מאת: תמר שלם

חודש פברואר האחרון, הזדמן לי לקחת חלק בקורס של פרופסור תמר אלאור על 'תרבות חומרית' בהודו. המסע בהודו התמקד ביצירה של בדים ובסגנון ההודי שמתגלם בהם. מתוך חוויותיי במסע ובאמצעות רעיונותיו של בורדייה, אתמקד בהיווצרות של סגנון. באופן ספציפי, בדינמיקה בין המערביות להודיות שמייצרת את הטעם המערבי ובו בעת מגדירה את הסגנון ואף את החברה ההודית.

אתחיל בהסבר קצר על המרכיבים שמשפיעים על סגנון של בד. לאחר מכן אתאר ואשווה בין שני בתי מלאכה להדפסי בד בהם ביקרנו שכל אחד מהם מייצג פן אחד המבנה את הסגנון המערבי. לבסוף, אדון במבנה הבגד ההודי ובאופן בו אנחנו כמערביים תופסים אותו.

במשך שבועיים אינטנסיביים, נחשפתי לאופני היצירה של טקסטיל בהודו. מהתבוננות באורגים ואורגות למדתי כיצד נוצרים בדים מסוגים שונים. סגנון האריגה הבסיסי יוצר בד חלק ואחיד, אך על-ידי צורות אריגה מחוכמות יותר ניתן לייצר דפוסים תלת ממדיים על גבי הבד. בגדול, החומר ממנו הבד נארג, שיטת האריגה, אופן הייצור – ביד או במכונה – והדוגמא שהבד מקבל, הם אבני הבניין שבאמצעותן נקבע סגנון הבד. אבני הבניין האלו, אינן רק דרך לסגנן את הבד מבחינה עיצובית, אלא גלומה בהן גם האפשרות לקביעת איכות הבד. איכות לא רק במונחים אסתטיים אלא אף במונחים של יוקרה. ככל שעבודת היד מורכבת יותר, מחיר הבד עלה. ככל שהדיוק בהדפס הוא גבוה יותר, כך הבד הוצע לנו במחיר גבוה יותר.

תאוריית השדות של בורדייה הדהדה אצלי בראש לאורך כל הטיול. השדה, לפי בורדייה, הוא מרחב של יחסי כוחות, שכל מי ומה שנמצא בתוכו מתנהל בתוך מערכת הכוחות הספציפית הזו. השדה הוא גם זירה של מאבקים בתוכה סוכנים ומוסדות שונים מנסים לשמר או לבטל את צורות ההון הקיימות (Wacquant, 2006). שדה הטקסטיל ההודי הוא מקרה בוחן מעניין, כיוון שמגולמים בתוכו שני שדות שונים. הראשון הוא השדה המקומי, ההודי; השני הוא השדה החיצוני, יש שיאמרו הגלובלי, לו אני אקרא כאן השדה המערבי. אני רוצה להתעכב על הדינמיקה בין שני השדות האלו ועל האופן בו מתעצב המערבי אל מול ההודי.

בכדי להדגים את האופן בו הסגנון המערבי מתעצב לעומת הסגנון ההודי, אציג את עבודת ההדפס על הבד על-ידי בלוקים. בכדי לאפיין ולסגנן את בדים שנארגו בצורה פשוטה, מודפסים על גביהם דוגמאות שונות. גם הדפסת הדוגמאות יכולה להיעשות בצורות שונות. יש אפשרות להדפיס במכונה, ויש אפשרות, מסורתית- הנעשית בעבודת יד, שנקראת "block printing"[1].

 

 

ההדפסה נעשית בשלבים, כל צבע בהדפס מודפס על-ידי בלוק אחר, כך שהדפס אחד, אפילו הפשוט ביותר, מורכב ממספר בלוקים שונים. מלאכת ההדפסה היא מורכבת ומדוקדקת, ההדפס נבנה בשכבות, בלוק אחרי בלוק, צבע אחרי צבע. בכדי לייצר דוגמא מדויקת מבלי 'לצאת מהקווים', נדרש ריכוז רב. הזדמן לי לראות את המלאכה הזו מקרוב במספר הזדמנויות שונות, שתיים מהן הן דוגמאות לשדות שונים בתוך שדה הטקסטיל ההודי.

 

ההזדמנות הראשונה הייתה בקומפלקס יפהפה מחוץ לג'ייפור, שהוקם על-ידי אישה צרפתייה שהיגרה להודו בשם ווירג'יני (שם בדוי). נכנסו לסדנת ההטבעה לזמן קצר, אך הספקתי להתרשם מהסביבה הנקייה, מאיכות העבודה ומרמת הדיוק הגבוהה. בסדנה היו שולחנות ארוכים שעל גביהם היו פרוסים בדים בשלבים שונים של צביעה. הפועלים עבדו בדממה כמעט מדיטטיבית ותנועות הידיים שלהם היו איטיות, מדויקות וניכר שהן מיומנות בפעולת ההטבעה. לאחר מכן ראיתי את התוצר המוגמר- הדיוק בהדפס היה כל-כך גבוה, שהייתי יכולה לחשוב שמדובר בהדפס שנעשה במכונה.

העמדה החברתית-תרבותית של ווירג'יני המגיעה עם הון תרבותי צרפתי, אך גם מכירה את הסגנון ההודי מקרוב, מאפשרת לה להבין על מה המערביים יהיו מוכנים לשלם כסף רב בקלות. מחד גיסא, כתיירים, אנחנו רוצים לרכוש משהו שונה. אנחנו רגילים לרכוש בגדים ובדים שיוצרו בייצור המוני. לכן, שיטת הייצור האישית, בעבודת יד, היא שונה ומסקרנת בכדי לרכוש אותה כמזכרת מהתרבות הרחוקה. מאידך גיסא, היא מבינה כי לנו, כמערביים, קשה להתחבר לסגנון ההודי. אנחנו רגילים לדוגמאות עדינות ומדויקות שהודפסו במכונה. לכן, הצבעים נראים בעינינו עזים והדוגמאות גסות, ויש צורך לעדן אותן בכדי שנוציא את הארנק.

ההזדמנות השנייה, הייתה בבית מלאכה קטן יחסית, גם הוא מחוץ לג'ייפור. כאשר נכנסתי אליו אפף אותי ריח חזק של צבע, הסדנה הייתה חשוכה ודי חנוקה. בחדר היו שלושה פועלים שעבדו כולם על אותו השולחן, ועל אותה יריעת בד. כל אחד מהם אחז בידו בלוק ועבד על רובד אחר של הדוגמא. הם הסתובבו סביב השולחן והטביעו את ההדפס על גבי הבד, עד להשלמת סיבוב מלא, ומיד החליפו את הבלוק איתו עבדו. הם עבדו במהירות ותוך מספר דקות, ההדפס היה גמור והם פנו לעבוד על הדפס אחר. כשהתקרבתי לראות את התוצר, ראיתי שההדפס לא יוצא מדויק.

הביקור בבית המלאכה של ווירג'יני, שהתרחש כמה שעות קודם לכך, הדגיש בעיני את הפער באיכות התוצר. ברגע שראיתי את התוצר האחר, הפחות מדויק, הבנתי גם עד כמה זה קשה להטביע את החותמות על-גבי הבד בצורה מדויקת ממש. עבודת יד היא לא מדויקת מטבעה, כל מוצר שמיוצר ביד הוא שונה במעט מקודמו. חוסר האחידות לא בהכרח הופכת את התוצרים לפחות יפים, אולי זו דווקא הייחודיות שלהם. אך מי שהורגל לאחידות ודיוק המכונה, יהיה לו קשה לעכל ולאהוב עבודת יד גסה ולא אחידה.

במידה מסוימת, עבודת היד המדויקת, כפי שזיהתה אותה ווירג'יני היא נקודת האיזון בין הסגנון המערבי, המורגל לדיוק, ובין סגנון החיים ההודי המיוצג בעבודת היד. נקודת האיזון הזו המייצרת את הסגנון ההודי המותאם למערביות יכולה להיות מובנת בעזרת דבריו של בורדייה על היחסיות של הטעם. לפיו, קבוצות שונות מסגלות לעצמן חוש אסתטי שונה המושפע מסגנון החיים שלהם ופעמים רבות מוגדר באמצעות התנגדות לחוש אסתטי של קבוצה אחרת. הטעם הוא קודם כל סלידה מטעמם של קבוצות אחרות. כל קבוצה חברתית מעניקה לעצמה משמעות נבדלת לא מכוח התוכן השונה שהיא נושאת, אלא מכוח ההבדל והשוני בינה ובין הקבוצה האחרת (Wacquant, 2006).

הבידול שיוצרת לעצמה חברה בטעם הוא חלק ממערך השדות שמתאר בורדייה. כל שדה מגדיר את עצמו בניגוד לשדה האחר. במקרה של הסגנון המערבי בהודו, נוצר סגנון חדש, שהוא מנוגד לסגנון ההודי בצבעים ובצורות ההדפסים, אך כן מיוצר בשיטת ייצור הודית מסורתית. המחיר הגבוה שניתן לדרוש על בד 'איכותי' שמיוצר בהודו, אינו קשור רק לכך שהוא יותר דומה לסגנון המערבי, אלא מתקשר אף לעובדה שהוא שונה בהכרח מהסגנון ההודי. אם זה שונה מהסגנון ההודי, ניתן לדרוש על זה מחיר גבוה יותר מאשר מה שההודים היו משלמים על בד דומה עם הדפס אחר, 'הודי'.

היבט נוסף שיכול להמחיש את האבחנה בין הסגנונות היא התחושה שהייתה לי לאורך הביקור בהודו, כי הסגנון ההודי המקומי נתפס בעינינו כפחות איכותי. אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה התחושה שלנו שהבגדים פשוט לא הולמים אותנו. הגזרות שמייצרים בהודו הן מרובעות, 'לא מתיישבות טוב על הגוף'. בגדול, לא מחמיאות. התחושה הייתה שהבגדים ההודים לא טובים מספיק בכדי להילבש על-ידינו, המערביים.

באחד הימים האחרונים של המסע, כאשר שוחחתי עם המדריך ההודי שלנו, הוא הסביר לי על המכנס שהוא לבש, הדוהטי. פיסת בד ארוכה ורחבה, שבאמצעות קשירה מסוימת, היא הופכת למכנס. המדריך הרחיב ואמר כי זה נחשב לבוש מסורתי מאחר ובהודו לא הייתה 'טכנולוגיה' של תפירת בדים זה לזה בכדי לייצר גזרה. באותו רגע הבנתי, שהסיבה שאין בהודו בגדים בגזרות, היא שהלבוש ההודי מתאים את עצמו לגוף שלובש אותו. הסארי גם הוא פיסת בד ארוכה שנקשרת מסביב לגוף, כך גם הדוהטי והלונגי. הבד עוטף את הגוף בצורה נוחה ושימושית בלי תיווך של חוט ומחט.

הסיפור הזה הוא משמעותי בעיני, כי הוא מדגים איך אנחנו מייצרים את הגבולות התרבותיים שלנו. מה שלא מתאים לעין המערבית שלנו, לגוף המערבי, לסגנון המערבי, נפסל. הוא נחשב מיד פחות איכותי. זה יכול להשפיע גם על התפיסה שלנו את התרבות ההודית בכללותה. העובדה שאין בגדים מסוגננים בגזרות מערביות, מיד מתורגמת לכך שהתרבות שלהם לא מסוגלת לייצר בגד יפה ומסוגנן בגזרה מחמיאה ולכן היא גם פחות מפותחת. כל השיחה הזו מתנהלת בתוך הראש של המערבי, אך באמצעות עובדה היסטורית וחברתית אחת על אופי הביגוד ההודי, כל מגדל הקלפים הזה קורס. קל לנו להתעלם מנקודות אובייקטיביות שיש בשדה החברתי- ההודים פשוט לא צריכים גזרות כי הבדים שלהם יודעים להתאים את עצמם לגוף שלהם.

החוויה שלי בהודו לימדה אותי הרבה על היווצרותו של סגנון, גם באופן בו הוא מתעצב מבחינה טכנית וגם בהתעצבותו התרבותית. הדבר המשמעותי ביותר שהתבהר לי הוא האופן בו המבט המערבי על הסגנון ההודי מאפיין את התרבות ההודית, כמעט מבלי לדעת עליה דבר. כמו כן, כיצד הוא מייצר את הסגנון ההודי שיתקבל ויירכש על-ידי מערביים.

 

תמר שלם היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה וכותבת תיזה על האופן בו עיצוב הידע האקדמי משפיע על חווויות הסטודנטים.

 

ביבליוגרפיה:

Wacquant, Loic. 2006. “Pierre Bourdieu.” In Key Contemporary Thinkers, Rob Stone (ed.).

 

[1] הרחבה על בלוק פרינטינג: הדפסה על-ידי בלוקים היא מלאכת מחשבת עדינה מאד שיכולה להיעשות רק על-ידי אנשים ולא על-ידי מכונה. הבלוק הוא פיסת עץ, שיובשה במשך שנה לפחות. על גבי פיסת העץ הזו, חורט אומן מקצועי את הדוגמא הרצויה (עבודת החריטה של בלוק אחד יכולה להימשך שבועות ארוכים. לעבודת החריטה קודמת עבודת עיצוב של הדוגמא, שנעשית לעיתים על ידי מעצב הבד ולעיתים על-ידי אומן החריטה בעצמו.