מאת: אריאל אפל
במאי השנה פרסם ארגון 'אם תרצו' דו"ח שכותרתו "הסתה, הדרה והטייה אנטי-ציונית באוניברסיטאות", בו נטען כי האקדמיה בישראל נוטה לתכנים אנטי-ציוניים ומדירה את מי שמבטא תכנים ציוניים, פרו-ישראליים או ישראלים-פטריוטיים. הדו"ח הוכן לבקשת יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ זבולון אורלב, ויועבר לבחינה על ידי המועצה להשכלה גבוהה.
לדו"ח שלושה חלקים: החלק הראשון כולל מחקר שהתנועה ערכה על מוסדות אקדמיים בולטים בארץ, באמצעות בחינת סילבוסים ואפיונם על ציר "ציוני – אנטי-ציוני", וכן תיעוד תלונות של סטודנטים אודות מרצים שלטענותיהם "מנצלים את מעמדם לקידום עמדות פוליטיות חד-צדדיות".1 החלק השני של הדו"ח מתעד "פעילות של הסתה ותמיכה בטרור של תאים אנטי-ציוניים" באוניברסיטאות (כך במקור), והחלק השלישי מפרט את "מידת מעורבותם של פרופסורים, מרצים ואנשי אקדמיה ישראלים בקריאות להטלת חרם, עיצומים וסנקציות על מדינת ישראל" תוך אזכור מפורש של שמותיהם (ממצאי חלק זה מבוססים על נתונים שנאספו על ידי ארגון "מוניטור האקדמיה הישראלית").
עם פרסומו זכה הדו"ח לסיקור תקשורתי מצומצם-אך-ממוקד ולתהודה בעיקר בחוגים האקדמיים להם הוא נוגע. ב-28 למאי הוקדשה כתבה בעיתון "ישראל היום" תחת הכותרת "תחשבו כמונו, תקבלו ציון", שהציגה באופן אוהד יחסית את הדו"ח ומסקנותיו. פרסום זה תרם רבות להתגברות הדיון סביב הדו"ח, וגרר תגובות רבות, הן מצד המצדדים בו או במסקנותיו והן מצד השוללים אותו. לאחר כחודש הגיע הנושאלדיון בכנסת, בו הודיע שר החינוך גדעון סער כי יבחן את טענות הדו"ח וכן כי יפעל נגד מרצים הקוראים לחרם אקדמי על ישראל.
האקדמיה, באופן כללי, הגיבה לדו"ח בשלילה מוחלטת, תוך ערעור על מהימנות המתודולוגיה שלו ועל מהימנות מסקנותיו. מניתוח הסילבוסים על ידי 'אם תרצו' עולה כי 80% מהטקסטים הנלמדים בחוגים למדע המדינה באוניברסיטאות ברחבי הארץ הם "אנטי או פוסט-ציוניים", אך הדרך בה אופיינו הטקסטים ככאלה מוטלת בספק ותוארה על ידי רבים, ביניהם פרופ' אבנר דה-שליט, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית, כלא-מדעית ומוטה.
לפי טענות אלו, הבעייתיות של דו"ח 'אם תרצו' בולטת במגוון רמות: ברמת אפיון קורסים כ"ציוניים" או "אנטי-ציוניים" בהתאם לטקסטים הנלמדים בהם – למרות שלא נבדק האופן בו הם נלמדים. ברמת אפיון טקסטים כ"ציוניים" או "אנטי-ציוניים" לא על פי תוכנם, אלא על פי זיהוי המחבר עם גישה תיאורטית כזו או אחרת. ולבסוף – אפיון מחבר כ"ציוני" או "אנטי-ציוני" על פי תיוג מיקומו בקורפוס התיאורטי, אך ללא כל קשר אמיתי בין התיאוריה לבין "פרו" או "אנטי" ציונות. כך למשל, טקסטים של בנדיקט אנדרסון תוארו כ"אנטי-ציוניים" על שום היותו פוסט-מדרניסט שעוסק בהבניית הגישות הלאומיות באירופה (בדו"ח הוא משוייך ל"אסכולת הלאומיות כהמצאה מודרנית"), בעוד שיקירנו קליפורד גירץ תואר כ"ציוני", משום שהוא נמנה על "הגישה האתנו-סימבולית".
בהתכתבות אלקטרונית פומבית (ברשת Social Science- IL) עם ד"ר אודי לבל, שצוין בדו"ח כמי שיחד עם ד"ר רן ברץ סיפק ייעוץ למחקר הסילבוסים, כתב דה-שליט:
"הדו"ח (לכאורה) הזה נולד בחטא, ומטרתו לסמן אותנו, אנשי אקדמיה במדעי החברה, ולהדיר אותנו (לא קבוצה, את כולנו) מהאקדמיה. לאחר שיטהרו את האקדמיה, יכניסו אנשי אם תרצו את האנשים שלהם, אלה שרוצים להצדיק אידיאולוגיות (ציוניות) על ידי מחקר."
יש לציין כי בעוד שהחשש העיקרי מהדו"ח בחוגים האקדמיים קשור בתפיסתו כסכנה לחופש המחקר והביטוי האקדמי ("קודש הקודשים" של התפישה האקדמית והמדעית), טוענים אנשי ‘אם תרצו’ מנגד, שהדאגה לחופש האקדמי היא-היא הסיבה העיקרית לכתיבתו. ד"ר לבל, שפנה אל 'אם תרצו' וביקש מהם להסיר את אזכורו כמי שסיפק ייעוץ לדו"ח, הביע את הסכמתו עם הטענה שהדו"ח אינו מדעי, אך הדגיש את החשיבות שהוא רואה בשיח שהדו"ח הצליח לעורר.2 בראיון ל"הארץ" טען לבל שלדעתו האקדמיה אכן סובלת מהומוגניות מחשבתית, ושהדבר נגרם בין השאר מנטישת בעלי דעות פוליטיות ימניות את האקדמיה.3 למכתבו של דה-שליט ענה:
"בוא לא נכחיש שקבוצות מאין אלה [דוגמת 'אם תרצו' – הח"מ] הנן ביטוי לתחושות של מצוקה אוטנטיות ומי כמוני מקבל כמעט בכל שנה מיני פניות משלל מרצים המבטאים חשש, אולי סובייקטיבי, אולי אובייקטיבי, באשר לביטוי הזדהות כזה או אחר, עם מדינת ישראל במאבקי ההישרדות שלה."
טענות אלו, של ‘אם תרצו’, של פרופ' דה-שליט ושל ד"ר לבל, כמו גם שלל הטיעונים והדעות שהובעו סביבפרסום הדו"ח, חושפים בפנינו שני סוגי שיח מקבילים ולעתים חופפים, שמתערבבים זה בזה עד שקשה להפריד ביניהם: מצד אחד, הדו"ח מבקש לעסוק בשיח האקדמי על פוליטיקה, ולהראות ששיח זה – שטוען לעמדה ביקורתית אמפירית ומאוזנת, נוטה בימים אלה לביטוי עמדות פוליטיות "אנטי-ציוניות" באופן חד-צדדי. מצד שני, הדו"ח עצמו מהווה דוגמה לשיח שונה, והוא השיח הפוליטי על האקדמיה – שיח שהוא מוטה מטבעו, ואשר מבקש להדגיש את מעורבותה הבלתי נמנעת של האקדמיה בזירה המדינית הישראלית ולקבוע את אופן התנהלותה הרצוי.
במקרה של דו"ח ‘אם תרצו’ נראה כי ההבדלה בין שני סוגי השיח הללו מיטשטשת. הטשטוש מתבטא באופיו המעורפל של הדו"ח, שמנסה להיראות כמדעי על אף שאינו כזה, ובטענתו שמוצגת כ"שיח אקדמי על פוליטיקה" למרות שהיא נטענת על ידי גוף שזיהויו ומטרותיו פוליטיים במובהק.
דוגמה קונקרטית מעניינת לערבוב בין שני סוגי השיח ניתן למצוא בשימוש הרווח והמגוון במושג "פוסט-ציוני", שניתן לייחס לו גם היבט פוליטי (כפי ש’אם תרצו’ עושים בקשירתו יחד עם המושג "אנטי-ציוני") וגם היבט אקדמי (העוסק בערעור על תקפות האידיאולוגיה הציונית כמבטאת אמת מוחלטת ומדגיש את היבטיה ההקשרים וההבנייתיים).
טשטוש ההבחנה בין ההשקפה הפוליטית וההשקפה האקדמית משפיע מאד על השיח הכולל אודות הדו"ח ומסקנותיו. איך יסתיים המאבק על שיח זה, שמהווה כרגע את זירת ההתרחשות האמיתית – האם יגבר השיח האקדמי על פוליטיקה על השיח הפוליטי על אקדמיה? קשה לומר. כדאי רק לשים לב למצב המסוכן שטשטוש זה יצר נכון לעכשיו, בו המאבק הניטש אינו בין גישה אקדמית אחת לאחרת, או אפילו בין דעה פוליטית אחת לשנייה – אלא בין מייצגי עמדה פוליטית רווחת (המהווים חלק מכלל הציבור) לבין "האקדמיה הישראלית", שכביכול מחזיקה בדעה פוליטית מנוגדת.
אם נרצה להביא את המצב לפתרון הולם, אני חושב שצריך לעשות קצת סדר ולהתייחס באופן ראוי לשני דיונים נבדלים-אך-קשורים: דיון על תפקיד האקדמיה ואופן התנהלותה – שראוי לקיימו במישור הפוליטי ושבו תיקבע מסגרת הפעולה האקדמית (עקרונית וחוקית), והדיון האקדמי בנושאים פוליטיים, שכל עוד הוא עומד בתנאי המסגרת (כלומר אינו מסית, פוגע בזכויות של האחר ואינו עובר על החוק) עליו להיות חופשי לעסוק בכל תחום, בכל נושא ובכל אופן שיימצא לנכון.
1 בנושא זה – ראו את מאמר הדעה של פרופ' אפי יער על הקורס "חברה בישראל" בתל אביב, ואת תגובתו של פרופ' רונן שמיר.
2 ראו את טורו של קלמן ליבסקינד במעריב, בו הוא מתאר את הסיבה האמיתית, לדבריו, לפניה של לבל ל'אם תרצו' – פחד וסתימת פיות.
3 ראו גם את מאמרה של נגה כספי בפקפוק 15 על הגוון האחיד של רשימות הקריאה ואת תגובתו של פרופ' שלמה אהרונסון בפקפוק 17, על 'דלדולה של הרוח' באקדמיה בישראל.
*אריאל אפל הוא סטודנט שנה שנייה לתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה וללימודי הסביבה.