אנרכיה בדיזנגוף סנטר: הרהורים על פאנק בישראל

מאת: איתי ארצי

פינת התרבות בגיליון זה תוקדש ללהקת הפאנק ((Punk הישראלית יוסלס איידי (Useless ID). הלהקה הוקמה בשנת 1994 בחיפה, ומשמעות שמה הוא שכאשר אזרח ישראלי נמצא בשירות צבאי בישראל אין משמעות לתעודת הזהות שלו (וכך הופך השם לבעל משמעות מחאתית, לפחות לכאורה). היא אחת הלהקות הישראליות המצליחות ביותר בכל העולם, ולמרות זאת נדמה שהיא עדיין לא זוכה להכרה נאותה בישראל.

סגנון הפאנק הוא סגנון מוזיקה חדש יחסית שהחל להופיע בשנות ה-60, ויש הרואים בו תת תרבות שלמה, ולא סגנון מוזיקה בלבד. מי שמאזין למוזיקת פאנק יבחר את בגדיו בהתאם, לעיתים גם דעותיו הפוליטיות ישתנו בהתאם, וסביר שגם חלק מחבריו יאזינו למוזיקה זו. מאפיינים אלה אכן הופכים את הפאנק (ואולי גם את המטאל) לשונים מסגנונות מוזיקליים אחרים, מפני שבמובן מסוים בעזרת סגנון המוזיקה ניתן להגדיר חלק מאופיו של האדם. דיק הבידג' כתב את הספר החלוצי על הפאנק, ובו הוא מנתח את התנאים החברתיים והמוזיקליים באנגליה שהובילו ליצירתה של תת התרבות. הוא מאבחן יפה את השינוי המהיר שחל במוזיקה זו: מלהקות צעירות שמבטאות מחאה נגד הסדר החברתי הקיים, בעיקר זה הכלכלי והפוליטי, הפכו להקות רבות, לאחר שקיבלו חיבוק דב חם מהממסד הקפיטליסטי, למכונות משומנות לייצור מזומנים ומוצרי צריכה. נדמה כי להקת ה'סקס פיסטולס', אולי להקת הפאנק הראשונה, קיבעה את נושאי הכתיבה של להקות הפאנק (ואולי גם את גישת ה'עשה זאת בעצמך': מוזיקה פשוטה, זמרים שלא יודעים לשיר באופן מקצועי, מישלב שפה נמוך ולחנים קליטים שניתן לשיר יחד עם הזמר). ייתכן ואין אבסורד גדול יותר מלשלם 22 פאונד על חולצה אופנתית הקוראת לאנרכיה בממלכה המאוחדת.

אם נחזור ליוסלס איידי: באתר הרשמי של הלהקה ניתן למצוא את מילות השירים, תמונות של חברי הלהקה ואף חנות מקוונת שבה ניתן לרכוש חולצות, סיכות, מחזיק מפתחות ואת הדיסקים של הלהקה. בניגוד לאמנים ישראלים אחרים שלא מוכרים מוצרי צריכה עם שמם עליהם, נדמה שזהו מאפיין הקיים ברוב להקות הפאנק, וכאן מצוי הפרדוקס: כיצד ייתכן שדווקא להקות שמבקשות לחתור נגד הסדר הקיים חוברות אליו יותר מאמני פופ אחרים? פרדוקס זה מביא אותי לטעון כי בניגוד ליומרה של הפאנק לבטא רחשי לב של המעמד הנמוך, זה שאמור גם לצרוך מוזיקה זו, הפאנק הפך להיות מעין סמל סטטוס של המעמד הבינוני-גבוה שמבקש להתנער מתדמיתו הבורגנית ולהתנהג כמו המעמד הנמוך.

אימוץ הפאנק על ידי הקפיטליזם מזכיר אימוץ של תנועות מחאה אחרות והפיכתן לריטואל ממוסחר, אך יש משהו מיוחד בפאנק. זהו סגנון מוזיקה שחרת על דגלו את ה-DIY, כלומר מוזיקה פשוטה שכל אחד יכול לנגן לאחר כמה שיעורי גיטרה, שמילותיה ומקצביה חד הם וכל כוונתה פשטות מתריסה כנגד המעמדות הגבוהים. נדמה כי מונחם של אדורנו והורקהיימר 'חרושת התרבות' מתאים בכדי לתאר תופעה זו, שהפכה סגנון מוזיקלי שנוצר על ידי יחידים באופן עממי, ש'כל אחד יכול לייצר' (אכן פעמים רבות בסצנות פאנק החלוקה בין יצרנים וצרכנים של התרבות אינה ברורה) למוצר קפיטליסטי ממותג שנמכר בעזרת פרסומות בכל רחבי העולם, ומנוכר פעמים רבות להקשרים החברתיים שבהם הוא נוצר. בתוך סגנון הפאנק התפתחו סגנונות רבים: הארד-קור פאנק, פוסט-פאנק, Oi!, פופ-פאנק ואחרים. החלוקה בין תתי הסגנונות אינה ברורה תמיד, וישנן להקות שמשלבות כמה מהם. ניתן לומר כי יוסלס איידי משתייכת לפופ פאנק, בו כמעט ולא מופיעים מסרים פוליטיים חתרניים כפי שהיו בפאנק בראשיתו, וברוב המקרים תת סגנון זה ילווה במוזיקה רועשת פחות וקרובה יותר למוזיקה מן הזרם המרכזי. במובן מסוים, סגנון זה מתכחש לעברו המוזיקלי, כאשר להקות אלה מבקשות להוציא את הפוליטי והמחאתי משיריהן ולהשאיר את ההנאה הכרוכה בהאזנה ובנגינה למוזיקה. באופן כללי, ניתן לומר כי להקות ההארד-קור פאנק הן ששומרות על גחלת המחאה הפוליטית הרדיקלית, בישראל ובעולם. להקות אלה משתייכות בישראל לצד השמאלי של המפה הפוליטית בלבד, ואילו בעולם ניתן למצוא גם להקות שכאלה מן הצד הימני. סגנון ייחודי שהתפתח בוושינגטון הבירה הוא ה'סטרייט אדג'', זרם הדוגל בצמחונות, הימנעות מצריכת בשר וחלב, סמים ואלכוהול, וזאת בכדי להישאר 'נקי ופיכח'.

מכירתן של חולצות עם שמות של להקות פאנק עליהן יכולה ללמד אותנו גם משהו על מי שקונה ולובש חולצות אלה: החולצות הופכות למעין סממן מזהה המקשר את האדם ל'סצנת הפאנק', וכך יכולים לתקשר ביניהם 'פאנקיסטים' גם מבלי להכיר זה את זה. בניגוד לסגנונות אחרים, שהאזנה אליהם לא משליכה על קשרים חברתיים עם הזולת, נדמה כי פעמים רבים האזנה לפאנק גוררת עמה גם השתייכות ל'סצנה', שבה 'כולם מכירים את כולם' ועבור רבים מהווה הסצנה מעין קבוצת שווים הפרושה בכל הארץ. ניתן לומר גם כי קיימת סגירות מסוימת של האמנים הפועלים בסגנון זה. בניגוד לאמני רוק ישראלי שמרבים לשתף פעולה עם אמנים מסגנונות אחרים, להקות פאנק משתפות פעולה בעיקר עם עצמן. יוצא דופן הוא הדיסק שיוסלס הוציאו עם הזמר מוקי, שמהווה את תקליטם היחיד בעברית (ובו מתארחת גם קרן פלס). חיבור שכזה מתאפשר הודות לניסיונות הפריצה של הלהקה מסצנת הפאנק הישראלית, מפני שלהקות פאנק ישראליות אחרות ימעטו להופיע עם אמני 'מיינסטרים', וזאת מסיבות אידיאולוגיות.

ראוי לציין כי עדיין לא נעשתה עבודה סוציולוגית רצינית על הפאנק בישראל. מוטי רגב ניתח את הרוק הישראלי, ואילו ניסן שור ערך סקירה עיתונאית של הסצנה, אך עוד יש לבצע עבודה גדולה, שתכלול ניתוח של המוזיקה והמילים, ובנוסף תצפיות משתתפות בהופעות פאנק ובחזרות של להקות בכדי לחקור תופעה זו.

לאחר הקדמה קצרה זו, אבקש להדגים כמה מהתופעות שהזכרתי בשירים של יוסלס איידי.

הלהקה הוציאה שישה דיסקים, מהם ארבעה בלייבל גדול. בתחילת דרכה הלהקה הוציאה את תקליטיה בלייבל שלה שנקרא Falafel records, ולאחר מכן הם חתמה בלייבל גדול יותר שנקרא Kong fu records. מעבר זה מלייבל קטן ומקומי ללייבל גדול נחשב להצלחה גדולה עבור הלהקה, אך בעיני כמה ממעריציה הוא נתפס כ"התמסחרות", תהליך שבו להקה ממתנת את מסריה בשירים, מנסה לפנות לקהל גדול יותר בכדי להצליח, וכותבת מוזיקה קליטה יותר. כאשר להקה חותמת בלייבל בינלאומי, היא בעצם מנתקת את מסריה מההקשר המקומי ועליה להפוך אותם לכלליים יותר, בכדי שיפנו לקהל רחב יותר. כאן מקופלת הסתירה שבהפיכת הלהקה לבינלאומית: מצד אחד היא תשפיע על יותר אנשים, מטרה סמויה של חלק מן האמנים, ולכן היא נאלצת לרכך את מסריה, ובמקביל זהו אינטרס של חברות התקליטים הקפיטליסטיות, המבקשות להגדיל את קהל צרכניהן. דבר זה סותר במעט את מטרותיו הראשוניות של הז'אנר. בנוסף, תקליטים היוצאים בחברות התקליטים הגדולות יהיו עם סאונד מהוקצע יותר, ולכן, לעתים, ייחשבו פחות בעיני חובבי הז'אנר. תופעה זו, שבה מעריצי הלהקה מתאכזבים מדרכה האמנותית זכתה לתגובה בצורת שיר (והנה גם מילותיו) מהלהקה. במקרה של יוסלס, נדמה כי תהליך זה אירע בחלקו: מבחינת הסאונד, נדמה כי חלה התמקצעות ברמת הגימור והנגינה של חברי הלהקה: להשוואה, שיר מאלבומם הראשון Dead's Not Punk לעומת אלבומם האחרון The Lost Broken Bones.

מבחינת נושאי השירים, הנושאים העיקריים הם יחסי אהבה בינו לבינה, שירים על אלכוהול, ומיעוט של שירים העוסקים בנושאים פוליטיים. בניגוד לתופעת 'ההתמסחרות', בה ניתן לעיתים למצוא שינוי דרסטי בנושאי השירים של להקה מסוימת, אצל יוסלס כבר מההתחלה הפוליטיקה לא תפסה מקום מרכזי. נדמה כי התמה המרכזית במילות השירים הם פנייה לעולמו של המתבגר, על שלל הבעיות שמלוות גילאים אלה בחברה פוסט-תעשייתית הלוחצת להצלחה בכל מחיר ומחברתת למעין מרוץ עכברים אינסופי אחר כסף. תמה זו מתומצתת בשיר "לא רוצה להתבגר". כאשר כתבתי כי הם אינם מרבים לכתוב על פוליטיקה, גם המעט הזה אינו עוסק בישראל באופן ספציפי, בניגוד למחאה המקומית באופיה של להקות פוליטיות ששרות בעברית (לדוגמה נכי נאצה, או מח"ש) ושכוונתן שינוי פוליטי מיידי. לעומת זאת, רב שיריה של יוסלס איידי הם באנגלית, מיועדים למאזינים בכל העולם, ולאו דווקא לישראל. המחאה הפוליטית מתונה יותר בהשוואה ללהקות פאנק אחרות, ונדמה כי הם אינם מציעים לבצע מהפכה חברתית של ממש, אלא רק מצביעים על 'כשלים' בחברה (ראיה לכך הוא גם שמם, שלא מבטא מחאה רדיקלית). בניגוד לרוב להקות הפאנק בישראל ששומרות על סגירות יחסית, יוסלס מנסים לפרוץ אל מעבר לקהל מאזיני הפאנק עם הופעות בבומבמלה, עם הדיסק הנ"ל עם מוקי, או עם שיר ב'עבודה עברית'. הם עושים זאת מפני שבכדי להצליח בישראל כפי שהם מצליחים בשאר העולם, עליהם לשיר בעברית ולחבור לאמנים מוכרים יותר, אחרת יפחתו סיכוייהם לגבש קהל מעריצים גדול כמו של 'היהודים' או 'אינפקציה'.

לסיכום, ניתן לומר כי להקת יוסלס איידי מדגימה כמה מן התהליכים בסצנת הפאנק העולמית, שבעצמה משקפת תהליכים כלכליים ותרבותיים עולמיים. כולי תקווה כי כתבה צנועה זו תחשוף את הלהקה למאזינים יותר, ואולי אף לחוקרים שירימו את הכפפה שזרקתי.

 

איתי ארצי הוא סטודנט לתואר ראשון בחוג לחינוך ובמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.