מאת: נגה קידר ולירון שני

מושגים כמו התחדשות עירונית, משבר התחבורה הציבורית, הערכות לאסונות טבע, שטחים פתוחים, עירוב שימושים, זיהום אוויר, ערים יצירתיות וחכמות, קיימות ועוד, מציפים כיום את השיח הציבורי בישראל ומהווים עיסוק מרכזי של מקבלי החלטות. אבל איך כל זה קשור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה?

פעולת התכנון ועיצוב המרחב היא מהמנגנונים היסודיים ביותר לארגון החיים החברתיים. התכנון משפיע על האופן בו נראות השכונות בהן אנחנו גרים, עובדים ומבלים, על התזוזה שלנו ביניהן, על המפגש עם קבוצות דומות ושונות מאיתנו, ועל הנגישות למשאבים כמו חינוך, תרבות ופנאי. תכנון מבנה את האופן בו אנחנו מנהלים את הזמן ומעצב את החלומות שלנו לגבי חיינו בהווה ובעתיד. למרות זאת, נדמה ששיקולים חברתיים, ויותר מכך, אנשי מקצוע אשר מתמחים בסוגיות חברתיות, נעדרים ממערכת התכנון הישראלית ומתהליך ההכשרה של מתכננים (צ'רצ'מן וסילברמן 2012; יפתחאל ומנדלבאום 2015), ויתרה מכך –  ממחקרים עכשוויים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בישראל.

לאחרונה הושק מסלול מיוחד של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה והמחלקה לגיאוגרפיה, שמציע תואר ראשון ושני בסוציולוגיה עם התמחות בתכנון בארבע שנים (פרטים נוספים על המסלול החדש, במסגרת למטה). השקת המסלול היא גם הזדמנות להתעכב על המסורת של העיסוק במרחב, בעירוניות ובסביבה בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה ולחזור ולשאול – מדוע חקר המרחב רלוונטי עבורנו ואיך סוציולוגים ואנתרופולוגים יכולים להשתלב בעיצוב ותכנון המרחב בישראל?

לפי פרופ' גלעד רוזן, ראש המכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה העברית וממעצבי התוכנית החדשה, מעבר להעדר הדגש על שיקולים חברתיים במערכת התכנון, יש מחסור במתכננים עם רקע חברתי ועם ארגז כלים סוציולוגי שיסייעו להתמודד עם משבר הדיור, אתגרים שבין חברה וסביבה, ובפרויקטים קונקרטיים של התחדשות עירונית.

במקביל להעדר מתכננים עם רקע וכלים סוציולוגים, גם הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הישראלית אינן טרודות דיו בסוגיות של מרחב ותכנון. בעוד שבראשית דרכן, הדיסציפלינות האלו בישראל עסקו במרחב, במקום ובאזור כקטגוריות מרכזיות לניתוח חברתי; בעשורים האחרונים הסוגיות הללו נמצאות בשולי הספרות והמחקר. באופן ספציפי, את המכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה העברית הקימו בסוף שנות השישים פרופ' אריה שחר מהמחלקה לגיאוגרפיה ופרופ' אריק כהן מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. נדמה שכיום, למרות הקרבה הפיזית בין שתי המחלקות, כמעט שלא קיים חיבור מחקרי בין שתיהן.

נתק זה בולט לדעתנו במיוחד במספר סוגיות הזוכות לפריחה מחקרית אדירה בעולם ורלוונטיות מאוד גם לישראל, כגון היחסים בין סביבה וחברה (גוטקובסקי, גרוסגליק ושני, 2017) והיחסים בין תכנון וחברה (יפתחאל ומנדלבאום, 2015). כך, לעומת הזירה הישראלית, העולם הסוציולוגי והאנתרופולוגי שמחוץ לישראל, גועש ורועש סביב שאלות כמו איך פותרים את משבר הדיור העולמי; מה המשמעויות החברתיות של שינויי האקלים; איך מתמודדים עם מיזמים עירוניים 'חכמים' שמציעים חזונות שנראים לחלקים בחברה כאוטופיה ולאחרים כאסון; כיצד מיישבים את המתח שבין פיתוח, שימור ופגיעה בסביבה; באיזו מידה 'הכלכלה השיתופית' מטיבה עם החיים העירוניים, את מי היא משתפת ואת מי מדירה; כיצד מתמודדים עם גידול האוכלוסיה מבחינת מרחב, מזון ואיכות חיים ועוד.

לאור העושר המחקרי, אנו רוצים להתמקד במאמר קצר זה בזווית האורבנית. חקר העיר והמרחב היוו נדבך משמעותי בדיסציפלינה הסוציולוגית כבר בראשית דרכה, עם אסכולת שיקגו שקמה בראשית המאה העשרים באחת מן המחלקות הראשונות לסוציולוגיה שקמו בארה"ב. זו עקבה אחר השינויים שהתרחשו בעיר, אשר שינתה את פניה באותה תקופה והפכה מעיר של כמיליון תושבים ב-1890 לעיר של 3.4 מיליון ב-1930. האסכולה ייסדה מסורת המשלבת מתודולוגיות מקצוות שונים, כמו אתנוגרפיה ודמוגרפיה, וחקקה שאלות יסוד בנוגע לחיים קהילתיים, הגירה, ושוליות חברתית, כאשר נקודת המבט המרחבית נמצא בבסיס המחקר. בין היתר, בגלל תנודות דמוגרפיות ותרבותיות קיצוניות שערים כמו שיקגו עברו, במהלך יותר ממאה שנים של סוציולוגיה עירונית, התחום שינה את פניו מספר פעמים. למשל, בשאלה יסודית כמו "מהי יחידת הניתוח שצריך לבחון כשמנתחים תהליכים מרחביים?", המטוטלת נעה הלוך וחזור בין חגיגת העיר ואורח החיים בה לבין הדגשת העוולות החברתיות והסביבתיות שתהליכי עיור מייצרים.

הנה מסע מזורז בן ארבע תחנות של 'מעבדות עירוניות' שונות והאופן בו הן השיבו על השאלה: תחנה ראשונה, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, העיר נתפשה כמרכז הפיזי שמנקז אליו את כל השינויים שיוחסו למודרניות, ביניהם תיעוש ורציונאליות, ואופיינה כ"דרך חיים חדשה" בשל הגודל, הצפיפות וההטרוגניות של החיים החברתיים שהיא מאכלסת (זימל, 1903; וירת, 1938). במחקרים שנערכו בשיקגו באותה תקופה, "המרחק החברתי" של קבוצות אוכלוסיה שונות מהמרכז העירוני ומאפייני הקהילה בה הם חיים שימשו כמשתנים מסבירים חדשים לשאלות של השתלבות חברתית. תחנה שנייה, אחרי מלחמת העולם השנייה, תהליכים של גידול עירוני ופרבור באירופה ובארה"ב, הצמיחו דור כותבים שדחו את ההנחה כי המרחב הפיזי הוא זה שמעצב יחסים חברתיים ותופעות כמו עוני ופשיעה. כתחליף, הם הציעו להתבונן במרחב כזירה שמעוצבת בעצמה על ידי אינטרסים פוליטיים ומעמדיים. הם תיארו את העיר כמיתוס תרבותי על אורח חיים נעלה של האליטה העירונית, שמאפשר לה לבזוז את המשאבים הסביבתיים של אזורי הספר (Castells, 1974; Lefebvre and Nicholson-Smith, 1991). תחנה שלישית, בשנות התשעים אחרי שני עשורים של תהליכי גלובליזציה, המחקר העירוני חזר לחגוג את העיר והסיט את הדגש מדינאמיקות פוליטיות מקומיות לשאלות של מרכזיות הערים בהיררכיה כלכלית עולמית. בנוסף, האסכולות החדשות שצמחו בניו-יורק ובלוס אנג'לס התייחסו אל העיר לא רק כאל מקום פיזי, אלא גם כאל סמל או מותג שמופץ ונסחר בכלכלה ובתרבות הגלובלית (Scott and Soja, 1998). תחנה רביעית, בנקודת הזמן הנוכחית, התיאוריה שוב מאתגרת את ההתייחסות החיובית אל מרכזיות העיר בעידן הגלובלי ואל תאוריות שנוסחות ופותחו בערי הצפון הגלובלי. מצד אחד, אסכולת "האורבניזם חובק הפלנטה" (Planetary Urbanism) מציעה לזנוח את העיסוק בעיר ולהתמקד דווקא באופן בו תהליכי עיור שמתקיימים בסקאלה עולמית חדשה ומונעים על ידי הגיון ניאו-ליברלי של צמיחה מקדמים ניצול של משאבי טבע ואסונות סביבתיים (Brenner and Theodore, 2002; Brenner and Schmid, 2015). מצד שני, כתיבה פוסט-קולוניאלית על ערים מהדרום הגלובלי, מדגישה איך התיאוריה העירונית על ערים גלובליות לא רק תיארה היררכיות עולמיות, אלא גם במידה רבה יצרה חלוקה בין  ערים 'מצליחות' לערים 'נכשלות'. לטענת זרם זה, הפרדיגמה העירונית החדשה תגיע מערים שונות בתכלית כמו מומבי, קהיר, סאו פאולו וירושלים – בהן מתרחשים כעת תהליכי העיור המואצים ביותר (Yiftachel, 2006,2016; Robinson, 2006; Roy and Ong, 2011).

אם ערים כמו שיקגו, לוס אנג'לס או מומבאי שימשו, בשל כמות האתגרים וקצב השינויים המסחרר בהן, כמעבדות חברתיות שהציעו ניסוח מחודש לתיאוריה העירונית, נדמה שמידת השינויים בישראל לא נותרת מאחור. לטעמנו, המרחב בישראל יכול לשמש כ'מעבדה' עירונית וסביבתית מרתקת לא פחות. יותר מכך, השינויים הללו דורשים משאבים ופתרונות אשר מחקר על ישראל יכול לסייע במציאתם. אוכלוסיית ישראל גדלה בקצב מסחרר של 1.6% בשנה, כאשר מעל ל-90% מתושבי המדינה גרים במרכזים עירוניים, כ-55% מתוכם במטרופולין תל אביב וירושלים. הצפיפות בישראל היא מהגבוהות בעולם המפותח עם ממוצע של 366 אנשים לקמ"ר, שמאמיר בת"א ל-7841 ובבני ברק ל-24,214 לקמ"ר. לצד אותה צפיפות, בגלל נסיבות היסטוריות-פוליטית, בישראל קיים מספר גבוה מאוד של רשויות מקומיות, במה שמכונה "המרחב הכפרי", שמתפרשות על 85% מהטריטוריה, אך עם פחות מ-10% מהאוכלוסייה. אל דפוסים אלו מצטרפים אתגרים שקשורים בשינויי אקלים קיצוניים, ב"משבר" בתחומים כמו דיור ותחבורה ציבורית,  ובהתמודדות עם קבוצות אוכלוסיה שונות בעלות צרכים מגוונים.

רוזן מציע כי העת הנוכחית מהווה הזדמנות אדירה עבור סוציולוגים לעשות 'קאמבק' מרחבי, במיוחד לאור משבר הדיור בישראל. לפי רוזן, קיים צורך אמיתי בסיפוק פתרונות לדיור בר השגה לקבוצות אוכלוסיה שונות, ואחד מהמנגנונים המרכזים שהמדינה מייעדת לכך הוא תהליך המכונה "התחדשות עירונית". "פינוי בינוי", המודל המרכזי בסל מדיניות זה, מבוסס על עסקת נדל"ן בין בעלי הדירות, המדינה והיזמים, וכדי שהתהליך יצליח יש צורך בעיסוק משמעותי יותר בהיבטים חברתיים. קצב המימוש של תוכניות מסוג זה תלוי ביכולת של תושבים להתאגד, ליצר ועדי בתים, לאפיין יתרונות וחסרונות, לקבל החלטות, לנהל מו"מ מול חברות פיתוח ועוד. את הנישה של יועצים חברתיים תופסים כרגע אנשים שאינם מתכננים או סוציולוגים והתוצאות לעתים בהתאם (עוד על התופעה: גבע ורוזן, 2016). חסרים אנשים שיודעים לתרגם את שפת התכנון וצורת החשיבה שלו, לחשיבה חברתית. בהמשך לכך, לטעמנו, יש צורך בניתוח סוציולוגי של תהליכי תכנון ופיתוח, אשר משלב שפה תכנונית ומרחבית בה מדברים מקבלי ההחלטות ומשרתי הציבור גם מעבר לסוגיית הדיור.

המרחב והתכנון, לתפיסתנו, חייבים להיות חלק מהמחקר הסוציולוגי. פתיחת המסלול, כמו גם שורה של מסגרות ויוזמות אקדמיות שקמו בשנים האחרונות בישראל, מהוות, לדעתנו, הזדמנות עבור תלמידים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה לצלול לתוך עולם מחקרי עשיר, ביקורתי ומתפתח, שמהווה כיום את אחת החזיתות הבולטות בסוציולוגיה והאנתרופולוגיה בעולם. מצד אחד, השילוב בין סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ותכנון, מאפשרים להתמקד ב'מעבדה' מרחבית מרתקת של המציאות בישראל. מצד שני, ולא פחות חשוב מזה, נדמה שזו הזדמנות נדירה יחסית לסוציולוגים וסוציולוגיות להשפיע בפועל על עיצוב המרחב, הסביבה והחברה בישראל.

 

המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית מתרגשת לחנוך את המסלול המהיר לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה עם התמחות בתכנון עירוני-איזורי. מסלול שבו גם תלמדו ללמוד ותעמיקו בשאלות חברתיות מורכבות ומרתקות, תרכשו את היכולת להשפיע באמת על האופן בו יראה המרחב העירוני והאיזורי שלנו כבר בשנים הקרובות, תלמדו את מה שבאמת מעניין אתכם.ן, וגם תצאו עם אפיק קריירה ברור ומבוקש. וכל זה ב-4 שנות לימוד בלבד! לינק לפרטים נוספים לתכנית: https://tinyurl.com/y5fkktlr

 

לירון שני הוא פוסט דוקטורנט במחלקה ועמית מחקר במחלקה ללימודי מדע וטכנולוגיה (STS) ב) MIT - וגם אחד מהעורכים הראשונים של פקפוק). לירון חוקר ומתעניין באנתרופולוגיה של סביבה וחקלאות, תכנון ומרחב הכפרי והשפעות עדין המידע על החברה והסביבה.

נגה קידר היא דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת טורונטו ועמיתת מחקר בקבוצת "הגנום העירוני" בבית הספר לערים. עבודת הדוקטורט שלה מתמקדת באופן בו רעיונות ומודלים מדעיים מעצבים תהליכי בניין עיר. בנוסף, נגה היא סגנית מנהלת הקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית וחברת קבוצת המחקר/פעולה "ערים מגוון וצדק מרחבי". בסמסטר ב' הקרוב היא עתידה ללמד קורס בסוציולוגיה אורבנית במסגרת המסלול החדש לסוציולוגיה ותכנון.  

 

ביבליוגרפיה:

גבע, י',  רוזן, ג'. (2016). עבודה קהילתית בתהליך התחדשות עירונית, מודל חדש לקידום צדק בעיר ?. ירושלים: מחקרי פלורסהיימר.

גוטקובסקי, נ', גרוסגליק, ר' ושני, ל'. (2017). לקראת פרדיגמה חברתית-סביבתית בישראל – הקדמה לגליון מיוחד על סביבה וחברה בישראל. סוציולוגיה ישראלית. (18): 6-28.

וירת, ל. (1938/2007). אורבניות כאורח חיים. אורבניזם – הסוציולוגיה של העיר המודרנית. תל אביב: רסלינג.

זימל, ג. (1903/2007). העיר הגדולה וחיי הנפש. אורבניזם – הסוציולוגיה של העיר המודרנית. תל אביב: רסלינג.

יפתחאל, א. ומנדלבאום, ר. (2015). הקדמה: העיר דורשת צדק חברתי! תכנון בישראל בעיניים חברתיות. תכנון 12(1), 7-14.

צ'רצ'מן, א. וסילברמן, א. (2012) . שיקולים חברתיים בתכנון מרחבי. חיפה: הטכנין – מכון טכנולוגי

לישראל.

Brenner, N., & Schmid, C. (2015). Towards a new epistemology of the urban? City, 19(1), 151–18.

Brenner, N., & Theodore, N. (2002). The Urbanization of Neoliberalism: Theoretical Debates. In Cities and the Geographies of “Actually Existing Neoliberalism” (pp. 349–379).

Lefebvre, H., & Nicholson-Smith, D. (1991). The production of space (Vol. 142). Blackwell: Oxford.

Robinson, J. (2006), Ordinary Cities: Between Modernity and Development. London

& New York: Routledge.

Roy, A. and Ong, A. (2011). Worlding Cities: Asian Experiments in the Art of Being Global. Chicester: Wiley-Blackwell.

Sassen, S. (1991). The global city. New York. Scott, A. J., & Soja, E. W. (Eds.). (1998). The city: Los Angeles and urban theory at the end of the twentieth century. Univ of California Press.

Susser, Ida (ed.). 2002. The Castells Reader on Cities and Social Theory. Oxford:

Blackwell.

Yiftachel, O. (2006). Essay: re-engaging planning theory? Towards ‘south-eastern’ perspectives. Planning Theory, 5(3), 211-222.

Yiftachel, O. (2016). The Aleph—Jerusalem as critical learning. City, 20(3), 483-494.