מאת: אדם קלין אורון

לפני שנתיים, בדצמבר 2006, הגעתי לאולם קטן בבית המועצה לישראל יפה שבפארק הירקון בתל-אביב. הכסאות באולם התמלאו במהרה, ובשעת ערב מוקדמת הוזמן לבמה בחור צעיר, נאה ומטופח. לאחר הקדמה קצרה וכמה נשימות עמוקות, הציג את עצמו:

"אנחנו צוות היוצרים הגלקטיים ואני אחד מהם. [...] ההתמחות שלי הם המישורים המנטליים, הרוחניים של כל יושבי הגלקסיה. אני המקור של כל עולם הסמלים של כל הדתות. באתי לפרסם כתבי קודש חדשים אשר יחליפו את הישנים שכבר לא רלוונטיים".

במלים אחרות, בכסא הפשוט שעל במת העץ לא ישב שי טובלי, שהשערורייה התקשורתית סביבו געשה אז במלוא עוצמתה, אלא אלוהים. ליתר דיוק, היושב אכן היה טובלי, אך האל דיבר מגרונו.

האלמנט המסקרן ביותר בסצנה המתוארת אינו, לדידי, אפשרות קיום קשר ישיר עם האל – קשר שכזה התקיים ומתקיים במגוון תרבויות רחב, ובמובן מסוים, מהווה רכיב בכל דת שהיא. אולם  קשר עם האל בידי אנשים בעלי טעם ורקע תרבותי חילוני במובהק, ובעיקר, ללא התייחסות לתופעה כיוצאת דופן וללא עטיפתה במגוון טקסים וחפצים מקודשים? כאן אנחנו נכנסים לטריטוריה חדשה. או, ליתר דיוק, לעידן החדש.

תופעת התקשור, עליה אני כותב את עבודת הדוקטורט שלי, בהנחייתו המסורה של פרופ' יורם בילו, יושבת בטבורה של תופעת העידן החדש: טקסטים מתוקשרים רבים (הקורס בנסים, ספרי סת' של ג'יין רוברטס, ספרי 'שיחות עם אלוהים' של ניל דונלד וולש ועוד) נמצאים עמוק בקאנון החמקמק של התופעה. זוהי דת – אם מדובר בדת – ללא הלכה, ללא כנסיה, ללא סמכות דתית מקובלת משום סוג שהוא. ישנם, יחד עם זאת, כמה עקרונות מקובלים כמעט על כל חסידי העידן החדש. המרכזי שבהם הינו הטענה שהאדם הוא אלוהי, ושלכן, הוא בורא את המציאות האובייקטיבית באמצעות התפיסות הסובייקטיביות שלו.

המתקשרים עצמם מאמינים בלהט באלוהות האנושית. הם רואים את תפקידם המרכזי כמסייעים בהפצת תובנה זו. ברמת האישית, מתבטא הסיוע בפגישות ייעוץ אישיות שמטרתן שחרור האדם מחסמים – אנרגטיים ופסיכולוגיים, מחיים אלו ומגלגולים קודמים – המונעים ממנו להוציא את האל שבתוכו מן הכח אל הפועל. ברמה החברתית, הסיוע מתבטא בהעברת מידע – באמצעות ספרים, קורסים והרצאות – העוסק באופיו האמיתי של האדם (ודרכו, של העולם). בשני המקרים נובעת יכולת הסיוע לא מהמתקשר עצמו, אלא מישות לא-גשמית, הפועלת דרכו בצורה לא-מתווכת: למשל המלאך רפאל, החייזרית סאטיה (מכוכב אלקיון אשר בפלאידות), ישוע הנוצרי, ישות האור אורין, וכאמור, אלוהים עצמו.

נושא התקשור מרתק אותי מבחינות רבות, שהמקום צר מלהתייחס אלא לאחת מהן – הצד המקומי של תופעה עולמית:

תופעת התקשור, אותה אני מגדיר כאיחוז (Possession) קל ומילולי המספק תכני עידן חדש, נוצרה בארצות הברית במהלך שנות ה-60 של המאה העשרים, ונדדה לישראל במהלך שנות ה-80 המאוחרות של אותה המאה. האם, במהלך התאקלמותה בארץ, התופעה לובשת ממדים מקומיים? כאן, למרות תקשורים עם האר"י, רשב"י ועוד, מסתמן שרוב ממדי התופעה (קהל יעד, תכנים, דרכי תקשור מקובלות ועוד) בארץ זהים לאלו בארה"ב.        

ניתן להסביר ממצאים אלו באמצעות התבוננות במאפיינים של המתקשרים וקהל היעד שלהם. מדובר בבני (ובעיקר בנות) מעמד בינוני ומעלה, עמידים ומשכילים ומרקע חילוני. אנשים אלו צורכים תרבות ואידיאולוגיה מערבית וההזדהות העצמית שלהם היא, לפחות בחלקה, גלובלית. הם מאמינים באידיאולוגיה ליברלית ואינדיבידואליסטית, שעקרונות העידן החדש מתאימים לה ככפפה דתית ליד נעלמה.

מתודולוגית, מרבית החומרים שלי נאספו באמצעות ראיונות עם מתקשרים, שלרוב נענים לחיזוריי בשמחה, כמו גם באמצעות תצפיות משתתפות בהרצאות, סדנאות ואף בקורס שמטרתו ללמד את המשתתפים לתקשר בעצמם. בניגוד לחוקרי עידן חדש רבים בארץ ובעולם, אינני חוקר את התחום מתוך הזדהות אישית אלא מתוך עניין אקדמי – אך לא ניתן להשתתף במדיטציית דמיון מודרך, לדוגמא, מבלי לשקוע אל תוך ההוויה המקומית במידה כזו או אחרת, דבר שמצאתי, לעתים, מרתיע מבחינה אישית (ובמיטב המסורת הרפלקסיבית, או שמא ההדחקה הפסיכולוגית, גם את הרתיעה הזו מיהרתי לנתח).

הדמיון הדמוגראפי והתרבותי הרב ביני לבין הנחקרים העלה אצלי שאלות רבות, אישיות כמו גם תיאורטיות. אחת המעסיקה אותי במיוחד בזמן האחרון היא סוגיית יחסי הכוחות בין המראיין למרואיין: מה קורה כאשר המרואיין מציג עצמו כישות אלוהית? האם מדובר ב-Studying Up, ב-Studying Sideways או בקטגוריה חדשה לחלוטין (Studying Way, Way Up)? כיצד, למשל, ניתן לומר למלאך-לכאורה שנפלה טעות בדבריו, מבלי לנפץ לחלוטין את הגדרת המצב?

בכל מקרה, שלוש שנים לאחר הכניסה אליו, השדה עודנו מרתק, מאתגר ומאיר עיניים – דבר שהוא כשלעצמו, אומרים לי, כמעט בגדר התערבות אלוהית.

אדם קלין אורון - adam@forum2.org