מאת: גיא שלו
עבודת המאסטר של גיא שלו, אשר נכתבה במסגרת המחלקה, זכתה במקום הראשון בתחרות עבודת התיזה המצטיינת של האגודה הסוציולוגית הישראלית לשנת 2013 . לבקשת פקפוק, תמצת גיא את עיקרי עבודת התיזה שלו והרי היא לפניכם. ברכות חמות מכל המערכת!
"הכריזמה היא 'עיצוב תרבותי' המיועד לחדירה, אולי אף חילול, שהמשיכה שלו היא חזקה דייה עד כדי פתיחה של גבולות העצמי; אך המשיכה הזו כל כך מספקת עד שהיא נתפסת כישועה ולא כחילול" (גלינה לינדקוויסט[1]).
המתח בין המשיכה לאחר והרצון לקרבה ובין הסכנה שבפגיעות והחשיפה לפניו היא אולי חלק מכל מערכת יחסים אנושית. אנחנו נעים על הציר המתוח הזה באופן יום-יומי, חושפים ומסתירים, חודרים ונסוגים. לינדקוויסט משווה את הכריזמה לאהבה רומנטית. כמו אהבה, יש בה תשוקה לחיבור העוצמתי אל האחר וסיפוק רב מהגשמתו. כמו המכשפים שעניינו את לינדקוויסט במוסקבה של מפנה המילניום, המסורת הסוּפִית, שניצניה עם עליית האסלאם, יותר מתריסר מאות קודם, עוסקת בדיוק בכך: אהבה וביטול העצמי.
אני, לעומת זאת, לא חיפשתי אהבה ולא ביטול עצמי. אין לי סיפור רומנטי אנתרופולוגי על משיכה ארוכת שנים שהובילה אותי בדרך עקלקלה (אך מלאת לקחים מתודולוגיים ותיאורטיים כמובן) אל השיח' הסוּפִי בגליל. בעיקר היה לי הרבה זמן פנוי, ועל כך אני יכול להודות לגורם ארצי למדי, אגודת הסטודנטים. שביתת הסטודנטים הארוכה של שנת 2007 הובילה אותי לבלות שעות ארוכות במחיצת המורה שלי לערבית, חוקר הסוּפִיות ד"ר אלי שטרן. כך נחשפתי לראשונה לרעיונות שנראו בעיניי חתרניים למציאות החיים שהכרתי. אהבה? ביטול עצמי? יצרתי קשר עם מכרים של אלי והגעתי לגליל.
ביקרתי בשני מסדרים ושוחחתי עם חסידים. אני חייב להודות שהופתעתי כשבשיחות עם גברים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם נאמר לי, "אני אוהב את השיח', אני אוהב אותו הרבה מאוד! אני לא יכול לחיות בלי השיח'!"ביטויים אלו ודומיהם, שנאמרו לי בעיניים לחות ובפתיחות לב כנה, בטוחה בעצמה ומעוררת התרגשות, הם אשר סימנו בעבורי את השדה כמרחב מעניין לבחינתה של הכריזמה. בשלביה הראשונים של עבודת השדה, הוקסמתי מהביטויים המרגשים הללו וקיבלתי את הכריזמה המיוחסת לשיח' באופן רומנטי, ממש כערכה הנקוב: אהבה, משיכה וביטול עצמי. מאוחר יותר ניסיתי להבין מהו "העיצוב התרבותי" שבבסיסה. די בקיצור, הנה סקירה של מה שיצא.
באמירה המיוחסת לאבו יזיד אל-בִּסטאמי, מראשוני ההוגים הסוּפִים, נאמר: "מי שאין לו מנהיג, השטן הוא מנהיגו"[2]. על רקע המסורת הסוּפִית, שבלבה ה"הליכה בדרך" אחרי המנהיג הרוחני הכריזמטי, פגשתי במסדר בגליל שתי דמויות התובעות ייחוס של כריזמה – השיח' ובנו. הסתירה בין הציפייה התרבותית ובין המציאות החברתית בקהילה הקטנה מהווה מרחב של פעולה שבו מנוהלת הכריזמה. באמצעות בחינה של הפרקטיקות היום-יומיות המשמשות את השחקנים הללו לייצור הכריזמה בתוך ההקשר המסורתי-סוּפִי והפוליטי שבו נתון המסדר, עבודה זו מבקשת לדון בכריזמה כתוצר של משא ומתן על מרכזיות חברתית.
בהתבסס על עבודת שדה שנערכה לסירוגין בין השנים 2010-2008, עבודת התזה שלי מבקשת לבחון מחדש את מושג הכריזמה הקלאסי של מקס ובר[3] לאור הספרות הסוציולוגית והאנתרופולוגית העכשווית העוסקת ב"כריזמה המיוצרת", ולאור התפיסה של מרכז ופריפריה בסוציולוגיה של אדוארד שילס[4]. הכריזמה, על פי שילס, אינה תכונת אישיות, אלא היא מוענקת לדמויות הכריזמטיות מחסידיהן על שום חיבורן לגורמים "קובעי הסדר" בעולם. האופן שבו השיח' ובנו מרכזים את פעילותם סביב מהות הידע הלגיטימי במסדר ובאסטרטגיות ההתמודדות עם הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מסמן את שני האתרים הללו כ"מרכזים מפיחי הרוח של החברה", אם נשתמש במילותיו של שילס.
המסורת הסופית מדגישה את עמדתו הבלעדית של השיח' כ-Axis mundi, כנמען היחידי למתת החסד האלוהית – הכריזמה. אולם במציאות החברתית, הענקת הכריזמה אינה תמיד נקייה וברורה כברישומי הסִלסִלה הידועים הממסדים את ירושת ההנהגה במסדרים הסוּפִיים. ובר התייחס לאפשרות שהכריזמה תיוחס ליותר מאדם אחד וטען: "אין מפלט אלא במין התמודדות, באמצעים מאגיים או אפילו בקרב גופני ממשי בין המנהיגים. עקרונית יכול רק צד אחד להיות צודק בסכסוך מעין זה"[5]. עם זאת, עבודת השדה בקרב המסדר בגליל מאפשרת מבט לסיטואציה שבה הכריזמה נתפסת באופן פרגמנטארי ואינה מתיישרת לתפיסה הנדרשת במסורת וגם לזו המקובלת במחקר החברתי.
הניסיון לנהל את התפיסה המפוצלת של הכריזמה תוך שמירה על המבנה המסורתי של המסדר יוצר תנועה מתוחה – מתואמת ומתנגשת לפרקים – בין שתי הדמויות המרכזיות. במקרים רבים תפיסתו של האחד ככריזמטי משרתת גם את הבניית הכריזמה של השני, ופעולותיהם נעשות בשיתוף פעולה ביניהם, ואילו במקרים אחרים, הצפיפות במרכז החברתי של המסדר מעוררת עימותים בין האב לבנו.באמצעות שימוש במושג "הדרך" המרכזי בהגות הסוּפית ובביטוי היום-יומי של התנהלות המסדר, אפשר להבין את פעילות האב ובנו כמתנהלת בשני מרחבים: "דרך הידע" ו"דרך השלום".
ב"דרך הידע", השיח' מהלל ומשבח תכופות את חוכמת בנו ואת השכלתו האקדמית, ואף עושה בכך שימוש לתיקוף מעמדו כמנהיג קבוצה שהיא "מיעוט של ידענים", לדבריו. באותו האופן, הכבוד וההערכה שחולק הבן לאביו על ידיעותיו בהלכה מסייעים לביסוס עמדתו העיקרית כבנו של השיח' החכם. אולם, פעמים רבות חילוקי דעות בין האב לבנו בסוגיות הידע מתעוררים לכדי עימות מפורש בין השניים, בצנעת דירתם וגם בפרהסיה. המשמעות המסורתית של הידע שמטיל השיח' המבוגר עומדת שוב ושוב למבחן למול הסמכות המודרנית של ההשכלה האקדמית של הבן.העימותים המפורשים הללו מערערים על התפיסה המסורתית של המנהיג הממוקם לבדו במרכז הגישה אל הידע.
ב"דרך השלום" אפשר לראות כיצד שיתוף הפעולה בין האב, בעל המעמד של מנהיג מתון בחברה המוסלמית,ובין הבן, המעורב בפעילות חברתית אינטנסיבית, משרת את שניהם בהבניית המרכזיות בספרה הפוליטית. פעולותיו של הבן, הנעשות גם בשם המסדר, מחזקות את עמדתו של אביו בשיח לשלום בין-דתי,ומעמדו של השיח' כמנהיג ערבי לגיטימי משמש את בנו בפעילות תחת שמו. לעומת זאת, בגישותיהם לאינטראקציות המתנהלות סביב הסכסוך יש סתירה המובילה לעימותים תכופים. הגישה המתריסה והבלתי מתפשרת של האב כלפי שני הצדדים בקונפליקט הישראלי-פלסטיני ממקמת אותו במרכז הדיון כקול "אמתי" ואמיץ, אך מאיימת ומאוימת באופן מתמיד על ידי מאמציו של הבן להתמקם בעמדת הקול הידידותי והפשרני.
כך ממצבים השחקנים האלה את עצמם במרכז המציאות החברתית של חסידיהם ונתפסים כקשורים בכוח המיסטי המשויך לידע הסוּפִי ובכוח הפוליטי-כלכלי שב"תעשיית השלום" הישראלית-פלסטינית. בניתוח כזה, תהליכי ההבניה של הכריזמה מתבררים בתוך ההקשר החברתי והתרבותי של הקהילה, ולא כתהליכים פסיכולוגיים באישיותו של אדם או בהשערות על ייחוסה של תכונה קסומה לאדם אחר. נוסף על כך, גישה זו מבקשת לערער על התפיסה המקובלת במחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי על אודות מופעים של הכריזמה כאחידה ומיוחסת לדמות מרכזית אחת בקהילה. אם הכריזמה היא משאב חברתי יקר ערך, הרי מתנהל סביבה משא ומתן, ואותו יש לחקור כדי לרדת לעומקם של תהליכי ייצורה.
לסיכום, אם נקבל את הייחוס הפרגמנטארי של הכריזמה ואת הייצור של הייחוס הזה כהבניה של מרכזיות במציאות החברתית והתרבותית, נאמץ תפיסה מורכבת יותר של מושג הכריזמה כמשאב חברתי. ואכן, ככל משאב אחר, הכריזמה נתונה למאבק חברתי סביב הגדרתה והתביעה לבעלות עליה.
אני רוצה להודות לחברי המסדר הסוּפי על האירוח, על הסבלנות, על החברות, על הכנות ועל שיתוף הפעולה. תודה מיוחדת גם למנחה שלי לתזה ד"ר יהודה גודמן על הליווי האישי והמקצועי הצמוד, ולפרופ' יורם בילו על הנחיית סמינר בפסיכולוגיה שממנו צמחה עבודה זו. כמו כן, אני רוצה להודות ל"מרכז שיין" ול"קרנות יד אורה" על התמיכה הכלכלית במחקר.
[1]Lindquist, Galina (2006). Conjuring Hope: Magic and Healing in Contemporary Russia.Berghahn Books.p. 115.
[2]סבירי, ש. (2008). הסופים: אנתולוגיה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב והוצאת מפה.
[3]Weber, Max (1978). Economy and Society: An Outline of Interpretive Sociology. G. Roth and C. Wittich, eds. Berkeley: University of California Press.
[4]Shils, Edward (1965). Charisma, Order, and Status.American Sociological Review 30(2):199-213; Shils, Edward (1975). Center and Periphery: Essays in Macrosociology. Chicago: University of Chicago Press.
[5]Weber 1978:244.