check
"בא לי סנדוויץ' או סלט?": מחשבות על האוכל בקמפוס הר הצופים | פקפוק

"בא לי סנדוויץ' או סלט?": מחשבות על האוכל בקמפוס הר הצופים

מאת: איתי ארצי

ניתן לומר שהמזון שהסטודנטים אוכלים מעסיק אותם עד מאוד, והם טרודים בשאלות כמו באיזו מסעדה באוניברסיטה מוכרים את האוכל הכי זול, הכי טעים או הכי בריא. לעומת זאת, אלה שמביאים מזון מוכן מהבית מנסים למצוא מיקרוגלים ש"אף אחד לא מכיר" ובכך לחסוך זמן הפסקה יקר. באופן כללי, קיבלתי את הרושם שלמרות המגוון, סטודנטים רבים לא מרוצים מאפשרויות ההזנה בקמפוס הר הצופים. בכתבה זו אנסה לנתח בכלים סוציולוגיים את האוכל ואפשרויות ההזנה המוצעים לקהל השוהים באוניברסיטה.

המזון שאנו אוכלים, כמו כל מוסד חברתי, מגלם בתוכו מאפיינים חברתיים רבים: רכיבי לאומיות, הביטוס, מעמד, כמו גם השפעה על והשפעה של פוליטיקה של זהויות. למרות שישנן כמה קטגוריות של אפשרויות הזנה בקמפוס – קפיטריות, מכונות אוטומטיות, סטקייה ובתי קפה –  כולן מאופיינות בפונקציונליות. כל האפשרויות ממעטות בפרסום, אין הפגנת יצירתיות בשמות המנות או באופיין, אין מלצרים, קירות החללים לבנים וברובם אין מוזיקה או נסיון ליצור אווירה ייחודית.  מאפיין חשוב נוסף הנעדר מכולן הוא התשוקה והסיפור שהעסק מספר דרך האוכל: בכל האוניברסיטה המזון הוא פשוט מוצר שנועד להשביע, בלי מניירות והתחכמויות (כאשר אלו האחרונות דווקא מאפיינות מאוד מסעדות מחוץ לאוניברסיטה). העדר זה ניתן להסביר, אולי, על-ידי שמרנות וחוסר אכפתיות מוסדית לטיב, נראות המזון ודרכי הגשתו.

המזון המוצע בקפיטריות (פרנק סינטרה או 'רחל') הוא, לכאורה, "סתם אוכל רגיל", אך כיצד קרה שמזון מהסוג המוגש שם הוא זה שהפך ל"ביתי" ואף "ישראלי"? בדומה לתהליך יצירתה המוקדם של החברה הישראלית, דרך כור ההיתוך, גם המזון ה"ישראלי" נוצר בדרך זו – אך בכיוון הפוך: המאכלים של הקבוצות השוליות הפכו לפופולאריים, ואילו המזון האשכנזי נאכל כמעט ורק ע"י אשכנזים (גביעון, 2005). המזון המוצע בקפיטריות הוא, לדעתי, כור-היתוכי במלוא מובן המילה: מאכלים שנלקחו ממסורות בישול רבות, אך דוללו מהמאפיינים הייחודיים לכל אחת ממסורות אלה, כך שיענו לטעם של מספר אנשים רב ככל הניתן. הדבר בא לידי ביטוי בהתעלמות מצורות הכנה מסורתיות, ושימוש בחומרי גלם מקומיים המחליפים אחרים. בנוסף, ניתן לראות כי רוב המזון המוגש אינו מכיל טעמים חזקים, אלא תפלים יותר, בכדי להציע כמה שיותר סוגי מזון "אוריינטלי". וכאן נשאלת השאלה: האם נותרו מאפיינים מהותיים למאכלים כמו שניצל וינאי או מזון סיני בגרסאותיהם ה"ישראליות" שבקפיטריות? האוכל בקפיטריות מייצג השפעה קולינרית של הגלובליזציה, ששואפת להאחדה תרבותית עולמית של מזונות משוללי ההקשר החברתי בו הם נוצרו לראשונה. יחד עם זאת, חומרי הגלם של המזון זולים ומקומיים, והמזון הינו שמרני ומוגש על מסלול באופן המזכיר חדרי אוכל צבאיים או קיבוציים. כך נוצרת נקודת מפגש בין העיצוב המקומי והמזון הגלובלי. הצניעות והפונקציונאליות ניכרים גם הם, ואלה מתקשרים לעיצוב הארכיטקטוני של קמפוס הר הצופים שמזכיר, יותר מכל, מוצב קדמי. פונקציונלית כמו-צבאית זו מעלה שאלות נוספת: האם המזון המוגש בקמפוס מעייף או מעורר את הסועד, עד כמה הוא מזין והאם הזמן המוקצב להפסקה (30 דקות) מספיק לסטודנט הממוצע לשבוע בנחת?

היבט אחר של הגלובליזציה, שדווקא אינו זוכה לייצוג בהר הצופים, הוא רשתות המזון המהיר, או במילים אחרות, המקדונליזציה שעוברת על החברה הישראלית (רם, 2005) פוסחת על האוניברסיטה – לפחות במובנה המילולי המפורש. מעניין לציין שכמעט והוקם מתחם מזון מהיר במקום קפיטריית פרנק סינטרה, אך האוניברסיטה ביטלה את הקמתו ברגע האחרון. בנוסף, גם אופנות המזון לא זוכות לייצוג באוניברסיטה: אין כאן לא סושי ולא טורטיות, וטרם הוקם דוכן לגלידת יוגורט בקמפוס. קשה להסביר שתי תופעות אלו, אבל נדמה לי שההסבר קשור בשמרנות, בצניעות ובפונקציונליות שקמפוס הר הצופים מנסה לשדר. כלומר, אין עניין להכניס לקמפוס רשתות גלובליות או מזון חדשני ויקר.

לעומת זאת, מאפיין אחר של הגלובליזציה דווקא חדר לקמפוס בכל עוז, והוא מכונות המזון: הן ניצבות במקומות רבים בקמפוס ומאפשרות קנייה מהירה וזולה של חטיף או פחית. היעילות שהחלה בפס הייצור של מקדונלד'ס (או כפי שג'ורג' ריצר (Ritzer) כינה תהליך זה – המקדונליזציה של החברה המודרנית) מגיעה לשיאה כשהיא מייתרת כל מגע יד אדם, אלא במקרה של תקלה. המכונות ניתנות להחלפה, מבצעות את פעולתן ללא תלונות ותוך הסכמה מלאה, והחשוב מכל: לא צריך לשלם להן משכורת. בכך הן מהוות את ה"עובדים" המושלמים עבור המעסיק המתייעל. בנוסף, זמינותן הרבה והמחיר הזול שהן מציעות מגבירות את צריכת המשקאות הקלים והממותקים, הגורמים, בתורם, לבעיות בריאותיות רבות, ומייצרות צורך  היכן שהוא לא התקיים קודם לכן. חשוב לזכור שהאוניברסיטה היא זו שמאפשרת את הצבתן של מכונות אוטומטיות, מה שמעלה שאלות של מסחור השטח הציבורי באופן כללי ושל מוסדות חינוך בפרט, כמו גם מעלה תהיות בקשר לדאגה של האוניברסיטה לבריאות הסטודנטים, ונדמה שהרעיון החינוכי של "נפש בריאה בגוף בריא" נזנח (ועוד לא אמרנו מילה על מכונות הסיגריות). גם כשמוטיב הבריאות מופיע – כמו בשמות הקפיטריות "ויטמין" או B12 – הרי שהוא מופיע כאלמנט שיווקי ולא משפיע בצורה משמעותית על תוכן המזון, שעדיין מכיל מוצרים לא-אורגניים, קמח לבן וסוכר.

קפיטריה אחרת וייחודית היא B12 בפורום התחתון. היא מציעה פלאפל, שווארמה ובשרים אחרים על האש. אלה הם מזונות עממיים לכאורה, אך כאן הם מוגשים במקום נקי, טרי ומאורגן, ובמחירים יקרים יחסית. ה"על-האש" הכל-כך ישראלי , על אי-התנועה העממי המזוהה עמו, ממוסד ומנוקה מן הקישור אל המעמדות הנמוכים. אורי רם מנסח זאת כך: "ההביטוס הישראלי המקומי מוצא מן הארון המאובק, עובר "מיתוג" ו"מיצוב", והוא מוכן למכירה כמוצר סטנדרטי המוני" (רם, 2005: 115).

בניגוד לכל אפשרויות ההזנה שציינתי לעיל, שבהן האוכל מיוצר על-ידי גורם מסחרי ונאכל על-ידי הלקוח, ישנם גם סטודנטים רבים המביאים אוכל מוכן מהבית ומחממים אותו במיקרוגל. בדרך זו הם יכולים לבחור את הרכב הארוחה וליהנות מאוכל לבחירתם, זול ומגוון יותר. אני רואה בכך חלופה למערך הכוחות הקפיטליסטי וערעור על הסדר הכלכלי הקיים. חלק מכך הוא הניסיון לחתור תחת חלוקת העבודה בחברה המודרנית שמנסה להותיר לכל אדם מספר מועט ככל הניתן של פעולות שביכולתו (או, לצערי, ברצונו) לבצע. בניגוד לקבוצות עובדים המועסקות ישירות על-ידי האוניברסיטה, העובדים בקפיטריות השונות מועסקים ישירות על-ידם, ולכן הם מפוצלים וניתן להעסיק אותם בניגוד לחוק בקלות רבה יותר. כפועל יוצא מן הפיצול, גם הפיקוח על המחירים בעייתי. לכאורה, המחירים אמורים להיות מפוקחים על-ידי האגודה והאוניברסיטה. בפועל, קפיטריות מסויימות סרבו למחירים המפוקחים והן ממשיכות למכור במחירים שהן קובעות.

לסיכום: המזון מהווה אמצעי דרכו סוכנים חברתיים, ובמיוחד סטודנטים באוניברסיטה, מנהלים חלק מהקשר עם סביבתם דרך המזון שאותו הם צורכים. ניתן לומר כי המזון מהווה בבואה לתהליכים המתרחשים בחברה. אם מעוניינים בשינוי הסדר החברתי המזון וארגונו יהיו חלק משמעותי משינוי זה. מכאן עולה השאלה: מה ניתן להסיק מהמזון המתואר בכתבה זו על האופי הסטודנטיאלי, והאם הוא משקפו נאמנה?

 

מקורות:

גביעון,ליאורה. 2005. "חומוס – קוסקוס – סושי": אוכל ואתניות בחברה הישראלית. בתוך אביעד קליינברג (עורך). בטן מלאה:מבט אחר על אוכל וחברה. ירושלים: כתר.

רם, אורי. 2005. הגלובליזציה של ישראל. תל אביב: רסלינג.

 

איתי ארצי הוא סטודנט לתואר ראשון לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחינוך.