- "מה את לומדת?"

- "פסיכולוגיה וסוציולוגיה-אנתרופולוגיה"

- "אה באמת, איזה יופי. אז איך שמה בפסיכולוגיה?"

- "וסוציולוגיה"

- "מה?"

- "אני לומדת גם בחוג לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה"

- "כאילו עבודה סוציאלית?"

- "לא, זה לא עבודה סוציאלית. אני לומדת סוציולוגיה-אנתרופולוגיה, זה מקצוע נפרד

- "נו, ומה עושים עם זה?"

[מבוסס על דיאלוג אמיתי]

ומה באמת עושים עם זה? עם התחושה כי לימודי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה אינם מוערכים יתר על המידה, אני מתכוונת. אילו היה מדובר רק בקרובים טרחנים המפגינים את בורותם האקדמית, אולי לא הייתי נדרשת לנושא. אך תחושתי האישית היא כי לעיתים הסטודנטים לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה חווים מתח מסוים ביחס ללימודיהם במחלקה, אשר מושפע ממעמדו של תחום הדעת במרחב האוניברסיטאי והחברתי. אי לכך, ניסיתי לברר עם סטודנטים במחלקה כיצד הם תופסים את הלימודים בחוג, מהן תגובות הסביבה ללימודיהם, ומהו היחס בין השניים.

שאלון שהעברתי בקרב מדגם, לא מייצג, של 17 סטודנטים (14 סטודנטים לתואר ראשון ועוד 3 סטודנטיות שפרשו מהחוג בסיום שנה א') מעלה תוצאות מעניינות: מצד אחד, כל הסטודנטים חושבים שתחום הדעת הוא מעניין, ורבים מהם אף תופסים את הלימודים כמשמעותיים עבורם. מצד שני, העניין בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה לא היווה בהכרח סיבה מספקת לבחירת חוג הלימוד (10 מתוך 15 סטודנטים הגיעו לחוג גם מנימוקים של נוחות), מידת החיבה ללימודים במחלקה נמוכה למדי, ו-12 מתוך 14 סטודנטים מעדיפים את החוג השני שלהם - חינוך, פסיכולוגיה, תקשורת, יחסים בינלאומיים ומנהל עסקים - על פני החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. כמו כן, רוב הסטודנטים דיווחו שסביבתם לא מעריכה את החוג ותופסת אותו כשולי, ושני סטודנטים אף חוו בלבול בין סוציולוגיה לעבודה סוציאלית. חצי מהסטודנטים נתקלו בשאלה האלמותית "אבל מה עושים עם זה?".

אינני מתיימרת לטעון שהנתונים הללו מייצגים את המצב בשטח, אך ברצוני להסתמך על מקרים פרטיים אלו כדי לפרוש כמה מחשבות אודות חוויית הלימודים במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה

ללמוד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, כפי שמעיד מאמרו של אוהד שקלים המתפרסם בגיליון הנוכחי, זה לא תמיד פשוט. מדע הסוציולוגיה לא עושה הנחות לעוסקים בו, ומערער את הידע שלהם בנוגע לעצמם ולמובן מאליו החברתי בו הם חיים. עובדה זו, כשלעצמה, עשויה להרחיק סטודנטים מהחוג. אך בפני אלו שאינם נרתעים מהקושי הרגשי והאינטלקטואלי שבלימודים, ניצבת משוכה נוספת - מעמדם של לימודי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה בעיני הסביבה. בחברה בה הציפייה העיקרית מהלימודים האקדמיים היא קידום מעמדו של הסטודנט בשוק העבודה, הרעיון ללמוד מקצוע שאינו "פרקטי" נתפס ככמעט מגונה. תנאי הקבלה של חוג קובעים את מידת יוקרתו, וחוג אשר אינו מניב רווח תעסוקתי - ולפיכך לא קשה להתקבל אליו - זוכה להערכה חברתית נמוכה. שוליותה היחסית של הסוציולוגיה בשיח הישראלי, בו הסברים פסיכולוגיים וכלכליים זוכים ליוקרה רבה יותר, משפיעה אף היא על מעמדו של החוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. כתוצאה מכך, חווים סטודנטים רבים מהמחלקה הרגשת חוסר הערכה מן הסביבה - תחושה לא נעימה, המשפיעה על חווית הלימודים בחוג.

כסוציולוגים, מקובלת עלינו ההנחה כי הערכתו של הפרט את עצמו מושפעת מהדרך בה הוא חושב שהוא נתפס בעיני אחרים - תופעה הנקראת בפי קוּלִי "האני במראה". לפיכך, ניתן להניח כי האופן בו הסביבה תופסת את החוג, משפיע גם על האופן בו תופסים אותו הסטודנטים. נראה לי כי הסטודנטים נאלצים לנוע בין המבט האישי הראשוני ביחס ללימודיהם בחוג, לבין מבטה המבטל של הסביבה. הטמעה - חלקית לפחות - של עמדת הסביבה מקשה על פיתוח הזדהות עם המחלקה והרגשת שייכות אליה. סימוכין לכך ניתן אולי למצוא בתחושה האמביוולנטית של הסטודנטים בסקר, המתבטאת בפער שבין תפיסתם החיובית את הדיסציפלינה לבין ההערכה הנמוכה יחסית של החוג והעדפת החוג השני על פניו. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות כי גם עניינים הקשורים בתפקוד המחלקה - נהלים בירוקרטים, תוכנית הלימודים או דרכי ההוראה -  גורמים לפער זה, שכן סטודנטים העלו ביקורת גם בנושאים אלה. אך דיון זה חורג ממטרתה של רשימה זו.

תחושתי האישית היא, כי תיאום רב יותר בין "האני" ל"מראה" היה הופך את חווית לימודי הסוציולוגיה לקלה יותר עבור הסטודנטים, ואולי אף משחרר את "האני" לעיסוק במחקר סוציולוגי מעמיק מבלי שיצטרך לכלות את זמנו במתן תירוצים למראה ששואלת שוב ושוב: "נו, אז מה עושים עם זה?" (כותבים רשימות לפקפוק, בינתיים).

 

נעמה הורביץ היא סטודנטית בשנה השנייה של התואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה לפסיכולוגיה.