check
במה מפקפקים? ניתוח תוכן של 14 הגיליונות הראשונים | פקפוק

במה מפקפקים? ניתוח תוכן של 14 הגיליונות הראשונים

מאת: אלעד אור

סופי שנה הם זמן מוכר וטוב לסיכומים, הרהורים לאחור, מחוות ורשימות מצאי. בסיום שנת הלימודים תשע"ב, בה היה לי הכבוד לערוך את 'פקפוק', ולסייע לו להגיע אל העבר העשור הרביעי של חייו מגיליון 29 עד גיליון 37, החלטתי להקדיש מחשבה לשנות הפעילות הראשונות של העיתון. בישיבות המערכת של שנה זו עלו לא פעם שאלות כמו מי זה בעצם העיתון הזה? מה הבעיות העיקריות שלו? מה צריך להיות עתידו? אמירה שחוקה היא שאת העתיד מבססים על ידיעת העבר. אבל, בכל זאת לפעמים אין ברירה. כדי לאפיין את העיתון וכדי להציב לו יעדים להמשך צריך להבין מה הוא עשה עד כה ולהחזיק בזיכרון את הפקפוקים להם הוא נתן במה. 

מתוך שאיפה זו אציג הצעה לאופן בו ניתן לסדר את התכנים שהופיעו בארבעה עשר הגיליונות הראשונים, שיצאו בין מאי 2008 לדצמבר [1]2009, והכילו יותר מ-100 כתבות, פינות, ראיונות ומדורים. מצאתי שהנושא הראשון והחשוב ביותר שהופיע בהם היה "המחלקה"– אופייה, קשריה עם תלמידיה, בעיותיה, אתגריה והדינאמיקות המשתנות המעצבות אותה. לקריאתי, ההתמודדות בין הסטודנטים למחלקה, שהיוותה מוטיבציית יסוד בהקמת העיתון, בלטה מאוד בגיליונות, וניתן לראות כיצד מסכיו היוו אתר להצפת דיונים וויכוחים ערים אודותיה. את התמות העיקריות האחרות שחזרו בגיליונות אכנה "המחקרים שלנו", "התצפיות הסוציולוגיות-אנתרופולוגיות שלנו", "האוניברסיטה והדיסציפלינה שלנו", וארחיב עליהן בהמשך.

 

המחלקה

"הפקפקנים" הראשונים כתבו כי "…הגיליון המוגש לכם שואף להציע לכולנו, מרצים וסטודנטים, מרחב חדש לדיון שחסר פה. מטרת הפקפוק שמוצג לכם היא להוציא את העיסוק בתחומי המחקר והלימוד אל מחוץ לכיתה, לעודד את הדיון ולאפשר לכולנו לדעת קצת יותר טוב מה מתרחש במחלקה…" מעניין בעיניי לראות כי אותו דיון לבש בעיתון כמה צורות נבדלות. לעיתים נדמה שהוא לקח על עצמו קו ממלכתי ומוסדי למדי ושימש כדוברה הייצוגי של המחלקה, במקרים אחרים, הוא הניע דיונים ביקורתיים, כואבים ובועטים הרבה יותר.

דוגמאות לקוטב המוסדי והקונפורמיסטי ניתן למצוא למשל בכתבות בהן מרצי המחלקה התראיינו אודות הקריירות שלהם וסיפרו על תובנות שונות אליהן הגיעו. הטון הכללי של אותן כתבות הוא מכבד, אינפורמטיבי ומציג את נקודות המבט של המרצים מבלי לתקוע בהם טריזים חדים מדי של ביקורת ואי-הסכמה. כך רואיינו עזיזה כזום, יורם בילו  וגד יאיר, (בכניסה לתפקיד כראש המחלקה) וכך הוקצה מקום לגד יאיר וליונה סכלקנס לכתוב בנושא תרבות או דמוגרפיה. אפשר לראות המשך לכתבות אלו בפינות כמו"פנים חדשות במחלקה" שבעיתון גם היום. כיוון אחר של אחריות מחלקתית בוטא בכנס"להציל את הגולם המודרני" שהתקיים במאי 2009. הכנס הנגיד את גישותיהם של גד יאיר ואווה אילוז לתרבות תוך פרוש והערות של תלמידים במחלקה. בדוגמא זו העיתון מצטרף לתצורה האקדמית המוכרת והמקובלת של שיחה בתוך כנסים, תגובות ומאמרים ומתקיימת בה הלימה בין "אירוע מחלקתי" לבין "אירוע סטודנטיאלי".   

הבהקה של מגמת פני פקפוק כפני המחלקה באה בתחום ההנצחה. העיתון לקח על עצמו לציין בהרחבה את מותה הטראגי של ד"ר גלית סעדה בשנת 2009 והקדיש לכך 4 כתבות בגיליונו השישי. (פרי מקלדתם של מיכל פרנקלגד יאיר וטליה שגיבתמר אלאור וקרול קדרון) שני פרויקטים נוספים של הנצחה בשנת 2010 הוקדשו לציון שלוש שנים למות פרופסור קימרלינג ולציון מותו של פרופסור אייזנשטדט. ברגעים אלו פקפוק נדמה ל"יותר מחלקה מהמחלקה", ונראה שלבישת הכסות הפורמאלית טבעית וברורה לו. ההנצחה וכיבוד "נפילי ונפילות" המחלקה בוטאה כמובן גם בסדרת הכתבות "האיש שבקיר" שהגה וערך לירון שני, עורך פקפוק השני, שסיפרה על אנשי הסגל שנפטרו. בסדרה פורסמו 9 כתבות שהוקדשו לברוך קימרלינגיונינה טלמון,מרטין בובריעקב כ"ץברנדה דנטיוסף בן-דודיוסף זלוצ'וברדן הורוביץ וראובן כהנא. פרויקט "רציתי לשאול אותך פרופסור…" המביא סדרת ראיונות עם פרופסורים אמריטוס במחלקה אותו מפעיל איתי ארצי מאז גיליון 33, חורג מהקו של הנצחה, אך ממשיך את הקונספט של "כיבוד גדולים" ואת השאיפה להיכרות הסטודנטים עם פועלם וכתיבתם.

בתוך כך, הועלו בפקפוקים הראשונים תכנים פנים-מחלקתיים של וויכוח, כעס ותסכול. בראש ובראשונה, 'פקפוק' שיחק תפקיד מפתח סביב מה שכונה "משבר אמון המחלקתי" שליווה את התפוצצות פרשות היחסים המיניים וניצול הסמכות במחלקה. מאמר המערכת של הגיליון השני הציף את בעיית הדלתות הסגורות, וגיליונות 4-5 המשיכו קו זה עם פרסום מחשבותיהם ותחושותיהם של גדעון טףמתן שחקאפרת הרטיאמית אביגורלירון שנייובל זיוטובה מהכני ואורטל בן-דיין, אז סטודנטים במחלקה. היה זה שיח גלוי ובלתי מתנצל שאייר את קווי המתאר של אי-האמון שנוצר ושקרא למרצים לפעול אחרת על-מנת לשנות את האווירה במסדרונות המחלקה. אני רואה כתבות אלו בתור המצפן הביקורתי של העיתון, שסימנו את מחויבותו הבסיסית שלא לשתוק אל מול מצבים קיצוניים וחמורים ביחסי הסטודנטים והסגל.    

שני דיונים ביקורתיים נוספים על הפוליטיקה של למידת הסוציולוגיה נסבו על האפשרות ללמד תכנים ביקורתיים ועל סוגיית הערכת ההוראה. כתבתה של מיכל פרנקל: מה שאסור לומר בכיתה הביאה לתגובות סטודנטים בנושא הפוליטיות של הלימודים, שחלקם קראו למרצים להביע את דעתם בגלוי. כתבתה של נוגה כספי בגיליון 15, "קשת של צבעים אחידים", הוסיפה לוויכוח טענות מהכיוון ההפוך, לפיהן תכני ההוראה במחלקה מוטים פוליטית לעמדות שמאל, ואינם משקפים פלורליזם מחשבתי אמיתי. בדיון ביקורתי אחר בעניין סקר הערכת ההוראה עלה בחריפות הוויכוח שבין תלונות תלמידיםעל רמת ההוראה לבין עמדות של סגל בכיר וזוטר לפיהן הסקר משקף צורת הערכה משטיחה ופופוליסטית של לימוד ושל ידע סוציולוג. אותם מתחים המשיכו להתבטא בעיתון גם בכתבות מאוחרות יותר של סטודנטיות כמו רביד נבו או תמר יגר.      

כתבות אחרות של 'פקפוק' נקטו סגנון ביניים, שמערב בין שייכות, מעורבות ואחריות של הסטודנטים הכותבים על הנעשה במחלקה לבין גישה ביקורתיות ורפורמיסטית מצדם. בסגנון זה סופר על שינויי בתכנית הלימוד, נותחה סוגיית הנחיית תלמידי התואר השני, הוצעו קורסי לימוד חדשים, דווח על "פגישת העיירה" של המחלקה וסוקר המסלול המואץ לתואר שני. דוגמא יפה לקו מערכתי זה היא כתבתו של אדם קלין-אורון מגיליון 12, בה רואיינו מרצים מן החוץ במחלקה הן מתוך מטרה אינפורמטיבית של היכרות עם הקורסים שהם מלמדים, והן מתוך ניתוח ביקורתי ומבני של סיטואציית העסקתם הבעייתית ובלתי-יציבה באקדמיה.    

הומור פקפקני אופייני

 

המחקרים שלנו

מטרה אחרת של העיתון הייתה לפרסם מחקרים של תלמידי המחלקה, לשתף במסקנותיהם ולתת במה להרהור רפלקסיבי לתהליך הפקתם וכתיבתם. באגף זה נוכחות בעיקר כתבות "מיקרו-סקופ" שהתמקדו במחקרי תזה או דוקטורט. במסגרת זו פורסמו למעלה מ-20 כתבות, שלינקים אליהן מרוכזיםכאן וכאן. למיטב ידיעתי, 'פקפוק' אף פעם לא החליט בצורה מסודרת לנקוט גישה אוהדת ומפרגנת לכתבות אלו, אולם כנראה שהיה טבעי לו לפרסם כמה שיותר מביכורי המחקר של תלמידי המחלקה, ולתת להם הזדמנות לקחת חלק בדינאמיקה האקדמית של פרסום מחקרים לציבור. הפינה זרקור אתנוגראפי שהופיעה משנת 2010 היוותה מעין אחות קטנה ל"מיקרו-סקופ", והביאה קטעים מתצפיות אתנוגראפיות של תלמידי תואר ראשון ושני במחלקה. השלמה למדורים אלו באה בפינת הכתבות והשיחות "בחזית המחקר", בה מרצים ותלמידים במחלקה סקרו ענף מחקרי ספציפי והצביעו על מגמות עיקריות בו. מיכאל שלו סיפר על מדינת הרווחהיהודה גודמן על פסיכולוגיה וצנזורהסיגל גולדין כתבה על מחקרים שבמרכזם הגוףועמליה אוליבר על מחקרי רשתות. גם בכתבות אלו נשמר המכבד של העיתון, והוא הזמין את קוראיו לשבת בכסא התלמיד ולהוסיף על ידיעותיהם בענף סוציולוגי זה או אחר. 

 

"הדיסציפלינה והאוניברסיטה שלנו"

ממד שלישי וחשוב בפעילות העיתון כלל חשיבה של סטודנטים ומרצים במחלקה על היבטים שקשורים לסיטואציה האוניברסיטאית הכללית ולדילמות פנים-דיסציפלינאריות שחורגות מהנעשה במחלקה בלבד. בהקשר של הדיסציפלינה האנתרופולוגית חשוב להזכיר את גיליון 10 בו רואיין האנתרופולוג מייקל למבק ע"י אדם קלין-אורון, וטען כי חוקרים ישראלים חוטאים בהתעלמות בעייתית ביותר מהמצב הפוליטי שסביבם. הראיון גרר שורה של תגובותמאנתרופולוגים ישראלים, וסימן את 'פקפוק' כבמת שיח רלבנטית שחוצה את גבולות המחלקה. דיון מעניין נוסף בין סטודנטים עסק בהתלבטות האם להירשם ללימודים בחו"ל, והובאו בו עמדות שי דרומיאיציק ששון ומעין אנגל. דרומי כתב גם על היבטים דיסציפלינאריים בסוגיות של מחקר איכותני וכמותני ושל מצב עבודת השדה.       

כך זה התחיל: קטע מהגיליון הראשון

בהקשר האוניברסיטאי בלטה הפינה תוספתן, שפורסמה 13 פעמים ע"י נעם קסטל, עורך פקפוק הראשון, וכללה שלל פיתרונות טכניים ואינטרנטיים שמוסיפים יעילות וגיוון לעבודה ולמחקר, מרמת הסטודנט המתחיל ועד לצרכים מחקריים מתקדמים יותר. קסטל בנה גם "אתר כישורים סוציו-אנתרופולוגיים", שאיגד מידע שימושי ורלבנטי לסטודנט. כיוון אחר, מרחיב וביקורתי יותר בחשיבה על ההקשר האוניברסיטאי בוטא בביקורת על הפרטת אוניברסיטאות, בכתבתה של החוקרת עמליה סער על רייטינג באקדמיה ובכתבה של כותב שורות אלו "מי שמדבר" על מגדר בכיתה. ניתן לציין כאן גם את גיליון 9, שהוקדש כולו לדיון בסוגיות של אתיקה, מחקר, אקדמיה ומוסר עם מאמרים על לשכת המדען הראשי, על שדה האתיקה, על ניסוי מילגרם ועוד.

 

התצפיות הסוציולוגיות-אנתרופולוגיות שלנו

מרכיב אחרון שאציין בגיליונות פקפוק הם מבטים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים על תופעות חברתיות ותרבותיות שונות. בתחום זה נכתב על פוליטיקה, על מגדר, על תרבות פופולארית, על אתניות ועוד. כך למשל, מעיין אנגל כתבה על גברים מניקיםרותם קורן על טראנס-סקסואליותשי דרומי על הפער העדתי בישראל ועל מדינת הרווחה,  אריאל ינקלביץ' על יוסי בובלילמתן שחק, ושי דרומי על מלחמת עזה, טניה מץ על בנות גילמור ועוד. ברוב המקרים, סגנון כתבות אלו היא חד-כיווני: הכותבת צופה בתופעה חברתית שמדליקה אצלה "כפתור סוציולוגי", מהרהרת בה וכותבת לפקפוק אודותיה. (מחשבות מאוחרות יותר על הקושי "לכבות" את כפתור סוציולוגי זה ראה כאן וכאן). דוגמא לדיון חברתי הדדי וסוער יותר פורסמה בגיליון 14, בו הובאו שתי עמדות מנוגדות ומתנגחות של סטודנטים בקורס "מבוא לסוציולוגיה" בנושא מזרחיות.   

אני מקווה שהצלחתי לתרום במשהו להבנת "מיהו פקפוק" ולסרטט כמה נקודות משען גם לפעילותו העתידית. בנוסף, אני מקווה להמשיך את הכתבה בתחילת שנת הלימודים תשע"ג ולספר על שאר הגיליונות. מעניין יהיה לראות האם כתבי פקפוק ב2010-2012 המשיכו את המגמות שתוארו או שינו במשהו את אופי העיתון ואת הדגשים שלו. כותבים וקוראים מהעבר מוזמנים בחום לחשוב, לבקר ולהוסיף על סקירה זו.

 


[1] הערה חשובה: גיליונות 1,2,3,4,9 של העיתון מופיעים בפורמט טכני ישן וקטוע, וייתכן שהקישורים לחלקים מהם לא יפעלו. עם הקוראות הסליחה וההמלצה לנסות ולפתוח את הלינקים, כי חלקם כן פועלים בסופו של דבר! עוד אציין שהסקירה תזלוג מדי פעם לגיליונות 15-37, אבל היא לא מחליפה עיסוק מסודר בהם.