מאת: טל גליקמן

זה 11 חודשים שאני משקה את העוברים והשבים בחנויות יין שונות ברחבי הארץ, מספרת להם על מיטב היקבים המקומיים, מכירה להם את זני הענבים, הארומות והטעמים המגוונים המתפתחים על אדמתנו. עיסוק "הטעמות היין" החל אמנם כמשרה זמנית ונוחה לעת לימודיי באוניברסיטה, אם כי אט-אט החל לקלף את קליפותיו והתגלה כצוהר להבנת תרבות "אניני הטעם" בארץ. המפגש בין הישראלי הגאה ל-15 אחוזי אלכוהול חשף כיצד הוא משתמש ביין ככלי ללבישת רושם "נעלה" יותר מן הישראלי המצוי, תוך נשיאת פנים לתרבות היין של אירופה.

קברנה פרנק 2010

את מרב שעות העבודה שלי אני מעבירה בחנות היין היוקרתית בהוד השרון. המוכרים שם מוכרים לי היטב, כמו גם יינות החנות, ויתרה מכך – הלקוחות הקבועים. באותו היום הגעתי לעמדה, סידרתי את כוסות היין על חבית ההגשה וחלצתי קברנה פרנק אדום. לצדי ניצבה מטעימה נוספת של יקב אחר, והציעה יין רוזה ורדרד שדמה במראהו לפטל תוסס, השייך ליקב שזכור לי כחביב ביותר על לקוח שמכונה "הווטרינר". כולנו חוששים מבואו. הוא לקוח בעל זיקה כה רבה ליינות הערבים לחכו, עד שמילות השבח הרבות שמעניק ליין מסוים אחד תוך ביזוי כל יין אחר, סוחפות אחריהן את שאר לקוחות החנות, שחלוקים לרוב בדעתם, ובכך הורסות למטעימים את הסיכוי הקלוש למכור את היינות האחרים שאותם התכוונו להציע.

צהרי היום והווטרינר הופיע. "שלום! מה יש לך להציע לי היום?" הווטרינר ניגש לעמדתי והרים כוס יין שלתוכה מזגתי מעט יין אדום. "בואי נראה", הוא נענע קלות את כוס היין על צירה, לאחר מכן קירב את אפו ושאף עמוקות את ניחוח הענבים, ורק אז הרשה ליין לשטוף קלות את לשונו, כמה לגימות קצרות שסוכמו בנהימת "הממ" קרירה. הוא הנהן קלות ועבר לעמדתה של המטעימה הנוספת בעלת יין הרוזה הצלול. הוא לא פסח על אותה הטקסיות ולגם מיינה שלה, אז החמיץ את פניו והביט בנקודה מסוימת ברקיע בחיפוש אחר הדרך המדויקת לתאר את טעם היין המעקצץ על לשונו. "תראי, אין ספק שהיין הזה הוא…"

עד שסיים לספר לה את דעתו האישית על היין, עברו דקות ארוכות וניתן היה להבחין בקמטי הייאוש שנחפרו על מצחה לנוכח ביקורתו הנוקבת, שנשמעה לרוב גם בקרב הלקוחות הפוטנציאליים שחלפו על עמדתה. כדי לאפשר להטעמה להתבצע באין מפריע, החלטתי "להקריב" את עצמי ו"לספוג" את מנת דעתו על היין לצד שולחן המרוחק מעמדת ההגשה. ליוויתי אותו הצידה, והווטרינר התיישב על כיסא מעברו השני של השולחן כשידו מונפת מול אפו, והוא המשיך לגלגל את יין הרוזה על צירו. "תראי, אני אוהב רק יינות עם 'סיי', שיש להם מה להגיד בלי קשר למחיר. וכן, אני קונה בעיקר יינות יקרים כי הם לרוב הכי טובים. זה אומר משהו עליי?

 לא. ובינינו", הוא הנמיך את סנטרו ולחש לי בסוד, "תדעי לך שהלכתי לתערוכת יין בבורדו, ודעתי על היינות הייתה זהה לשל היינן." הוא ניפח את כרסו תחת חולצתו המפוספסת וחייך בקרבו.

"ואיך היין שהצעתי לך?", שאלתי. "אני אוהב קברנה פרנק, אבל רואים שהוא צעיר. יין אדום צריך להיות עמוק, מתוחכם, בשל." לרגע עיניו בהקו ונדמה שרעיון צץ במוחו. "תגידי, אבא שלך בטח בגיל שלי, לא?"

"כן."

"הוא שותה יין?"

"לא." השבתי, "אבל הוא אוהב לקנות יין, זה מתאים למעמד היינות שהוא תלה על הקיר במטבח."

הוא הניח מרפקיו על השולחן ורכן קדימה. "ויש לו בת זוג?"

"כן, אבל איך זה קשור ליין?" הגבול שחצה הווטרינר עורר בי אי-נוחות, והצמדתי את גבי למשענת הכיסא.

"יש לי תיאוריה," הוא ענה, שילב רגל על רגל והביט אל האופק המרוחק, עדיין ממשיך לגלגל את כוס היין על צירה האוטומטי. "אישה היא כמו יין טוב. היא צריכה להיות מתוחכמת, שתהיה בבציר מיושן מספיק כדי שתחושי בתחכום שלה, אבל שלא ימעיט מהיופי שלה. והיא גם סקס טוב."

החמצתי מבט במבוכה. האם הייתי חייבת לדעת את זה? הוא מיד שם לב למבוכתי וענה בחטף, "נו, את ילדה גדולה, אנחנו מדברים בגלוי. אז ככה למשל לא היין שלך. תראי לי רגע את היין," הוא קירב ידו לצד שולחני והניף את בקבוק הקברנה באוויר, "2010? נו, אמרתי לך שהוא מרגיש לי צעיר. אני שותה ממנו לגימה אחת ואני לא מרגיש כלום. אין בו כלום. אבל ההפך המושלם מהיין הבשל הוא דווקא היינות הצעירים אבל המתקתקים, אלה שמשאירים לך את טעם העפיצות בפה ועושים לך 'פאן'. יינות פ-א-ן". הוא מתח את המילה על שפתיו וסיים בהלצת קול גבוה. "למשל הרוזה שאני שותה עכשיו, יש בו תחכום? לא. לומר לך שזה יין שהייתי שותה בארוחת ערב עם אורחים? אין סיכוי. אבל עכשיו צהריים, חם לי, וכל מה שבא לי זה לשבת ולשתות יין 'פאן' מרענן כמו זה, ממש כמו לבלות בחברתה של נערה מצחקקת בת 14."

 

מרלו 2010

אחת לכמה שבועות הייתי מטלטלת בדרכים על מנת לאתר את חנות היין הוותיקה בפתח תקווה. מובלעת בתוך המולת השוק העירוני, החנות הצפופה לא השאירה מקום רב לשיטוט, ואבק השנים השאיר בה את אותותיו. מלבדי נכחו בחנות ארבעה מטעימי יקבים נוספים, ביניהם בחור בגילי שסיפר לי בניפוח חזה על עברו העשיר במכירות היין. "אני צריך עבודה שמתזזים בה, את מבינה? אני צריך את זה. לזוז, לספר קצת על יין ב'חפיף', לתת להם לשתות, לשתות קצת בעצמי ועוד לקבל על זה כסף, את יודעת איך זה."

מטעים אחר, תמיר ומבוגר למראה, עמד בפינת החדר והאזין לשיחתנו, אז נכנס לשיחה בחטף והביע את דעתו הנוקבת. "לתזז. מה לתזז? אתם, הצעירים, מחפשים עבודה בשביל להעביר את הזמן, אבל ככה לא מתנהגים עם יין. יין זה לא דבר שמקפיצים באוויר כמו בברים", הוא המחיש את כוונתו בתנועת ג'אגלינג מאולתרת בידיו. "כן, נו בסדר", זנבו של המטעים הצעיר השתחל מבין רגליו, "אבל זה כסף."

"אהה!", קרא המבוגר ושעט אל עבר הטרף, "בדיוק. בשבילך זה רק כסף, אבל אני לוקח יין ברצינות, אני מקצוען!"

"מה מקצוען? אז גם אני."

"לא! זה המקצוע שלי. למדתי שנה ב'תדמור' והתלמדתי להיות סומליה שנתיים בלונדון כדי להיות מקצוען. זה שאני בחנות כמו זאת עכשיו ומטעים יין כמוכם, זה רק כי יש לי זמן פנוי, אבל אני בכלל עובד משרה מלאה במחלקת היינות ב'דיוטי פרי'".

"טוב."  המטעים הצעיר איבד עניין וחתם בבוז. כוונתו הראשונית להרשים אותי סטתה מן הכיוון והוא הפנה את גבו למטעים המבוגר ופנה אל לקוח אקראי. משאיבד את המאזין הצעיר, המטעים הבוגר לא איבד מתסיסתו והסיט את שטף הדיבור אליי. "מה קורה איתכם, כל הצעירים האלה אחרי צבא, מתייחסים ליין כאילו הוא היה קולה! אומרים 'כן אדוני, קח יין מהמדף אדוני, תקנה אדוני, להתראות'. לא ככה מדברים ללקוח. ביקרת פעם בחנות יין באירופה?", שאל. "ראית איך הם מוכרים שם? הם מלווים אותך לאורך כל שדרות היקב, מגישים לך את היין בעצמם, מתייחסים אליך ואל היין בכבוד. אפילו מציעים לך מרקקה. איפה המרקקה פה? את רואה אותה? אני אומר לך, פה בארץ אין מודעות, כולם 'חאפרים'. רק באירופה מבינים יין". הוא נשא מבט כמה בחלל החדר והעלה געגועים בעיניו.

 

סחיטה

השיחות שהועלו על הכתב הן רק שתיים מבין רבות שערכתי במהלך מחקר השטח כמטעימת יין ברחבי הארץ, ומהוות מיקרוקוסמוס להשקפותיהם הנחרצות של תת-תרבות "אניני הטעם" בחברה הישראלית.

לדעת הווטרינר, טעמו המשותף לזה של יינן יקב בורדו אישר לו כי הידע התרבותי שרכש הוא מעמיק ונכון, ולפיכך הוא רשאי לברור את היינות השונים ולבחון אותם על פי צו לשונו המלומדת. בדומה לו, מבחינת מטעים היינות המבוגר יש להתייחס לטקסיות היין החל בטיפול בו ועד להצעתו ללקוח, כפי שמתייחסים אליו באירופה. שם, לפיו, ישנה הבנה אמיתית של מהות היין. נוסף על כך, עבודתו ה"מקצועית יותר", כפי שביטא זאת, ב'דיוטי פרי', לא משקפת רק את הבנתו הנרחבת מאיתנו, המטעימים מן השורה, בתחום היין, אלא ניתן לפרשה לפי מיקומה בשדה התעופה, שמהווה גשר בין הארץ למחוצה לה, בין החברה הישראלית לחברה המתיירת ברחבי העולם.

מעמדי מולם הוסיף גם הוא לתיבול המצב. מעצם היותי מטעימה ישראלית, חלה עליהם החובה להוכיח אותי הן כאישה הן כישראלית. את האישה תיאר הווטרינר כמוצר שווה ערך ליין שעל הגבר לבחור היטב מהמדף על פי צורכי השעה. כישראלית, הם קבעו בזחיחות דעתם את ההיררכיה בינינו: כולנו ישראלים שיודעים יין, ואילו הם יודעים יותר – מכיוון שאת טיב השכלתם בתרבות היין הם רכשו באירופה.

כפי שטבע הסוציולוג בורדייה בכתביו, "הון תרבותי" הוא הונו של אדם בנוגע לטעמים התרבותיים שרכש בחייו, המתבטאים כגורם מרבד בחברה שאליה הוא שייך. הדגש שהקנו "אניני הטעם" לטעמם התרבותי הנעלה, מציבה אותם בנקודת מוצא גבוהה יותר משאר לוגמי היינות הישראלים. מכאן חובה עלינו לשאול, מהו ידע תרבותי נעלה? האם על אף אלפי שנים של ייצור יין בארצנו, החברה הישראלית עדיין מוצאת את שדות הגפן הפרושים ואת יקביה המסורתיים של אירופה בעלי הבנה מעמיקה יותר של יין? ניתן רק להניח שכן. הרי רק לפי הנחות החברה הישראלית כולה יוכלו "אניני הטעם" בארץ להוכיח את עליונותם התרבותית עליה.

 

ביקבוק

בימים אלה, שבהם יקבי הארץ מטפסים עוד ועוד במעלה סולם ההישגים והפיתוח, הציונות היא מילת מפתח בפי המטעימים בפנייתם לקונה היינות הישראלי. כשחלק ניכר מצורכי היין הוא תת-תרבות "אניני הטעם" בארץ, אותה הגאווה התרבותית שאליה שואפים יקבי ישראל נקטעת באבה כאשר מודדים אותה על פי טעמים תרבותיים שאינם שלה, וכך נמנעת ממנה ההגעה לשיא יוקרתה. במילים אחרות, אפשר לומר ש"אניני הטעם" בארץ אמנם לוגמים ציונות, אך מדברים אירופה.