצור דמוקרטי, שיתופי ומכיל, המאפשר יוזמות ומקדם את הטוב הכללי. מימון ההמון דומה לייצור הרשתי, אולם הוא משנה מעט את המבנה הרשתי ויוצר היררכיה במבנה שלכאורה היה קודם שטוח.ההיררכיה החדשה באה לידי ביטוי בכך שהמימון החדש יוצר אמנם מצב שבו יש השתתפות קהל, אולם היזם עומד בראש ההיררכיה, ומרגע העברת ההון מהקהל אל היזם הוא מנהל את ההוןואת המשאבים לטובת מטרת הפרויקט. נוסף על כךמודל זה תוחם את גבולות ההשתתפות של ההמון ומצמצם אותם למימון בלבד, אולם המוטיבציה "לקחת חלק" ולהשתתף בפרויקט חלוצי עדיין מתקיימת בפלטפורמות אלו.

שני פרויקטים שקיבלו תהודה תקשורתית בשבועות האחרונים בישראל הם הפרויקט של משפחת לוטם והפרויקט שמובילרוגל אלפר למען מימון הפקת עונת שידורים לתכנית התרבות "ינשופים", ששודרה בערוץ  8 בכבלים וירדה מהמסך עקב חילופי בעלות בערוץ. לאחר שירדה התכנית מהמסך פנה אלפר לכמה גופים כדי להמשיך בשידור התכנית בערוץ תקשורת אחר, אולם הוא נתקל בדחייה. הפרויקטים האלה נושאים בתוכם תמות הקשורות למחאת מעמד הביניים של קיץ 2011 וקוראים להשתתפות ולערבות הדדית, וזאת כדי לא להיות תלויים בבעלי הון."בלי טובות של כל מיני מושכים בחוטים שאנחנו המריונטות שלהם, שכשבא להם אנחנו יכולים להופיע וכשלא אנחנו נבעטים", אומר רוגל אלפר בראיון לעיתון הארץ, "יש לנו את הקהל שלנו, וזה צריך להיות עניין בינינו ובין הקהל שלנו". אלפר, שבזמן המחאה הנחה את התכנית (שעוד שודרה ב-2011 בערוץ 8 ) ממאהל המחאה ברוטשילד, אינו רוצה להיות תלוי בגוף שידור גדול שהוא רואה כמסואב ומונע משיקולי רייטינג זולים, ולכן הוא פונה לקהל, תרתי משמע, כדי שזה יעזור לו לממן את הפרויקט שלו. בדומה לוגם משפחת לוטם אינה רוצה להיות תלויה בשיקוליהם של הבנקים ובדרך החזרת תשלומי המשכנתא שיבחר הבנק.הם מעוניינים ליצור מנגנון שבו ההמון עוזר להם לממן את רכישת ביתם והם,בתמורה, יחזירו את "החזרי החוב" בצורת תרומות חודשיות לעמותות שיקדמו את הרווחה בחברה הישראלית.

נראה כי שתי היוזמות מתכתבות עם שיח המחאה החברתית– שאיפה להימנעות מתכתיבים של בעלי ההון, לערבות הדדית ולהחזרת הכוח לציבור. אבל למעשה שתיהן פועלות הלכה למעשה בתוך השיח הניאו-ליברלי שנגדו יצאה המחאה כביכול. ההוגה האוסטרי פרידריך האייק מבטא את הניאו-ליברליזם כך:

"condition of liberty in which all are allowed to use their knowledge for their purposes, restrained only by rules of just conduct of universal application, is likely to produce for them the best conditions for achieving their aims." (Hayek 1973, page 53)[3]

אם כן, משפחת לוטם אינה מבקשת את התערבות המדינה כדי ליצור מנגנונים שיאפשרו לה לממן את ביתה בכוחות עצמה, אלא מבקשת למנוע גם את ההתערבות של בעלי ההון. כמו משפחת לוטם, גם אלפר, בפרויקט שלו, אינו מבקש ליצור שידור ציבורי טוב יותר או תמיכה מהממשלה, אלא להוציא את ה"מתווך"- בעל ההון, חברת ההפקה או האולפן – ולשאת ולתת ישירות עם הקהל הפוטנציאלי של תכניתו. השם שניתן לפלטפורמה של "מימונה" – "מימון חברתי" – הוא שם מתעתע, מפני תואם לרוח מחאת קיץ 2011, אבל הוא פועל בדיוק להפך. במקום לדרוש מנגנונים חדשים לחלוקת ההון במשק, צורת המימון החדשה מציעה את האפשרות להפוך כל אדם מהשורה ל"טייקון"- להשיג בעלות על הונם של אחרים ולנהל אותו כאוות נפשו.

המימון החברתי מעניק תחושה של דמוקרטיה ומציג עצמו כאלטרנטיבה הוגנת יותר לאמצעי המימון המסורתיים (לדוגמה, אפשר לראות את סרטון ההסבר באתר "מימונה"). אולם יש לבקר גם את מודל זה של מימון ההמונים. בפועל, היוזמה של משפחת לוטם אינה מציעה פתרון למשבר הדיור, ובמקרה הטוב היא תפתור רק את הבעיה הפרטית של המשפחה (נכון לזמן כתיבת שורות אלה הצליחו בני הזוג לגייס שמונה אחוזים בלבד מהכסף הדרוש למימון ביתם העתידי). גם אילו הייתה היוזמה פותרת את בעייתם של בני הזוג לוטם, זהו פתרון נקודתי, שכן לא לכל הציבור גישה למחשב, מצלמה, תוכנות עריכה וכמובן שלא ההון התרבותי והחברתי הנחוץ כדי לגייס כסף למימון פרויקט זה או אחר. המימון הרשתי מעביר את הסמכות מבעלי ההון להמון, וככזה אין ספק שהוא דמוקרטי יותר מאופני מימון מסורתיים. אך הוא אינו "חברתי" כפי שמקובל לחשוב עליו, משום שאינו מציע מנגנון החותר לשוויון, אלא רק כזה החותר לשוויון הזדמנויות בתפיסה הניאו-ליברלית.

 


[1] Tapscott, Don and Williams, Anthony d. 2006. "Wikinomics" New York: "Penguin Books".

[2]Benkler, Yochai. 2006. "The Wealth of Networks" New Haven and London: "Yale University Press"

Shriky, Clay. 2009. "Here Comes Everybody". New York: "Penguin Books".

[3] F. A. Hayek, 1973," Law, legislation, and liberty :  a new statement of the liberal principles of justice and political economy", Chicago, Ill. : University of Chicago Press,

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

לא סתם אחת 'יפה'–דיון במושג הגלובליזציה מבעד למקצוע הדוגמנות

מאת: אלומה קפטן

ליה קבדה (Liya Kebede) היא אחת הנשים היפות בעולם. זאת אינה רק דעתי, אם לשפוט לפי ההייפ חוצה הגבולות שקיים סביב הדוגמנית האתיופית. באמתחתה של קבדה חוזי פרסום עם ענקיות איפור בין-לאומיות, קמפיינים של רשתות ביגוד עממיות ושל בתי אופנה עילית, ועיטור שלל שערי מגזינים נחשבים ברחבי העולם. אפילו ארגון הבריאות העולמי הצטרף להתלהבות ב-2005, ומינה אותה ל"שגרירת רצון טוב". במילים אחרות, נראה שלא משנה היכן תחיו, דמותה של קבדה משפיעה על חייכם– או לפחות מופיעה בהם.

מעבר לדיון ביופייה, דמותה חוצת הגבולות של קבדה מרתקת בשל השאלה שהיא מעלה – כיצד קורה שבעולם של היום, בכרזות ברחובות עיר ביפן נראית דוגמנית קנדית, באלה שבקנדה דוגמנית גרמנייה, ובגרמניה מקדמת את פנינו דוגמנית אתיופית? התשובה לדעתי טמונה בקשר שבין מקצוע הדוגמנות ובין תהליכי הגלובליזציה– תנועה של אנשים, רעיונות, כסף, מידע ודימויים (1990, Appadurai). כלומר,הדוגמנות מובנית כחלק מהגלובליזציה, ובה בעת מקדמת תהליכים גלובליים. אם בעבר נעשה שימוש בדמות הדוגמנית להנחלת ערכים ולעיצוב חוויית הפרט בשוק המקומי, סקירה של אמצעי פרסום בעולם מגלה כי דמותה הפכה רב-תרבותית. ופני התרבות הגלובלית – כפני הדוגמנית.

קרא עוד

העיסוק במקצוע הדוגמנות בספרות המחקרית הוא מועט. הסיבה העיקרית לכך היא תפיסת המקצוע כלא ראוי לבחינה אקדמית. הספרות שכן קיימת עוסקת ברובה בנושאים מצומצמים (כגון דימוי גוף "לוקה", א-לה "ברבי"), ומתמקדת ביחיד, מתוך פריזמה פמיניסטית. עם כל העניין שבגישה מגויסת זו, הייתי רוצה להסיט הדיון משם למקום מערכתי, שמאפשר בחינה של מציאות מורכבת ורחבה יותר–חברתית, כלכלית ותרבותית.

הדוגמנות אינה שדה סטרילי ופשוט למחקר. כפתרון אציע כי המקצוע מובנה כחלק אינטגראלי של שלושה מוקדים: מודלים של יופי, תעשיית האופנה ושוק הצרכנות והפרסום. כל זה הופך מעניין כאשר מציבים את שלושת המוקדים ביחס למגמות הגלובליזציה. זאת אומרת, בחינה של תהליכי סטנדרטיזציה של תפיסות חברתיות של יופי, גלובליזציה של תעשיית האופנה וצמיחת תרבות צרכנית-גלובלית.

 

הגלובליות של היופי

הדוגמנות עוסקת בבסיסה במראה החיצוני ובהתאמתו למדדי הערכה – מודלים חברתיים של יופי. מכאן,שהדוגמנית היא דמות מפתח בחיזוק מדדים גלובליים ובקשר של סטנדרטים אלה לתפיסות לוקאליות של אסתטיקה. תחילה יש לזהות כי עצם הגדרת הסטנדרט – הקביעה מי יפה ומי לא – משקפת תפיסה של יופי כמשאב של כוח חברתי. תפיסה זו היא כמובן המנוע להיווצרותה של דמות הדוגמנית. בכל מעשה ארגון של חברה אנושית מקושר יופי חיצוני לסטאטוס חברתי (Etcoff, 2000). ומדוע? משום שיופי אינו מושג אובייקטיבי (גם אם הוא מושפע מנטיות מובנות ביולוגית), אלא הוא מושג יחסי ותלוי מעשה השוואה (שם). פירוש הדבר, שהגדרת ה"יפה" בנויה משני מרכיבים – מרכיב אוניברסאלי (הביולוגי) ומרכיב אידיאולוגי-מאבקי (החברתי).

טרם מלחמת העולם השנייה ועליית מערך חברתי והשוק חוצה הגבולות, היו הגדרות היופי בכל חברה בעלות אופי הומוגני ופרטיקולארי (Barlow et al, 2005). אולם עם פתיחת הגבולות השתנו החברות ועמן ההגדרות. היופי הפך מוטה גלובלית. כתוצאה מכך, אידיאל היופי בחברה הגלובלית נהיה יותר ויותר אוניברסאלי ומורכב. בנקודה זו חשוב להדגיש כי השתייכות לקבוצה חזקה חברתית, באשר חוזקה הוא פוליטי, תרבותי או כלכלי, משמעה יכולת השפעה על תפיסות היופי (Etcoff, 2000). כלומר, תהליכי הגלובליזציה הביאו ליצירה של מעין זירת מאבקים רב-תרבותית, שבה אפשר למצוא השפעות של אידאלים שונים של יופי. כמובן, אי אפשר לקבוע חוקים קבועים לסטנדרטים אלה, שכן כל תוצר של מאבק נתון לשינויים תמידיים.

הדוגמנית בעידן הגלובלי מייצגת תהליכי סטנדרטיזציה אלו. בכך, דמותה מושפעת ומתעצבת לאור השינויים שחלים באידיאלים האוניברסאליים. מקצוע הדוגמנות הפך למקצוע חוצה גבולות, ובשוק מיוצגים כיום מוצאים אתניים רבים. זאת ועוד, ברצוני להציע כי ה-(aesthetic labor" Wissinger, 2009") שמבצעת הדוגמנית בספרה הגלובלית הוא התשתית שעליה מובנים שני המוקדים הבאים שיועלו על הפרק- תעשיית האופנה ושוק הצרכנות והפרסום.


הדוגמנות ותעשיית האופנה הגלובלית

אם היופי הוא כלי העבודה של הדוגמנית, הרי תעשיית האופנה והיופי היא מרחב הפעילות. מכאן, שאת הדוגמנות יש להגדיר כאובייקט תעסוקתי. ככזה, הוא מהווה פלח מתעשייה רחבה יותר – תעשיית האופנה והיופי. השתייכות זו מציבה את הדוגמנות חוצת הלאום כמנוף תעסוקתי רחב עובדים.

תעשיית האופנה כיום היא בעלת פריסה גלובלית רחבה, ושווייה של תעשיית היופי העולמית לבדה בשנת 2006 עמד על כעשרים ושלושה מיליארד דולר (Jones, 2006). בדומה לדיון על יופי, פניה של התעשייה גם הם השתנו בעקבות תהליכי הגלובליזציה. בעבר הייתה התעשייה מורכבת מהרבה עסקים לוקאליים וממעט בתי אופנת יוקרה בפריסה בין-לאומית (שהיו סלקטיביים ולא יצרניים). כיום, מרבית בתי העסק נמצאים בבעלות של תאגידים בין-לאומיים.

כיצד זה קרה? מעצם היותה שירותית, התעשייה מתבססת על התמריץ לייצר מושאי צריכה. תלות זו בצרכן היא גורם עיקרי בדרישה התמידית להרחיב קהלי יעד. המעבר ממבנה כלכלי לוקאלי לגלובלי הביא את העסקים לתור אחר קהלי יעד חדשים ואחר שיתופי פעולה חוצי גבולות,והתעשייה המקומית הפכה למופנית כלפי חוץ. עם שינוי זה עלה הצורך בקידום אסטרטגיות השיווק של בתי האופנה, שהרלוונטית בהן הייתה שימוש עולה בדמות הדוגמנית והפצתה בצורה גלובלית. בשל הקשר הברור שבין אופנה ליופי, אפשר לטעון כי מקצוע הדוגמנות משמש כמשאב חברתי. כשוק שבו פלח דומיננטי מקהילות הייצור והצריכה הוא נשים, אולי יש להגדיר את תעשיית האופנה כשוק שעבר גלובליזציה מגדרית, ואת הדוגמנות כנתיב להעצמת העובדת.

דוגמנית בורגנית או פועלת בדוגמנות? (רגע מרקסיסטי)

אבל האם התפיסה של הדוגמנות כמקצוע חזית בכלכלה העולמית היא מתעתעת, והדוגמנות היא בעצם ביטוי לניצול ושחיקה מעמדיים? אם לאמץ את נקודת המבט הביקורתית של זיגמונט באומן ב"גלובליזציה: ההיבט האנושי", "הבורגנים" של היום הם המשקיעים ובעלי החברות הניידים, ואילו "הפועלים" – העובדים וספקי התעשייה. בחינה של יום העבודה של דוגמנית בין-לאומית ממוצעת מגלה כי יומה אינו חופשי, אלא מוכתב ותלוי בגורמים חיצוניים. היא אינה הבעלים שלעבודתה ושלניידותה בעולם. במילים אחרות, היא אינה יכולה להגשים ערכי תרבות גלובלית שדמותה מייצגת. היש שעבוד נורא מזה? וכאן העניינים מסתבכים. האם הדוגמנית משתייכת לבורגנות או למעמד הפועלים של העידן המודרני? אז נכון, הדוגמנית הממוצעת כיום היא במידה מסוימת מקדם ומתווך צריכה. אולם דוגמנית מצליחה אשר הופכת לשם דבר, נהיית הבעלים של עבודתה (Wissinger, 2009) וזוכה לא רק לכוח בעיצוב דמותה, אלא גם למעמד כמעצבת בתרבות צריכה גלובלית. מיצוב יחסי זה מתקשר לנקודה הבאה בדיון.

 

דוגמנות, פרסום, צריכה

התפתחות תעשיית הפרסום יחד עם תהליכי הגלובליזציה הייתה לערוץ שבאמצעותו עיצבה תעשיית האופנה את דמות הדוגמנית כמפיצה של תפיסות צריכה ואסתטיקה,ואת הדוגמניתכאייקון בתרבות צרכנית.תעשיית הפרסום הגלובלית מזוהה עם הפיתוחים הטכנולוגיים (מצלמת הנגטיב ואמצעי התקשורת) שהוצגו לשוק החל בשלהי המאה ה-19.הופעת פיתוחים אחרים– מוצרי טיפוח תעשייתיים (סבון, קרם לחות, משחת שיניים) ומוצרים משני מראה (איפור)–העלתה את המודעות לצריכה, ויחד עם עליית הונם של המגזינים בשנות הארבעים, הייתה תמריץ חשוב במינוף עולם הפרסום המתפתח. ככל שהתקדמה היכולת הטכנולוגית, כך התפתחה היכולת להפיץ מידע, והעולם הפך ליותר ויותר גלובלי. 

תעשיית האופנה מונעת מתקשורת, ולכן אפשר לראות בפרסום כלי מרכזי שדרכו היא מעבירה תכנים לקהלי צרכנים רב-תרבותיים (פוטנציאליים וקיימים). התחרות בקרב אלה דורשת אימוץ של טקטיקות פרסום היוצרות סטנדרטיזציה בין השווקים. הדבר נעשה בעיקר באמצעות דמויות איקונין "נושאות תדמית" (Nelson & Paek, 2007) כדוגמת הדוגמנית. לא בכדי גדל מספר סוכנויות הדוגמנות בעולם ביותר ממאתיים אחוז מאז שנות השלושים (Wissinger, 2009). יש כאן חיבור בין פרסום ובין אידיאולוגיה מודרניסטית – צרכנית, גנדרנית -שבה הפנאי לצרוך יופי מעיד על הצלחה.Barlow (et al, 2005)עיצבה את מקצוע הדוגמנות חוצה הלאום כסוכן תרבות מרכזי.כיניתי זאת "סוכן תרבות" ולא רק "מייצג צריכה", משום שאין מדובר בתרבות מעודדת צריכה גרידא, כי אם בתרבות שבה מועבר תוכן תרבותי באמצעות מקדמי הצריכה.

בתרבות זוהדוגמנית נושאת מעמד אמביוולנטי. מצד אחד, היא אינה מתווך שיווקי בלבד במפגש הצרכן עם הסחורה, והיא עצמה וחייה האישייםנמכרים כמוצר (קייט מוס, בקיצור). במרחב המודרני היא אינה אדם פרטי, אלא מוצר לצריכה בשוק הגלובלי. מצד שני, ייתכן שהדומיננטיות של דמות הדוגמנית במרחב הצרכני מעניקה לה כוח להשפיע ולעצב תרבות. אמנע מהדוגמה הברורה מאליה (שוב, קייט מוס) ואעיז ואטען כי להתעצבות הדוגמנות כמקצוע חוצה לאום הייתה השפעה רבה במהפכה התפיסתית של הנשיות במודרנה. ממבשלת, רעיה ואם, התעצבה האישה למרוכזת בעצמה (אינדיבידואליסטית),לבעלת מודעות עצמית, וחשוב מכול –לנדרשת לעיסוק עצמי במראה החיצוני. זאת, כמובן, כשהיא מושפעת מדמות הדוגמנית. העיסוק הזה, בעצמי החיצוני, היה בין הגורמים שאפשרו את הדרישה לעיסוק ב"עצמי" בשיח הנשי (Wissinger, 2009; Barlow et al., 2005).

(אליס סוול האמריקאית, שזכתה להצלחה תעסוקתית רבה באסיה, בפרסומת של "סוני" בהונגקונג [2006])

 

מוסר השכל

יש שרואים את מקצוע הדוגמנות כמטופש ולא רלוונטי לחשיבה המחקרית. מול גישה זו, אני מאמינה כי ניסיון לבחינת המקצוע והצבתו מול מושג הגלובליזציה (נושא "חם" לכל הדעות) מאפשר לזהות את המרכזיות העולה של דמות הדוגמנית ושל התחומים שהיא מייצגת בתרבות המודרנית.זאת ועוד, דרך פירוק המקצוע למרכיביו אפשר לדון במושג היופי ובכוחו התרבותי והחברתי, בשינויים במערך הכלכלה והעבודה המודרני, בהיבטי תרבות הצריכה ובהשלכות תרבות זו על היחיד ועל החברה. אז בפעם הבאה שאתם מעלעלים במגזין, חולפים על פני שלט חוצות או צופים בפרסומת עם איזו דוגמנית שמחייכת לה – תשימו לב, הפנים האלה לא סתם מקשקשות שפה זרה, הן מדברות מציאות גלובלית.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

ריבוי מודרניות: קווים למחשבתו הסוציולוגית המאוחרת של ש"נ אייזנשטדט

מאת: שלמה פישר

תלמידים במחלקות לסוציולוגיה בישראל מכירים, אולי,  את העבודה של שמואל נח אייזנשטדט על החברה הישראלית, ובעיקר על קליטת עלייה משנות החמישים של המאה שעברה (אייזנשטדט 1952), וכן את ספרו על החברה הישראלית (אייזנשטדט 1966). אולם הרבה פחות ידוע על עבודותיו במחקר סוציולוגי כללי – על אימפריות ומודרניזציה, וחקר השוואתי של ציוויליזציות, דורות ועוד. ברשימה זו אני מתייחס לפרדיגמה התיאורטית האחרונה שהציע אייזנשטדט, שנעשתה מוקד התעניינות ועוררה דיונים בין-לאומיים באירופה, בהודו, בסין, ביפן ובאמריקה הלטינית – "ריבוי מודרניות" ( Eisenstadt 2000  אייזנשטדט 2010). ברצוני להתחקות בקיצור נמרץ אחרי התפתחות פרדיגמה זו, ובעזרתה לתת תמונה של דור שלם של מחקר וניתוח סוציולוגי אינטנסיבי.

קרא עוד

הפרדיגמה של ריבוי מודרניות התפתחה בשני מסלולים: הראשון – דרך המושג של  "הפוסט-מסורתי"; והשני – דרך הפרדיגמה של "עידן הציר".

מושג הפוסט-מסורתי  (Eisenstadt 1973) צמח מתוך ביקורת על התיאוריות הקלאסיות של המודרניזציה, שהדגישו את מידת הבידול החברתי ושינויים מבניים וסוציו-דמוגרפיים אחרים כגון עיור ותיעוש. גישה זו הולידה את הציפייה שככל שחברות ייעשו מודרניות יותר, כך הן ייעשו דומות יותר זו לזו.

אייזנשטדט ואחרים ביקרו תיאוריות אלו על בסיס  התפתחויות בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, שהראו שהתפרקות המסגרות המסורתיות ועלייה במדדים המבניים או הסוציו-דמוגרפיים, לאו דווקא הובילו לצמיחה של חברה מודרנית מתפקדת. עם זאת, יש מדינות, כמו יפן, שצלחו מודרניזציה מוצלחת מאוד בחסות סמלים ומוסדות מסורתיים. טענות אלו השתלבו עם תצפיות שהראו שבפועל, חברות שעוברות מודרניזציה מציגות שוֹנוּת גבוהה מאוד בתבנית המוסדית שלהן ואינן נענות לציפייה של התכנסות לדגם אחד.

כדי לתת מענה לבעיות אלו טען אייזנשטדט שגם אם הסמלים והמנהגים המסורתיים נעלמים בתהליך מהפכני או במודרניזציה חריפה, עדיין נשמרות אוריינטציות תרבותיות רחבות המעצבות את הסדר המוסדי, בייחוד את הסדר הפוליטי ואת הסדר הריבודי. כך הצביע אייזנשטדט על המשכיות חזקה של הדפוסים של רוסיה הצארית בעידן הקומוניסטי, למרות חיסולן של המלוכה והאריסטוקרטיה הרוסית המסורתית. כמו כן, הוא הצביע על דפוס שונה שאפיין את מערב אירופה, הן הפיאודלי והן המודרני. הדפוס הרוסי מתאפיין במרכז פוליטי אחד שבתקופה המסורתית שכן במונרכיה (בצאר) ובביורוקרטיה הגבוהה, ובעידן הקומוניסטי שכן בהנהגת המפלגה ובביורוקרטיה הגבוהה. בדפוס זה, המרכז חודר מצד אחד לפריפריה ומשתלט עליה כדי לגייס משאבים וליצור מחויבות ליעדיו, ומצד שני הוא מונע מהפריפריה, בכוח ובאלימות, להשפיע עליו. לעומת זאת, מערב אירופה – גם הפיאודלי וגם המודרני – התאפיין במחויבות גבוהה הן של המרכז והן של הפריפריה למטרות ולערכים משותפים ולחדירה הדדית ביניהם, וכן במרכזים פוליטיים ואוטונומיים רבים שהיו מכוונים לא רק לשאלות של גישה למשאבים וטובין, אלא גם לעיצוב הערכים והמבנה של החברה כולה.

האוריינטציות התרבותיות העומדות "מאחור" ומעצבות את ההסדרים המוסדיים והחברתיים הם, לפי אייזנשטדט, משני סוגים: (א) קוסמיות או קיומיות; (ב) חברתיות. הסוג הראשון כולל הנחות בדבר קיום האדם ביקום והיחסים שבין העולם הנתון הארצי לעולם שמעבר. למשל אם יש רצף או פער, איך מאורגן הזמן (מעגלי או ליניארי), ואיזו הערכה יש לתת לנתונים פרימורדיאליים, קמאיים, כמו צבע עור או מגדר. הסוג השני, ההנחות החברתיות, מתייחס לשאלות כמו היררכיה מול שוויון, דגש על הפרט או על הקולקטיב, וסדר מול ספונטניות וחופש. מאחורי מבנה תיאורטי זה עומדת טענה מטא-תיאורטית:

מה שמעצב ואף יוצר חברה, ובין היתר קובע את גבולות הקולקטיב, את דפוסי הסמכות וההיררכיה, את הגישה למשאבים ואת אופן זרימתם ועוד תהליכים שנותנים לחברה את התצורה ואת האופי שלה, הם אינם הגורמים המבניים או הסוציו-דמוגרפיים (וודאי לא שיקולים פשטניים של כוח), אלא גורמים סובטיליים ועמוקים בהרבה: חזונות והנחות, בעצם,הכרעות קיומיות, לגבי ההיבטים הראשוניים ביותר של הקיום האנושי. חמוש באפראט תיאורטי הולך ומתפתח, ביצע אייזנשטדט את המחקרים ההשוואתיים הידועים ביותר שלו, ביניהם המחקרים על החברה היפנית.

המעבר מהפוסט-מסורתי לריבוי מודרניות התרחש כאשר אייזנשטדט אימץ לתוך הניתוח שלו את התובנה של אריק פוגלין (Voegelin) על האופי הדתי-הטרודוקסי של הפוליטיקה האידיאולוגית המודרנית. על פי פוגלין (1952), המודרנה מתאפיינת בהנחה שאפשר להשיג מימוש דתי אולטימטיבי על ידי הבניה פוליטית וחברתית בעולם הזה. אימוץ תפיסה זו הביא את אייזנשטדט לתובנה שצלע חשובה של המודרנה היא תנועות ומגמות טוטליסטיות, ואחר כך טוטליטריות, המתיימרות לפתור את הדילמות המרכזיות של הקיום האנושי: בראש ובראשונה, איך לסדר את היחסים בין העולם הנתון הגשמי לעולם שמעבר, והדילמות החברתיות בדבר שוויון והיררכיה וסדר וספונטניות.

הפרדיגמה של ריבוי מודרניות המשיכה להתגבש תוך כדי התכתבות עם שתי התפתחויות שאפיינו את שני העשורים האחרונים של המאה העשרים: עליית הדת הפוליטית והפונדמנטליסטית מצד אחד, ו"הגל השלישי" של הדמוקרטיזציה מצד שני (Eisenstadt 1999a; Eisenstadt 1999b). הניתוח של אייזשטדט הדגיש את הדמיון היסודי שבין תצורת הפעילות של הדת הפוליטית הפונדמנטליסטית ובין הפוליטיקה האידיאולוגית המודרנית, כמו שהופיע בתנועות הקומוניסטיות והפשיסטיות. שתיהן מכוונות לתפיסת המרכז הפוליטי של החברה ולהבניה מחודשת של הסדר החברתי והתרבותי. יחד עם היבטים טוטאליסטיים אלה יש מופעים שיתופיים ופתוחים בתנועות אלו, כמו שיתוף נשים והקמת מוסדות ייצוגיים. בנוגע למגמה הדמוקרטית הראה אייזנשטדט כמובן את הפוטנציאל של המודרנה להצמיח מבנים ומוסדות פתוחים ופלורליסטיים, אבל גם את המגמה הטוטאליסטית של שליטה ופיקוח, במיוחד בדמוקרטיות של הרצון הכללי. כך, איתר אייזנשטדט גם את הפונדמנטליזם האסלאמי וגם את עליית הדמוקרטיות החדשות בתוך ריבוי המודרניות. שתי התופעות האלה, שאפיינו את עולמנו בעשורים האחרונים, נעות בין שני קטבים – הקוטב הטוטליסטי, המדגיש פיקוח ופתרון אוטופי למצוקות האדם; והקוטב הפתוח הפלורליסטי, הנותן מקום לספונטניות ולמגוון דעות.

על מנת להבין את השורש המשותף של הפלורליזם והטוטאליזם יש להתחקות אחר הנתיב השני של התפתחות מחשבתו הסוציולוגית, שאותו כיניתי בראשית דבריי "מעידן הציר לריבוי מודרניות".

בשנות השמונים החל אייזנשטדט לתת דין וחשבון נרחב על הנתונים הבסיסיים הקיומיים של האדם (ראו למשל Eisenstadt 1985). בראש ובראשונה מנה אייזנשטדט את המודעות האנושית למוות, לסופיות ולקונטינגנטיות של האדם ואת הניסיון לגבור על אלה. היבט אחר של הנתונים הבסיסיים האלה הוא התכנית הביולוגית הגנטית הפתוחה שלא מכתיבה התנהגות כמו אצל חיות או חרקים, וגם היכולת המכרעת לדמיין אפשרויות אחרות מהמצב הנתון. מתוך נתונים אלה עמד אייזנשטדט על האמביוולנטיות של בני אדם כלפי כל סדר חברתי ועל הנכונות המתמדת של בני אדם לשינוי.

בצד ממד זה, הסינכרוני והמתמיד, פיתח אייזנשטדט ניתוח דיאכרוני של השפעת מצבו הקיומי של האדם. ניתוח זה הוא אולי תרומתו החשובה והמפורסמת ביותר בשלושים השנים האחרונות. אייזנשטדט השלים סכמה שכללה שלושה שלבים בהתפתחות הקיומית של בני האדם. את שני השלבים הראשונים הוא תיאר במחקריו על "עידן הציר" (אייזנשטדט 1984 ; Eisenstadt 1982), ואת השלב האחרון ניתח במחקריו על ריבוי מודרניות.

השלב הראשון שתיאר אייזנשטדט הוא השלב הקומפקטי, שבו הסדר החברתי והתרבותי מובנה כלא שרירותי כי הוא משוקע (embedded) בסדר הקוסמי או מזוהה איתו. בעקבות יאספרס   (Jaspers 1965) והוגים אחרים, סימן אייזנשטדט מצב זה כמצב שבו יש רצף בין העולם הנתון הארצי לעולם שמעבר: ("The transmundane"); המלך הוא אל (או חצי אל או בן אלים), וסדרי החצר והממלכה – לרבות המלכתו מדי שנה – הם שיקוף של הריתמוסים הקוסמיים או השתתפות בהם. כך בני אנוש מתגברים על השרירותיות ועל הקונטינגנטיות של חייהם, וכן על הסופיות והמוות המגדירים את הקיום האנושי – סדרים אנושיים הם חלק ושיקוף של הסדר הקוסמי, של הטבע ושל האלים, כלומר של הסדר העמוק ביותר ביקום.

השלב השני הוא עידן הציר (Eisenstadt 1982) המסמן התפכחות מתפיסה זו. בראש ובראשונה הוא מציין תודעה של פער– chasm – בין העולם הנתון האנושי ובין הסדר הקוסמי, היינו, הסדר העמוק ביותר ביקום, כי "לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי", כמו שאומר האל בפי הנביא ישעיהו (נה, ח). "האמת של היקום" שונה בתכלית השינוי מכל מציאות אנושית, בין שמדובר באַיִן הקדוש בהינדואיזם או בבודהיזם, בין שמדובר באל הקדוש המקראי, ובין שמדובר בעולם האידיאות של אפלטון וסוקרטס. כתוצאה מכך, המגמה המרכזית של תרבויות ציריות היא להבנות סדר פוליטי, חברתי ותרבותי שיגשר על הפער בין העולם הנתון והעולם הטרנסצנדנטי. על ידי כך מביאים את העולם שלנו להתאמה עם "האמת של היקום", וכך שוב להתגברות על הסופיות, השרירותיות והקונטינגנטיות של הקיום האנושי. ואולם, האחרות המוחלטת של העולם הטרנסצנדנטי מביאה לאמביוולנטיות ולחוסר שביעות רצון מכל הצעה קונקרטית וממוסדת לגישור על הפער בינו ובין העולם הנתון והארצי. כך, כל מיסוד של סדר חברתי ותרבותי שאמור לגשר על הפער מביא בעקבותיו הסתייגויות, דחייה, מחלוקת, עימות וקונפליקט.

השלב השלישי, לשיטתו של אייזנשטדט, הוא השלב המודרני. במצב זה, לא זו בלבד שבני האדם אינם יכולים להגדיר באופן משביע רצון מהי האמת של היקום, אלא  "אבדו כל סימני הוודאות" (Lefort 1989, 304). כל ההנחות המסורתיות של הסדר האונטולוגי, החברתי והפוליטי אינן נתפסות עוד כמובנות מאליהן. אדרבה, התפתחה חשיבה ביקורתית אינטנסיבית ביותר ביחס אליהן. אייזנשטדט מדגיש שבעידן המודרני נמצאים כולם במצב זה, "כולל המבקרים הרדיקליים ביותר של התכנית המודרנית, שכפרו באופן עקרוני בלגיטימיות של חשיבה ביקורתית זאת", כגון התנועות הפונדמנטליסטיות הדתיות (אייזנשטדט 2010).

איבוד סימני הוודאות הוביל לשני כיוונים סותרים אך משלימים בהבניית החברה על ידי פעילות אנושית מודעת שתכליתה, בסופו של דבר, להתגבר על אי-הוודאות. כיוון אחד הוא הכיוון הפלורליסטי יותר, משום שבתנאים של איבוד סימני הוודאות אך הגיוני שיהיה מקום לריבוי דעות. אבל כמו שהראה אייזנשטדט, בד בבד התפתחה מגמה הפוכה – של מאמצים להבנות את החברה באופן טוטליסטי. בתקופת הנאורות – בעיקר במהפכות הגדולות, ובכלל זה המהפכה האסלאמית באיראן – צמחה, אולי בפעם הראשונה בתולדות האנושות, האמונה באפשרות לגשר על הפער בין הסדרים הטרנסצנדנטליים לארציים ולפתור בעיות מתמידות של הקיום האנושי כגון היחס בין סדר לספונטניות ובין שוויון והיררכיה.

זוהי לדעתי התובנה הבסיסית והעמוקה ביותר של אייזנשטדט. לפי תובנה זו, המגמה הטוטליסטית נובעת בעצם מניסיון להתגבר על אי-הוודאות על ידי קביעת סדר חברתי ותרבותי במוסדות החברה. הקיבוע ב"מוצקות" המוסדית וב"עובדתיות" שיש למוסדות החברתיים הוא כשלעצמו עיגון במציאות הנזילה של המודרנה. התובנה העמוקה ביותר של אייזנשטדט היא שהברבריות המתלווה לעתים קרובות למגמה הטוטליסטית – ההוצאה להורג של המונים, נהרות הדם – אינה תופעות לוואי לקיבוע סדר חברתי טוטליסטי, אלא חלק מהותי מהניסיון לקבע ולעגן הסדרים חברתיים ותרבותיים. לכן, האלימות בצרפת (1794-1793), בסין ובקמבודיה אינה אלא הצד האפל של המאפיין היסודי ביותר של המודרנה, הנובע מהאוטונומיה, מהחשיבה הביקורתית ומאי-הוודאות האונטולוגית הנובעת מזה.

המסקנה היא ששמואל נח אייזנשטדט אכן הציע נרטיב-על, אך הנרטיב הגדול שלו אינו מתאר התפתחות ומימוש של התבונה כמו אצל היגל, ולא את התפתחות הרציונליות כמו אצל ובר. הנרטיב שאייזנשטדט מציג הוא של התפתחות המודעות העצמית של האדם, התפתחות הולכת וגוברת שמוצאת, וזה העיקר, ביטוי חברתי ומוסדי לקונטינגנטיות ולשרירותיות של קיום בני האנוש, ולכך שאין כל ודאות כלפי אף לא אחת מההנחות האונטולוגיות, החברתיות והקיומיות שלנו. אייזנשטדט מראה את ההשלכות הנוראיות, אבל גם המבטיחות, של מודעות זו.

 

ביבליוגרפיה:

אייזנשטדט, ש.נ., 1952. קליטת עלייה: מחקר סוציולוגי, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ירושלים.

אייזנשטדט, ש.נ., 1966. החברה הישראלית: רקע, התפתחויות, בעיות, הוצאה ע"ש מגנס, ירושלים.

אייזנשטדט, ש.נ., 1984. עידן הציר, עיון, תשמ"ד.

אייזנשטדט, ש.נ., 2010. ריבוי מודרניות, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.

 Eisenstadt, S. N. , 1973.  "Post Traditional Societies,and the Continuity and the Reconstruction of Tradition " in S.N. Eisenstadt (ed.) ,  Post-Traditional Societies (New York, Norton). Deadalus, Winter 1973.

Eisenstadt, S.N., 1982. The axial age: The emergence of transcendental visions and the rise of clerics. European Journal of Sociology, 23(2), 294–314.

Eisenstadt, S.N., 1985."Comparative Liminality: Liminality and Dynamics of Civilization", Religion 15, 315-338.

Eisenstadt, S. N. 1999a. Paradoxes of Democracy: Fragility, Continuity and Change (Washington D.C. The Woodrow Wilson Center).

Eisenstadt, S.N. 1999b , Fundamentalism, Sectarianism and Revolution: The Jacobin Dimension of Modernity (Cambridge, UK, Cambridge U. Press).

Eisenstadt, S.N. 2000, "Multiple Modernities," Deadalus (Special Issue). 129:1 p. 1-32.

Jaspers, Karl. 1965. The Origin and Goal of History (New Haven: Yale University Press).

Claude Lefort, Democracy and Political Theory, (Minnesota, Minneapolis: University of Minnesota Press, 1989).

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

בין הרי הגולן לבורדו: על ציונות כמושג חסר טעם

מאת: טל גליקמן

זה 11 חודשים שאני משקה את העוברים והשבים בחנויות יין שונות ברחבי הארץ, מספרת להם על מיטב היקבים המקומיים, מכירה להם את זני הענבים, הארומות והטעמים המגוונים המתפתחים על אדמתנו. עיסוק "הטעמות היין" החל אמנם כמשרה זמנית ונוחה לעת לימודיי באוניברסיטה, אם כי אט-אט החל לקלף את קליפותיו והתגלה כצוהר להבנת תרבות "אניני הטעם" בארץ. המפגש בין הישראלי הגאה ל-15 אחוזי אלכוהול חשף כיצד הוא משתמש ביין ככלי ללבישת רושם "נעלה" יותר מן הישראלי המצוי, תוך נשיאת פנים לתרבות היין של אירופה.

קרא עוד

קברנה פרנק 2010

את מרב שעות העבודה שלי אני מעבירה בחנות היין היוקרתית בהוד השרון. המוכרים שם מוכרים לי היטב, כמו גם יינות החנות, ויתרה מכך – הלקוחות הקבועים. באותו היום הגעתי לעמדה, סידרתי את כוסות היין על חבית ההגשה וחלצתי קברנה פרנק אדום. לצדי ניצבה מטעימה נוספת של יקב אחר, והציעה יין רוזה ורדרד שדמה במראהו לפטל תוסס, השייך ליקב שזכור לי כחביב ביותר על לקוח שמכונה "הווטרינר". כולנו חוששים מבואו. הוא לקוח בעל זיקה כה רבה ליינות הערבים לחכו, עד שמילות השבח הרבות שמעניק ליין מסוים אחד תוך ביזוי כל יין אחר, סוחפות אחריהן את שאר לקוחות החנות, שחלוקים לרוב בדעתם, ובכך הורסות למטעימים את הסיכוי הקלוש למכור את היינות האחרים שאותם התכוונו להציע.

צהרי היום והווטרינר הופיע. "שלום! מה יש לך להציע לי היום?" הווטרינר ניגש לעמדתי והרים כוס יין שלתוכה מזגתי מעט יין אדום. "בואי נראה", הוא נענע קלות את כוס היין על צירה, לאחר מכן קירב את אפו ושאף עמוקות את ניחוח הענבים, ורק אז הרשה ליין לשטוף קלות את לשונו, כמה לגימות קצרות שסוכמו בנהימת "הממ" קרירה. הוא הנהן קלות ועבר לעמדתה של המטעימה הנוספת בעלת יין הרוזה הצלול. הוא לא פסח על אותה הטקסיות ולגם מיינה שלה, אז החמיץ את פניו והביט בנקודה מסוימת ברקיע בחיפוש אחר הדרך המדויקת לתאר את טעם היין המעקצץ על לשונו. "תראי, אין ספק שהיין הזה הוא…"

עד שסיים לספר לה את דעתו האישית על היין, עברו דקות ארוכות וניתן היה להבחין בקמטי הייאוש שנחפרו על מצחה לנוכח ביקורתו הנוקבת, שנשמעה לרוב גם בקרב הלקוחות הפוטנציאליים שחלפו על עמדתה. כדי לאפשר להטעמה להתבצע באין מפריע, החלטתי "להקריב" את עצמי ו"לספוג" את מנת דעתו על היין לצד שולחן המרוחק מעמדת ההגשה. ליוויתי אותו הצידה, והווטרינר התיישב על כיסא מעברו השני של השולחן כשידו מונפת מול אפו, והוא המשיך לגלגל את יין הרוזה על צירו. "תראי, אני אוהב רק יינות עם 'סיי', שיש להם מה להגיד בלי קשר למחיר. וכן, אני קונה בעיקר יינות יקרים כי הם לרוב הכי טובים. זה אומר משהו עליי?

 לא. ובינינו", הוא הנמיך את סנטרו ולחש לי בסוד, "תדעי לך שהלכתי לתערוכת יין בבורדו, ודעתי על היינות הייתה זהה לשל היינן." הוא ניפח את כרסו תחת חולצתו המפוספסת וחייך בקרבו.

"ואיך היין שהצעתי לך?", שאלתי. "אני אוהב קברנה פרנק, אבל רואים שהוא צעיר. יין אדום צריך להיות עמוק, מתוחכם, בשל." לרגע עיניו בהקו ונדמה שרעיון צץ במוחו. "תגידי, אבא שלך בטח בגיל שלי, לא?"

"כן."

"הוא שותה יין?"

"לא." השבתי, "אבל הוא אוהב לקנות יין, זה מתאים למעמד היינות שהוא תלה על הקיר במטבח."

הוא הניח מרפקיו על השולחן ורכן קדימה. "ויש לו בת זוג?"

"כן, אבל איך זה קשור ליין?" הגבול שחצה הווטרינר עורר בי אי-נוחות, והצמדתי את גבי למשענת הכיסא.

"יש לי תיאוריה," הוא ענה, שילב רגל על רגל והביט אל האופק המרוחק, עדיין ממשיך לגלגל את כוס היין על צירה האוטומטי. "אישה היא כמו יין טוב. היא צריכה להיות מתוחכמת, שתהיה בבציר מיושן מספיק כדי שתחושי בתחכום שלה, אבל שלא ימעיט מהיופי שלה. והיא גם סקס טוב."

החמצתי מבט במבוכה. האם הייתי חייבת לדעת את זה? הוא מיד שם לב למבוכתי וענה בחטף, "נו, את ילדה גדולה, אנחנו מדברים בגלוי. אז ככה למשל לא היין שלך. תראי לי רגע את היין," הוא קירב ידו לצד שולחני והניף את בקבוק הקברנה באוויר, "2010? נו, אמרתי לך שהוא מרגיש לי צעיר. אני שותה ממנו לגימה אחת ואני לא מרגיש כלום. אין בו כלום. אבל ההפך המושלם מהיין הבשל הוא דווקא היינות הצעירים אבל המתקתקים, אלה שמשאירים לך את טעם העפיצות בפה ועושים לך 'פאן'. יינות פ-א-ן". הוא מתח את המילה על שפתיו וסיים בהלצת קול גבוה. "למשל הרוזה שאני שותה עכשיו, יש בו תחכום? לא. לומר לך שזה יין שהייתי שותה בארוחת ערב עם אורחים? אין סיכוי. אבל עכשיו צהריים, חם לי, וכל מה שבא לי זה לשבת ולשתות יין 'פאן' מרענן כמו זה, ממש כמו לבלות בחברתה של נערה מצחקקת בת 14."

 

מרלו 2010

אחת לכמה שבועות הייתי מטלטלת בדרכים על מנת לאתר את חנות היין הוותיקה בפתח תקווה. מובלעת בתוך המולת השוק העירוני, החנות הצפופה לא השאירה מקום רב לשיטוט, ואבק השנים השאיר בה את אותותיו. מלבדי נכחו בחנות ארבעה מטעימי יקבים נוספים, ביניהם בחור בגילי שסיפר לי בניפוח חזה על עברו העשיר במכירות היין. "אני צריך עבודה שמתזזים בה, את מבינה? אני צריך את זה. לזוז, לספר קצת על יין ב'חפיף', לתת להם לשתות, לשתות קצת בעצמי ועוד לקבל על זה כסף, את יודעת איך זה."

מטעים אחר, תמיר ומבוגר למראה, עמד בפינת החדר והאזין לשיחתנו, אז נכנס לשיחה בחטף והביע את דעתו הנוקבת. "לתזז. מה לתזז? אתם, הצעירים, מחפשים עבודה בשביל להעביר את הזמן, אבל ככה לא מתנהגים עם יין. יין זה לא דבר שמקפיצים באוויר כמו בברים", הוא המחיש את כוונתו בתנועת ג'אגלינג מאולתרת בידיו. "כן, נו בסדר", זנבו של המטעים הצעיר השתחל מבין רגליו, "אבל זה כסף."

"אהה!", קרא המבוגר ושעט אל עבר הטרף, "בדיוק. בשבילך זה רק כסף, אבל אני לוקח יין ברצינות, אני מקצוען!"

"מה מקצוען? אז גם אני."

"לא! זה המקצוע שלי. למדתי שנה ב'תדמור' והתלמדתי להיות סומליה שנתיים בלונדון כדי להיות מקצוען. זה שאני בחנות כמו זאת עכשיו ומטעים יין כמוכם, זה רק כי יש לי זמן פנוי, אבל אני בכלל עובד משרה מלאה במחלקת היינות ב'דיוטי פרי'".

"טוב."  המטעים הצעיר איבד עניין וחתם בבוז. כוונתו הראשונית להרשים אותי סטתה מן הכיוון והוא הפנה את גבו למטעים המבוגר ופנה אל לקוח אקראי. משאיבד את המאזין הצעיר, המטעים הבוגר לא איבד מתסיסתו והסיט את שטף הדיבור אליי. "מה קורה איתכם, כל הצעירים האלה אחרי צבא, מתייחסים ליין כאילו הוא היה קולה! אומרים 'כן אדוני, קח יין מהמדף אדוני, תקנה אדוני, להתראות'. לא ככה מדברים ללקוח. ביקרת פעם בחנות יין באירופה?", שאל. "ראית איך הם מוכרים שם? הם מלווים אותך לאורך כל שדרות היקב, מגישים לך את היין בעצמם, מתייחסים אליך ואל היין בכבוד. אפילו מציעים לך מרקקה. איפה המרקקה פה? את רואה אותה? אני אומר לך, פה בארץ אין מודעות, כולם 'חאפרים'. רק באירופה מבינים יין". הוא נשא מבט כמה בחלל החדר והעלה געגועים בעיניו.

 

סחיטה

השיחות שהועלו על הכתב הן רק שתיים מבין רבות שערכתי במהלך מחקר השטח כמטעימת יין ברחבי הארץ, ומהוות מיקרוקוסמוס להשקפותיהם הנחרצות של תת-תרבות "אניני הטעם" בחברה הישראלית.

לדעת הווטרינר, טעמו המשותף לזה של יינן יקב בורדו אישר לו כי הידע התרבותי שרכש הוא מעמיק ונכון, ולפיכך הוא רשאי לברור את היינות השונים ולבחון אותם על פי צו לשונו המלומדת. בדומה לו, מבחינת מטעים היינות המבוגר יש להתייחס לטקסיות היין החל בטיפול בו ועד להצעתו ללקוח, כפי שמתייחסים אליו באירופה. שם, לפיו, ישנה הבנה אמיתית של מהות היין. נוסף על כך, עבודתו ה"מקצועית יותר", כפי שביטא זאת, ב'דיוטי פרי', לא משקפת רק את הבנתו הנרחבת מאיתנו, המטעימים מן השורה, בתחום היין, אלא ניתן לפרשה לפי מיקומה בשדה התעופה, שמהווה גשר בין הארץ למחוצה לה, בין החברה הישראלית לחברה המתיירת ברחבי העולם.

מעמדי מולם הוסיף גם הוא לתיבול המצב. מעצם היותי מטעימה ישראלית, חלה עליהם החובה להוכיח אותי הן כאישה הן כישראלית. את האישה תיאר הווטרינר כמוצר שווה ערך ליין שעל הגבר לבחור היטב מהמדף על פי צורכי השעה. כישראלית, הם קבעו בזחיחות דעתם את ההיררכיה בינינו: כולנו ישראלים שיודעים יין, ואילו הם יודעים יותר – מכיוון שאת טיב השכלתם בתרבות היין הם רכשו באירופה.

כפי שטבע הסוציולוג בורדייה בכתביו, "הון תרבותי" הוא הונו של אדם בנוגע לטעמים התרבותיים שרכש בחייו, המתבטאים כגורם מרבד בחברה שאליה הוא שייך. הדגש שהקנו "אניני הטעם" לטעמם התרבותי הנעלה, מציבה אותם בנקודת מוצא גבוהה יותר משאר לוגמי היינות הישראלים. מכאן חובה עלינו לשאול, מהו ידע תרבותי נעלה? האם על אף אלפי שנים של ייצור יין בארצנו, החברה הישראלית עדיין מוצאת את שדות הגפן הפרושים ואת יקביה המסורתיים של אירופה בעלי הבנה מעמיקה יותר של יין? ניתן רק להניח שכן. הרי רק לפי הנחות החברה הישראלית כולה יוכלו "אניני הטעם" בארץ להוכיח את עליונותם התרבותית עליה.

 

ביקבוק

בימים אלה, שבהם יקבי הארץ מטפסים עוד ועוד במעלה סולם ההישגים והפיתוח, הציונות היא מילת מפתח בפי המטעימים בפנייתם לקונה היינות הישראלי. כשחלק ניכר מצורכי היין הוא תת-תרבות "אניני הטעם" בארץ, אותה הגאווה התרבותית שאליה שואפים יקבי ישראל נקטעת באבה כאשר מודדים אותה על פי טעמים תרבותיים שאינם שלה, וכך נמנעת ממנה ההגעה לשיא יוקרתה. במילים אחרות, אפשר לומר ש"אניני הטעם" בארץ אמנם לוגמים ציונות, אך מדברים אירופה.

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

כתב דהוי

מאת: ערן פסקל

אני אוהב חדשות. אני אוהב לקרוא חדשות בעיתון ואני אוהב לראות את מהדורות החדשות בטלוויזיה. אני יודע כבר הרבה שנים שמה שרואים וקוראים בחדשות אינו האמת, אבל האמת היא שמדי יום אני מבלה כמה שעות בקריאת חדשות באתרי האינטרנט השונים.

קרא עוד
אני נהנה מחדשות סתם ככה, מטורי דעה וכן מסיקור ספורט ותרבות, לפעמים יותר מצפייה באירוע ספורט או תרבות.

בחודשים האחרונים החלו להופיע במהדורות החדשות ועל עמודי העיתונים, הן הגשמיים הן הווירטואליים, סיקורים הנוגעים לפגיעה במעמד העיתונאי ובכוחם של גופי התקשורת העיתונאיים. בשנה האחרונה ממשיך לרחף מעל ערוץ 10 איום סגירה, ב"מעריב" צפויים פיטורים של מאות עובדים, וגם ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" נערכו השנה קיצוצים נרחבים של כוח אדם. התופעה אינה נכונה רק לישראל, והקוראים שחורי האצבעות ומכווצי העיניים ברחבי העולם עדים לצמצום כוח אדם, לביטול מחלקות, לסגירת עיתונים ובמקרה קיצוני אף לפשיטת הרגל של תאגיד טריביון, אחד מתאגידי התקשורת הגדולים בעולם.

הפתרון הקל הוא לחשוב שהאינטרנט הרג את הדפוס, אולם מצד שני ניתן לראות במעבר למספר רב יותר של פלטפורמות מנוע ליצירת מקומות עבודה חדשים בגופי השידור הקיימים, שכן אלה זקוקים עכשיו לכוח אדם שיתפעל אתרי אינטרנט כמו גם יתאים את עצמו לעדכון במהלך 24 שעות, בניגוד לפרסום מהדורה יומית. סתירה זו הובילה אותי לחשוב על השינויים הרבים שהתרחשו בשדה העיתונות בעולם בעשורים האחרונים, וכיצד השפיעו מגמות של גלובליזציה, שינויים מבניים בארגון העבודה ובראש ובראשונה החדשנות הטכנולוגית הרבה בתחומי המחשוב, המידע והתקשורת, על מקצוע העיתונאות.

כניסת האינטרנט והמחשוב אל עולם העיתונות לוותה בשינויים באופן שבו מבוצעת העבודה העיתונאית – ברמת העיתונאי היחיד, ברמת גופי התקשורת, ברמת ארגון העבודה העיתונאית, בתוכן ובאופי המוצר עצמו. לעומת העיתונאי החוקר דוגמת קלארק קנט, המגיש את הכתבה שלו למערכת ושם מסתיימת עבודתו, עיתונאים היום נדרשים להפיק מוצר מוגמר ובד בבד להכין אותו לכמה פלטפורמות.

במחקר שערך צ'אנג דה ליו בטייוואן, הוא מצא כי בעקבות המעבר הטכנולוגי שחל בשדה, העיתונאים סובלים מפגיעה בתנאי העסקתם, באוטונומיה שלהם, כמו גם באיכות התוצר שהם מפיקים. ליו מצא שבעקבות השינוי הטכנולוגי, מתאפשר למעסיקים להעסיק עיתונאים צעירים יותר ובעלי ניסיון מועט יותר, ובכך להוריד את המשכורות בשוק ולכפות גמישות על העובדים במקצוע. נוסף על כך, העובדים נדרשים להיות זמינים באמצעי התקשורת הדיגיטלית בכל זמן נתון, וזאת מכיוון שניתן לעדכן ולשנות את אתרי העיתונים בכל זמן נתון, דבר המטשטש, ואפילו מוחק, את ההפרדה בין זמן הפנאי וזמן העבודה שלהם. יכולות הניתוח של מערכות ממוחשבות מגבירות גם את השליטה ואת הפיקוח של מעסיקיהם של העיתונאים הטייוואנים, שכן העברת המידע וניתוחו נעשים כעת בלחיצת כפתור, ועורכי העיתונים יכולים לבסס מערכת של פיקוח ושל הערכת פופולריות של אייטמים מסוימים כמו גם של מניית מספר המילים שמפיק עיתונאי בזמן נתון.

העיתונאי החדש מנותק מהשדה, מהשטח, ונעשה דומה יותר ל"אנתרופולוג הכורסה", שמנתח ומארגן ידע ואינו יוצא לכרות אותו בשדה. העיתונאי מאבד ממהותו העיתונאית, עובדה אשר זוכה לביקורת בעולם העיתונאי. דוגמאות רבות לביקורת זו ניתן למצוא בסרט הדוקומנטרי המעולה "Page One"  מהשנה שעברה, המלווה את הכתבים ואת העורכים של מחלקת המדיה של ה"ניו יורק טיימס" על רקע פיטוריהם של עשרה אחוזים מעובדי העיתון בתגובה למשבר המתמשך בפרסום בעיתון. ניתוק זה הוא פרקטיקה המתקשרת לתיאוריית תהליכי העבודה שהציג הארי ברוורמן בשנות השבעים. ברוורמן פיתח את רעיונותיו של מרקס בנוגע לשליטה, לפיקוח ולדיכוי, וטען כי באמצעות חלוקת העבודה מחדש, ניתוק העובד מהמיומנות, הפיכת העבודה לכמה פעולות פשוטת ומקוטעות ופיקוח על העבודה, מדכאים בעלי ההון את הפועלים, מורידים מערכם וכן מנכרים אותם מהעבודה עצמה. החוקר השוודי הנריק אורנברינג מבצע ניתוח של עולם העיתונות באמצעות הפריזמה של התיאוריה של ברוורמן. הוא מראה כי השינויים הטכנולוגיים אינם אלה אשר קובעים את השינוי באופי העבודה ובתנאי ההעסקה, אלא הם משוקעים בקונטקסט רחב יותר של החברה ושל היחסים הכלכליים, ואילו הטכנולוגיה היא רק כלי שרת בידיהם של בעלי ההון, להורדת עלויות באמצעות שליטה על מיומנויותיהם של הכותבים (Ornebring 2010).

עוד גורם שניתן לייחס לטכנולוגיה ומשפיע על שדה העיתונות הוא עולם הבלוגים העצמאיים ברשת. הבלוגרים בעולם אינם כותבים רק יומנים אישיים, אלא לוקחים חלק פעיל בשדה העיתונות. מאט קרלסון מביא במאמרו כדוגמה לכך את הסיקור העיתונאי בבלוגים של מערכת הבחירות לנשיאות האמריקאית ב-2004 (Carlson 2007). במערכת בחירות זו סיפקו הבולגרים סיקור ופרשנות של האירועים במערכת הבחירות, ואף הגדילו לעשות וסיפקו סקופים עיתונאיים כמו גם סקרי יציאה ביום הבחירות על מנת לספק ניבוי משוער לתוצאות הבחירות. אפשר לראות בבלוגים ביטוי למגמה של יצרכנות, מושג שטבע הסוציולוג והעתידן אלווין טופלר. מושג זה מתאר את המעבר של יצור חזרה אל תוך המשק הביתי, הן לצריכה עצמית הן כחלק מהשתתפות בשוק ( Toffler 1982).

דרך אחרת לחשוב על השינויים בעולם העיתונות היא באמצעות מושג המולטי סקילינג. מושג זה מתאר מגמה שבה עובדים נדרשים לרכוש ורוכשים מיומנויות חדשות שלא נדרשו מהם בעבר, כדי לעסוק במקצוע מסוים. היסטוריית המיומנות הבולטת שנדרשה מהעיתונאי הייתה הפקת התוכן-הכתיבה, אולם כעת – כאשר חדרי חדשות עוברים תהליכי דיגיטציה, מערכות עיתון שלמות מתחילות לפרסם גם בפורמט אלקטרוני באינטרנט ותאגידי תקשורת מפרסמים את התוכן שלהם בכמה פלטפורמות במקביל – העיתונאים נאלצים לרכוש לעצמם יכולות חדשות, כדי לספק מעטפת מתאימה לתוכן שלהם, כדוגמת עריכת וידיאו, צילום, עיצוב עמוד והוספת היפרלינקים לטקסטים. העיתונאים מדווחים כי חלק ניכר מעבודתם היום-יומית עוסק בחלקים טכניים של עבודתם ולא בעבודת העיתונאות המסורתיות (Aviles et al 2006, Deuze and Pulssen 2002, Pavlik 2010, Liu 2006).  מצב זה מוביל מצד אחד לשליטה רבה יותר על התוכן ועל התוצר הסופי, אולם הוא גם פוגע ביכולת של העיתונאי לרדוף אחר הסיפור ולסקר אותו באופן הטוב ביותר.

המוטיבציה מאחורי מהלכים אלה של מעבר לחדרי חדשות דיגיטליים הייתה בבסיסה מוטיבציה כלכלית לשם הורדת עלויות. נוסף על כך, על העיתונאים החדשים להתאים את התוכן שאותו הם מעבדים לכמה פלטפורמות שבהן הוא יתפרסם. היבט מעניין שנבחן במחקרים הוא השפעת המולטי סקילניג והמעבר לחדרי חדשות דיגיטליים על כוח העבודה ועל האופן שבו התקבלו שינויים אלה על ידי העובדים. מג'וריבנקס משווה בין שני מעברים טכנולוגיים שהתרחשו בבריטניה במהלך שנות התשעים. הוא מוצא כי במקרה אחד, שבו פעלו בעלי ההון באופן כוחני וכפו את המעבר על עובדיהם, הם נקלעו למאבקים עם ארגוני העובדים ועם ארגוני העיתונאים, שחששו מארגון כוח העבודה מחדש ומקיצוצים בכוח אדם. במקרה השני, לעומת זאת, שבו נוהל משא ומתן עם העובדים (המקרה הקודם מרחף כצל מעל משא ומתן זה), המעבר התבצע באופן חלק יותר תוך ויתורים של שני הצדדים במשא ומתן (Majoribanks 2000). עוד ממצא מעניין שעלה ממחקרם של חוקרים אלה הוא ההבדל בין בריטניה וספרד. בספרד הארגונים המקצועיים לא התפרקו במהלך שנות התשעים ולכן לא התבצעו קיצוצים ניכרים בכוח האדם בחדרי החדשות הספרדיים, אלא רק התבצעו שינויים והתאמות של בעלי מקצוע שלא היה בהם צורך יותר לתפקידים אחרים. בבריטניה לעומת זאת, שם התפרקו האיגודים, בוצעו קיצוצים ניכרים בכוח האדם.

מאבקם של העיתונאים בארץ, במיוחד זה של עיתונאי "מעריב", מופנה כלפי בעלי ההון. נושא שעולה בסיקור העיתונאי פעם אחר פעם הוא המעבר מחוזים קיבוציים לחוזים אישיים במהלך שנות השמונים. על מנת להבין את הקונטקסט החברתי והכלכלי הרחב של המקצוע העיתונאי בארץ, יש לבצע מחקר היסטורי על התפתחות גופי התקשורת בארץ, על העסקתם של עיתונאים ועל בעלותם של שחקנים כלכליים על גופי תקשורת. כמו כן יש לקחת בחשבון גם שינויים ערכיים חברתיים ופוליטיים שהתרחשו בארץ מאז שחר ימי העיתונות הישראלית. זרקור מעניין ונכון כיוון דרור פויר כאשר הוקם ארגון העיתונאים בינואר השנה: "הסכנה הגדולה היא לא הממשלה וחברי הכנסת, אלא דווקא בתחום יחסי העבודה. הפגיעה בעיתונאים נעשית בעיקר על ידי בעל הבית, בעל ההון. הגיע הזמן להתאגד".

 

ביבליוגרפיה:

מארכס, קארל ופרידריך אנגלס. 1950. "בורגנים ופרולטארים". המאניפסט הקומוניסטי. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ' 49-45, 69-66.

פישר, ערן. 2011. "הקפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטאלית". ת"א: "רסלינג".

Aviles, J.A.G., B. Leon, K. Sanders and  J.  harison. 2004. "Journalists in Digital Television Newsrooms in Britain and Spain: Workflow and multi-skilling in Competitive Environment"," journalism studies" 5(1):87-100

Braverman, H. 1974 "Labor and Monopoly Capital".New York: Monthly Review Press

Bromley,  M. 1997. "The End of Journalism? Changes in Workplace Practices in The Press and Broadcasting in The 1990s'", in M. Bromley and T. O'malley"A Journalism Reader" pp. 330-50. London: Routledge

Carlson, M. 2007. "Blogs and Journalistic Authority"," Journalism Studies" 8(2): 264-79

Deuze, M. and S. Paulussen. 2002. "Online Journalism in The Low Countries: Basic, Occupational Characteristics of Online Journalists in Flanders and The Netherlands", European Journal of Communication" 17(2): 237-45 "

Liu, C.-D. 2006. " Deskilling Effects on Journalists: ICTs and The Labor Process of Taiwanese Newspaper Reports", "Canadian Journal of Communication" 31(3): 695-714

Majoribanks,T. 2000. " The 'Anti- Wapping'? Technologycal Innovation and Workplace Reorganization at The Financial Times", "Media Culture Society" 22(5): 575-593

            Ornebring, H. .2010" "Technology and Journalism- as- Labor: Historical Perspective","Journalism" 11(1) 57-74

Pavlik, J.2000 "The Impact of Technology on Journalism", "Journalism Studies", 1(2): 229-237

.Toffler, A. 1982. "The Third Wave", Toronto, Bantam books

.Zelizer, B. 2009."The changing Face of Journalism- Tabloidization, Technology and Truthiness". London: Routledg.

 

מקורות אינטרנטיים:

http://www.themarker.com/advertising/1.1622057- 27/3/12 (זמן כרייה)

 

קראו פחות
אופס! נסו לרענן את הדף :)

"רציתי לשאול אותך, פרופ'…" – פינת ראיונות עם חברי הסגל שפרשו – ראיון עם פרופ' אריק כהן

מאת: איתי ארצי

במסגרת הפינה החודשית שבה אני מראיין פרופסור אמריטוס שפרש מהוראה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, נפל בחלקי הכבוד לראיין את פרופ' אריק כהן. הוא מתגורר בשנים האחרונות בתאילנד, ובמהלך החודש שבו הוא נמצא בישראל נפגשנו לשיחה מרתקת על תחומי העניין של כהן, הסובבים סביב הנושא שהוא היה מבין מניחי המסד שלו – סוציולוגיה של תיירות. כהן פרסם מאמרים וספרים רבים מספור, שמרביתם נחשבים לחלוציים. אזכיר כאן שניים, שהם המצוטטים ביותר: A Phenomenology of Tourist Experiences ו-Authenticity and commoditization in tourism. להלן מובא בפניכם הראיון שערכתי עם פרופ' כהן. ברצוני להודות לו על הראיון ולאחל לכולנו סקרנות אינטלקטואלית ואנתרופולוגית בגיל מתקדם יחסית כמו של כהן.

קרא עוד

 

ספר על ההשכלה האקדמית שלך. היכן רכשת אותה ?

למדתי באוניברסיטה העברית את כל התארים. בבוגר סוציולוגיה וכלכלה, ובמוסמך סוציולוגיה ופילוסופיה ולעצמי למדתי בחוג למדע הדתות. גם פסיכולוגיה אבל לא במסגרת הלימודים. את הדוקטורט עשיתי בשיטות יותר כמותניות, ולאחר מכן עברתי לעבודות שדה לאחר ביקור ממושךבאוניברסיטת מנצ'סטר ב1965.

 

מה היה נושא הדוקטורט שלך ?

מחקר השוואתי של מבני הכוח בעיירות פיתוח. לקחתי ארבע עיירות כאלה: קריית גת, דימונה, נתיבות ואור עקיבא. שתיים מאלה מפותחות ושתיים לא, שתיים הומוגניות ושתיים לא, והשוויתי ביניהן בשיטות של רשתות, שבאותו זמן לא השתמשו בהן. רציתי לבחון את מבני הכוח השונים שמגיעים עד ראש העיר, אחרי הביקור במנצ'סטר בזמן הצמיחה של אסכולת מנצ'סטר של מקס גלקמן ואמריס פיטרס ואחרים. עוד בזמן הדוקטורט עברתי להתגורר בעכו לחצי שנה ושם עסקתי בעיקר ביחסי יהודים ערבים במישור של צעירים. משם יצא המאמר Arab Boys and Tourist Girls in a Mixed Jewish-Arab Community שהיו מלמדים פעם בשנה א'. מאמר זה היה פתח לתחום עיסוק שמאוחר יותר היה די מרכזי בחיי: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של נוסעים, תיירים, עובדים זריםמיסיונרים, תרמילאים או אנשים ששוהים מחוץ למדינתם תקופות ארוכות. עוד לפני שהסתיים הדוקטורט התחלתי להתעניין בכך, כך שיש לי עניין ותחומי מחקר מגוונים. למרות כל הלימודים האלה, הלימוד העיקרי בא מהמחקר. בשנות ה-50 יונינה טלמון ז"ל ניהלה את המחקר המקיף הראשון על הקיבוץ וכתלמיד שנה שנייה לקחו אותי לשם למיין שאלונים לקטגוריות. מה שמחשב עושה היום, אז היה צריך עשרה אנשים. מזה התחלתי להתעסק במחקר זה, לכתוב דוחות, ולבסוף ניהלתי את המחקר אחרי מותה. באותו זמן החל העניין בערים חדשות, והתחלתי מחקר על קריית גת. ב-1961 הוצאנו מחקר עם לאה שמגר ויעל לוי.

בסיום הדוקטורט התחלתי להתעניין בסוציולוגיה של העיר ויחד עם אריה שחר הקמנו את המכון למחקר עירוני במחלקה לגיאוגרפיה. שנינו היינו המקימים. אצלי העניינים התפתחו אחרת. הייתי בעל שאיפה גדולה לעשות מחקרים בחו"ל. אחרי המחקר לדוקטורט נסעתי לעבודת שדה אנתרופולוגי בעיירה באנדים בפרו. עשיתי שם מחקר שממנו לא יצא הרבה, רציתי להיות באנדים ולכן נסעתי. זה היה מאוד מעניין אבל לא היו לי הכלים המספיקים בכדי לעבד את החומר בצורה טובה. מיד אחרי זה הייתי תקופה מסוימת בארצות הברית, וקרה מה שקורה להרבה אנשים במחקר, והשתנו תוכניותי. אחרי השהות באנדים היה לי רעיון מצוין על כיוון תיאורטי של סוגי תיירים. בשנות ה-60 המאוחרות כתבתי אותו וזה הפך להיות אחד ממאמרי היסוד בתחום. החל משנות ה-70 עיקר העיסוק שלי היה בכתיבת שורות מאמרים ובכל פעם עם אנשים אחרים יצרנו את הבסיס המושגי והתיאורטי לחקר התיירות. באותה תקופה זה היה חידוש. אז יצאו המאמרים הכי מצוטטים שלי (שמוזכרים מעלה).

בינתיים התחלתי לעבוד באוניברסיטת סינגפור ולקחתי חל"ת מהאוניברסיטה העברית, והתגלתה לי דרום מזרח אסיה. הרבה שנים עסקתי בהודו, והייתה לי יותר גישה לאזור זה. כשהייתי בלימודים למדנו בשנה א' תיאוריה פרסוניאנית מופשטת, לא יודע אם עדיין מענים אתכם בזה, ואני הרגשתי שאני יודע הרבה מאוד על מודלים חברתיים אבל לא יודע כלום על חברה. בקיץ 1954 יצאתי ללמוד על הודו, והקדשתי לה 10 שנים. תרמתי את הפרקים על האימפריות ההודיות בספר The Political Systems of Empires של אייזנשטדט.    

כשבאתי לסינגפור הדברים נקשרו מבחינתי. במהלך השהות שם נסעתי לתאילנד בשנת 1973. תאילנד של אז דומה ללאוס של היום בערך. יצאתי לטרק בהרים במקום מבודד למדי וזה משך אותי לכתוב על יושבי ההרים. פגשתי בחור ניו זילנדי שעמד לעבור לצ'נג מאי למרכז לחקר השבטים. נסעתי לשם בכדי לפגוש אותו ודיברנו על האפשרות שאעשה מחקר על שוכני ההרים. השגתי כסף למחקר, וזה לא היו פשוט. היו מעט מאוד כתבי עת על תיירות, והיום יש מאות. כמה שנים אחרי זה נסעתי לקוסמוי ופוקט וגיליתי את התרמילאים. מיד החלטתי שזה נושא מעניין. אז החלטתי שאני צריך לעבור לתאילנד: לעבוד על היסטוריה וסוציולוגיה של תאילנד, התחלתי ללמוד את השפה, ורציתי לעשות עבודת שדה בשכונת עוני בבנגקוק. ארבעה שנים ישבתי בה במשך שלושה חדשים כל פעם. במשך היום הייתי קורא ובלילה יוצא לשכונה. זה התרחב לעיסוק בנושאים תיירותיים בקנה מידה די רציני, הנמשכים בצורה זו או אחרת עד היום. באותו הזמן עסקתי גם בנושאים פוליטיים של תאילנד.

 

האם תוכל לספר על מחקרים שערכת בשנים האחרונות?

בדיוק עכשיו יצא מאמר על טקסי הדם שניהלו החולצות האדומות נגד החולצות הצהובות ב-2010. מאז שנות ה-70 רב העבודה שלי הייתה בדרום מזרח אסיה, בעיקר בתאילנד, בפיתוח נושאים תיאורטיים הקשורים במסעות מסוגים שונים. פרסמתי חמישה ספרים על תאילנד, ואחד מהם על שינוי האמנות המסורתית. בשנים האחרונות הקדשתי הרבה זמן למקרי בוחן, ומה שמאפשר אותם הוא קשרי גומלין בין סוציולוגיה של תאילנד לנושאים תיירותיים. בשנים האחרונות הקדשתי די הרבה זמן לתיירות ובעלי חיים. על פילים, תיירות דינוזאורים ועוד. מצד אחד האתרים שבהם יש מאובני דינוזאורים הם אותנטיים ומנגד הם מרוחקים. נשאלת השאלה כיצד להנגיש אותם תוך שמירה על ייחודם. כעת יוצא מאמר על נמרים, ועל הדילמה של אילוף בודהיסטי או בשיטות אחרות.

נושא אחר הוא תיירות ואסונות. רק עכשיו נושא זה מתחיל להשתלב בסוציולוגיה המרכזית. לדוגמא, בתאילנד בתקופת הגשמים מקומות רבים מוצפים כדרך שגרה, ולא כאסון. בשנה שעברה השתתפתי לא רק כתצפיתן, כאשר ביתנו שלנו הוצף. בבנייה ובהיערכות עירונית מודרנית אין מהלך מים תקין טבעי. הכול עניין של ניהול מערכת הידראולית, ויש שם פוליטיקה מי יוצף ומי לא. בכדי להציל את מרכז בנגקוק עשו כל מיני שיקולים. נושא אחר הוא תיירות והומור: הומור על תיירים, בין תיירים ושל תיירים על המקומיים. עסקתי בעיקר בקריקטורות למיניהן. כתבתי מאמר קצת אירוני ששואל

שאלות סוציולוגיות בעזרת בדיחות. איך בדיחות ממקדות את תשומת הלב להיבטים סוציולוגיים של הסיטואציה שבה אנו עוסקים. האם הן מחזקות או מחלישות את התיאוריה? אתן לך דוגמא: יש טענה שבחיי המשפחה של זוג שנשוי זמן רב החופשה מחזקת ומחדשת את הקשרים ביניהם. האם זה למעשה קורה ? הבדיחות מראות שההפך: שרוצים להתרחק זה מזה. מצאתי מחקר שדווקא חופשה בנפרד תחזק את הקשר בין בני הזוג. הבדיחות מטפלות בזה.

 

נראה שעסקת בנושאים רבים. כיצד אתה בוחר על מה לכתוב ?

האסטרטגיה שלי היא פתיחת תחומים שיש בהם פוטנציאל אבל לא שמו לב אליהם. ככה זה התחיל עם תיירות וככה זה היום בתוך התחום. יחד עם זה אני חי בתאילנד וזה שאתה חי בתוך השדה שלך מאפשר לך להעלות על נושאים ייחודיים, כמו המחקר על הדם שצוין לעיל. לא ידעתי על כך כלום לפני כן, על דם כאמצעי מחאה. נדרשתי לספרות האנתרופולוגית על דם. דוגמא אחרת היא שגילו במקדשים בבנגקוק גופות עוברים. כל העניין של הפלות עלה. עליתי על הנושא ותחקרתי את הרקע של הסיפור וכתבתי מאמר על בעיה ההפלות בחברה שהיא מצד אחד חופשית ומצד שני החוק מונע טיפול יותר ידידותי לבעיית ההריונות לפני הנישואין. מכאן נוצר הפער בין המציאות לתיאוריה אותו ממלאות עשרות קליניקות פרטיות שמתמחות בגופות. הבעיה הסוציולוגית התפתחה בצורה מאוד מוחשית.

 

איך ולמה נמשכת לתיירות ?

אני מאוד אהבתי לנסוע מאז שהייתי ילד, שביליתי את מלחמת העולם השנייה בתנאים שבהם לא התאפשר לי לנסוע. תיירות היא תעשייה שהשפעתה ברמות כלכליות, תרבויות, חברתיות. היא אדירה ועצם זה שזה לא היה חלק אינטגראלי מראיית האדם המודרני אלא נחשב למשהו מצחיק כזה, התייחסו לזה בזלזול ולא ראו שצמח פה תחום: המעבר מעבודה לפנאי מהווה מוקד מרכזי של החיים במערב.  אם אתה חושב על הביוגרפיה שלך, תראה שמה שאתה זוכר זה את הנסיעות שלך. זה נתן אפשרות לתובנות אשר בעצם התעלמו מהם בסוציולוגיה הכללית.בשנות ה-60 נכתב מאמר על כך שהתיירות המודרנית היא אובדן של הרצון למסעות מאמצים שהיו בעבר. הנוסע היה צריך 'לעבוד' בנסיעתו. בכל האמור לתיירים, הכל מוכן עבורם כביכול. התפתח ויכוח סביב זה ואחרים טענו כי התייר מחפש משהו: אותנטיות ודברים אחרים. העובדה שלא ראו את הנושא כמרכזי נראתה לי מוזרה ולכן התחלנו אז לעסוק בזה. אני זוכר שהעורך של ה-Annual Review of   Sociology הכניס מאמר על תיירות ולמרות זאת טען כי זהו אחד מהנושאים הפחות חשובים. היום כבר לא חושבים כך. הנושא התמסד, אולי יותר מדי. יש אקדמיה, אנציקלופדיה, וכתבי עת רבים, ואף יותר בעולם הלא-מערבי.

 

כל העיסוק הזה הוא של סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, או של שיווק, פרסום ומנהל עסקים ?

מה שקרה לתחום הזה הוא שהוא עבר מסחור בעצמו. חלק גדול מאוד מהעבודות הן של מנהל, מנהל עסקים ודומיהם. פחות כלכלה דווקא. לדעתי זה משעמם מאוד, אבל שם הכסף. היום יש MBA מיוחד לתיירות. התארים האלה מכניסים כסף לאוניברסיטאות וניתן למצוא בעזרתן עבודה, אך הרמה הלימודית שם אינה גבוהה, מהתרשמותי.

 

כיצד משפיע 'זמן הפוסט' על הסוציולוגיה של התיירות ?

היום יש מאבק בסוציולוגיה של התיירות בין המודרניים המאוחרים לפוסט מודרניים. האחרונים מבקשים לפרק את כל המושגים של הסוציולוגיה של התיירות. כך לדוגמא את המושג של תיירות. תיירות מתבססת על ההנחה שיש לך בית, אתה יוצא החוצה ממנו וחוזר אליו. עכשיו התחילה בעיה: מה זה בית !? איפה הבית ? הרבה אנשים מהגרים ? קח את עצמי כדוגמא: איפה הבית שלי : ישראל או תאילנד? היום מדברים על בית שני ושלישי, ועל רכיבי ביתיות. לעיתים אתה תייר בחיי היום יום ובבית במקום שאתה מתייר. לפעמים אפשר לתייר במקומות בעירך או במדינתך, עם ההתפתחות של תיירות עירונית. לדוגמא, בארה"ב יש טיולים מאורגנים לשכונות אתניות כמו צ'יינה טאון. אנשים היום שומרים על מנהגים יום-יומיים בעת שהם נוסעים במסע מאורגן. ההנחות המקוריות שלי היו על בועה אקולוגית שהאדם נוסע איתה. היום פירקו את זה והתייר נוסע בתוך סביבה מוכרת והוא יכול לשלם בדולרים בכל העולם. אלה ממשיכים את ההמשכיות של מנהגי היום-יום בעת הטיול. תלוי כמובן על איזה סוג תיירות אנחנו מדברים. לתרמילאים יש תדמית אקולוגית וגם של כאלה שמשפיעים לטובה על המקום בו הם מטיילים. לעניות דעתי היא לא כל כך אקולוגית ולא כל כך משפיעה: האנשים שחקרתי נוטים לצרוך שירותים ממובלעות צרכניות שמשרתות את האינטרסים שלהם, והם מתחברים עם העובדים שבאים איתם במגע אבל לא עם כלל החברה. עיקר הקשרים שלהם הם בינם לבין עצמם. אני לא רואה בכך לשלילה בהכרח. ניסיתי להתחקות אחר הפונקציה של ה'ביחד' הישראלי בחו"ל למרות שהם משוחררים מאילוצי החברה בישראל.

 

האם אתה יכול להצביע על שינויים הנגרמים בתיירות בעקבות הגלובליזציה ?

זה מעניין. התיירות היא גלובלית אבל אין כל כך גלובליזציה של התיירות, כלומר אין הרבה מוסדות רב לאומיים. יש תעשיית תיירות וידע טרנס לאומית אבל לא רבה. היום יש מעבר בסוציולוגיה מחשיבה על דברים קבועים לניידים. מהדגש על עוגני החברה לקשרים ביניהם. יש סוציולוג בריטי שרואה את העולם כרשתות בהן יש זרימה בין הנקודות ונוצרת חברה גלובלית. במאה ה-21 כל המגמות שנוצרות היום הם נגד הגלובליזציה: חיזוק מדינות הלאום וגבולותיה. היום מפחדים מאוד מטרור וממהגרים. היום לא נעים לעבור גבולות פעמים רבות. כל אחד הוא פושע פוטנציאלי. היום יש מגמות אנטי-גלובליות ברמות אידיאולוגיות שונות שלוחצות למעבר לתיירות רכה כמו 'אוכל איטי' או "Burning  Man". לגבי התיירות הלא מערבית, אין לנו עדיין מונחים תיאורטיים בכדי להבינה. אני וחיים נוי רוצים לפתח מערכת מושגית חדשה בקשר לכך. מצד אחד המעמד הבינוני החדש משתמש במערכת שנפרדה מהמערכת המסורתית של התיירות ומצד שני יש המשכיות של המסורות המקומיות לתיירות. כמעט לכל עם במזרח אסיה יש דרישות שונות ונבדלות מרצונותיו וצרכיו של התייר המערבי. בשנים האחרונות אני עובד עם ניר אביאלי על המסורות הקולינריות המשתנות והקשר לתיירות.

 

אתה יכול לתת דוגמא למקומות שהתיירות שונה מבחינה כלכלית ?

כן. לדוגמא, בנגקוק הייתה בנויה על רשת של תעלות. העיר המודרנית התעלמה מכך, ורק כאשר היו שיטפונות נזכרו בזה. השיטפונות גילו אותן מחדש, וגם התיירים, מה שיצר כיסים של פיתוח על בסיס היעדר הפיתוח. או מקום אחר בשם אמפאווה, מרוחק מבנגקוק, שבו גילו גחליליות. התחילו מסעות בכדי לראות את הגחליליות ואז גם גילו את העיירה שבה בתים ישנים. היום בסוף שבוע אחד מגיעים לשם עשרת אלפים איש. פעמים רבות התיירות משפיעה רק על חלק קטן מאוד של האוכלוסייה במדינת היעד, ואילו החלק האחר משלם את המחיר שהתיירות גורמת, כמו עליית מחירי המזון לדוגמא.

 

אתה יכול לאפיין תיירים מבחינת מגדר? איך גברים ונשים נבדלים בהתנהגות התיירותית שלהם ?

יש מעט מחקר על כך. אני אישית לא כל כך עסקתי במגדר, למעט תחום הזנות. איך יחסי מין עם בחורה שמבוססים על משא ומתן כלכלי משתנים והופכים לבעלי 'סוף פתוח'. כתבתי מאמר על נישואין בין תאילנדיות לזרים. הם מאופיינים בהטרוגמיה גדולה, כלומר הבדלים משמעותיים בתכונות יסוד של בני הזוג מבחינת שפה, חינוך, דת וכו'. ההטרוגמיה מביאה לידי כך שהמגע התרבותי המשותף הוא מינימאלי, ולאחר שהרכיב המיני בקשר נחלש הקשר מתפרק, ויש הרבה דוגמאות לכך. נישואין שכאלה הם מעניינים, אך לא יציבים. נישואין הומוגניים הם יותר משעממם אך יותר יציבים. רב האנשים לא מודעים לכך. פעמים רבות לאישה יש כוח מפני שהיא יודעת את השפה ומנהגי המקום, כך שהיא שולטת בבעלה במובנים מסוימים. זה מעניין אבל גם עצוב. אתה רואה היום שאנשים מבוגרים באים לחפש אישה, אין להם מושג על זה.

 

יש גם דוגמאות הפוכות, של גברים תאים שמתחתנים עם נשים זרות ?

אלה היו הנישואים ההטרוגניים הראשונים, בין סטודנטים תאים שנסעו למערב בכדי ללמוד וחזרו עם אישה מערבית לתאילנד. יש ארגון של נשים כאלה. יו"ר הארגון סיפרה לי על הבעיות של הנשים הללו, מפני שהגברים התאים הם חבורה. הם אוהבים לצאת החוצה ולבלות בצוותא בשתייה ודברים אחרים, ומשאירים את הנשים בבית, והן מרגישות שוליות.

 

האם תוכל לספר על תקופתך במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית?

כולם העריצו את אייזנשטדט אבל גם פחדו ממנו. הוא העסיק אנשים רבים בשבילו, ולא כחלק משיתוף פעולה. אנשים רבים איבדו את עצמאותם ולא יכלו להשתחרר מכך עד תקופה מאוחרת. לי יחסית היו יחסים טובים איתו. אני אוהב להיות עצמאי כך שלא הושפעתי ממנו במיוחד. אני לא חושב שעשיתי קריירה אלא עשיתי הרבה תפניות. תמיד העדפתי להתרכז בעניינים שיש בהם פוריות מדעית מסוימת. שיניתי הרבה מאוד נושאים, מפני שאני לא מתבייש לפתוח נושא חדש, להיכנס אליו מהר תוך קריאה אינטנסיבית להציג ממצאים ולעזוב. לדוגמא, לפני הרבה שנים ביקשו ממני לכתוב מאמר על הריח בסמטה בבנגקוק, כנגד המגמה של חשיבותו הגוברת של הויזואלי על החושים האחרים. המאמר התפרסם, ולפני כמה שנים הוציאו ספר על סוציולוגיה של ריח, ופנה אליי העורך וסיפר לי שאני החלוץ בתחום. אני לא ממליץ על שיטת עבודה שכזו, מפני שאנשים בנויים על עיסוק בנושא אחד מרכזי. עד היום אני ממשיך לכתוב כפי שאתה רואה, ואני מאמין שזה חשוב אחרת מאבדים משהו כשקמים מאוחר וכו'.

 

קראו פחות