מאת: נועה ברגר

לא הצלחתי לכתוב טקסט 'קונבנציונאלי' על הקורס 'לקחים מפראג: שבר הנאורות בהגות הגרמנית', מסיבה פשוטה: זה לא קורס קונבנציונאלי, כפי שטען פרופ' יאיר בצדק. המסע לפראג היה עבורי אוסף של זכרונות רגשיים, וכך בחרתי לתאר אותו.

אנחנו רצות, והצעיף שלי נגרר אחרי, המזוודה נאבקת להשאר בקצב. "קריאה אחרונה לכל  הנוסעים לפראג". אנחנו רצות עד שמגיעות למטוס, ואני מפלסת את דרכי במבוכה למושב E47. מאחורי מתרחקים צקצוקי לשון וגבות זעופות.

עדיין בוקר, מאוחר יותר באותו יום מתארך. אני מטפסת את המדרגות אל חדר 32 הקטן והמחומם. משתהה לסיגריה עם שותפותי לחדר, ויורדת עשר דקות מאוחר מדי. הקבוצה עזבה – לאיפה? לא יודעת. אחרי אותו הבוקר אנחנו לומדות לא לאחר יותר. המירוץ אחרי הגולם מתחיל.

ושעתיים אחר כך, שלג בחוץ. והנה עוד מדרגות – כל כך הרבה מדרגות שהברכיים רועדות. והנה הטירה, והכנסייה, והכול כל כך יפה ושונה וקר. ואיפה הגולם? בתשע בערב אנחנו במיטות ומושב מספר E47 נראה רחוק מתמיד. והחדר הופך לשחור.

ביום השני אני כבר לא מאחרת, אבל גם לא מספיקה לארוחת הבוקר. אור לבן של שלג מעיר אותי ברבע לשמונה, חמש דקות לפני ההתאספות. אנחנו בריצת מרתון, והגולם לא לוקח שבויים. עוד שעתיים ואנחנו עומדים ליד מוזיאון סגור, ופתיתים קטנים של שלג מעטרים את השיער האדמוני של הבחורה שעומדת לפני. העיניים נפתחות, וגם הלב נפתח. ועוד מדרגות ועוד מדרגות – נדמה לי שאין בכל פראג ולו מעלית אחת. אני קונה עוד גלויה, הפעם אחת של ישוע הילד מעוטרת בנצנצנים זהובים. יש לי בתיק כבר 20 גלויות בערך.

אני יושבת על המיטה בחדר המחומם, המכוסה טפט צעקני של עלים ירוקים, ומביטה בגלויות שקניתי. הנה גלויה של מוחה, גולת הכותרת של האמנות הצ'כית, שאת סגנון האר(ט)-נובו המעודן והמצועצע שלו אני מאתרת בארמונות שאותם אנחנו תרים מדי יום, חדרים ורודים וזהובים העומדים בניגוד צועק לעיר האפרורית והגותית. והנה פרנץ קפקא, יהודי מאוד, כחוש מאוד, נוגה מבט, עם שתיים מאחיותיו. ו'הקדוש' לנין, בגלויה מצוירת צבעונית ממוזיאון הקומוניזם. את ראשו מעטרת, במקום הילה, שמש העמים והוא אפוף קוצים דוקרניים. והנה בבושקה (מטריושקה, בעצם) צבעונית ששיניה שיני ערפד. ועוד גלויה ממוזיאון הקומוניזם, של פועלת יפת פנים ומתולתלת מניפה את הדגל הצ'כי כשמעליה הכיתוב "זו הייתה תקופה של אנשים שמחים ונוצצים, הנוצצים ביותר היו במכרות האורניום". שתי נערות צעירות בגלויה בצבע שחור-לבן מפנות את מבטן, האחת נראית כאילו הוצאה הישר משנות ה-20 אפופות אדי האלכוהול, והאחרת משנות ה-60 העליזות דווקא. נשים יפות, תחריטים זהובים, ישוע התינוק, בבושקות כועסות ויהודים גרומים מתערבבים כולם יחדיו. תמצות מופשט ומדויק של פראג.

אנחנו יושבים בגלריה עגולה ומסוידת ולומדים ביחד להתבונן מחדש בתמונות שאנחנו מצלמים, באדיבותו של וולטר בנימין. גם החדר מלא בתמונות, מראות סוריאליסטיים, דמיוניים, מופלאים, שכמוהם נראה עוד בימים הבאים.

 

לילה, התאספנו באחד החדרים, שותים קלפים ומשחקים בירה. הסוריאליזם של הבוקר חודר גם לחדר המלון הקטן שלנו, ואנחנו מבלים את הלילה במשחק 'Charades' סוציולוגי. מה? ועוד הר ועוד ל' שווה מהר"ל.

אנחנו עומדים על גשר קארל (שאני מתעקשת משום מה לקרוא לו גשר מארקס, למרות שאין שום קשר מוכח בין השניים), ומדמה לעצמי את הגולם מטפס על צריחי הכנסיות העתיקות, מרים את הגגות ומציץ פנימה. ואולי זה בעצם פרנקנשטיין שאני רואה? מחלון הטירה שבה ביקרנו מוקדם יותר היום הושלכו שלושה קצינים. הם ניצלו, כי נחתו על ערימת זבל או שחת. אבל כשהכל מכוסה לבן, קשה לדמיין בכלל שחת איפשהו. אולי הם בעצם נפלו לשלג וניצלו. ושוב השלג מתדפק ברכות על החלונות כשאנחנו יושבים במסעדה מקומית (בעלת השם המדויק local) ואוכלים מרק גולאש חם בקערת לחם יבש.

מוזיאון קפקא. אני עומדת כבר כמה דקות בחדר קטן וחשוך, צללית של אדם שחור, גרום וארוך נעה מולי על מסך שקוף. רגע הוא שרוע על השולחן, ידיו שמוטות ורגע הוא שוכב, פוכר ראשו בידיו. פרי יצירתו של קפקא כנראה. זהו עבורי אולי הרגע המתמצת והמרגש ביותר במסע הזה. כל כך הרבה עצב וכל כך הרבה שבירות יש בצללית השחורה הדקה הזאת.

יום לאחר מכן, אני יושבת לבדי ב'קפה לובר' הענקי. כל מפת שולחן בקפה המהודר מציינת כי בין פוקדיו הקבועים של המקום הפריזאי-באופיו נמצאו פרנץ קפקא ואלברט איינשטיין. אני שולפת מתיקי עט ודף, מקווה לחוש מקצת מן ההשראה שנחה על איינשטיין וקפקא, אבל מצליחה להרכיב רק רשימת מטלות. כנראה שצריך להיות קפקא בשביל לכתוב כמו... קפקא.

ערב. בית קפה של תאטרון. אנחנו צורחות את הרפרט שלנו אל השולחן הארוך, מנסות בתנועות ידיים להמחיש את עקרונות התיאטרון האפי של ברכט. צ'ופסטיקס בשערי ומניפה ורודה בידי (בכל זאת, תיאטרון והכל) אני מצטטת לקבוצה שיר קצר מתוך 'הנפש הטובה מסצ'ואן'.

ועוד גלריה עגולה – הקירות דחוסים בציורי שמן צבעוניים, שכולם כמו נלקחו מסרט מדע בדיוני מטורף. סוכריות מתוקות ותה פירות מארחים לנו חברה כשאנחנו מקשיבים לסיפורי האחים גרים. הידעתם שבסיפור סינדרלה המקורי האחיות החורגות קוצצות את עקביהן כדי להתאים לנעל הזכוכית?

אנחנו עומדים ליד הכנסיה הסגורה (לרגל שיפוצים). כאן, על הסולם הזה, טיפס הגולם ונכנס דרך החלון. אני מדמיינת בראשי את הדמות המסורבלת קופצת למעלה אל הסולם כמו סופרמן יהודי. אבל איפה הגולם ומתי נמצא אותו כבר?

ואנחנו במוזיאון הרוחות. תינוק מפלסטיק מתנדנד, תלוי מהתקרה, ישר מול פרצופי. אני בורחת לחדר צדדי, ונראה לי שמצאתי את הגולם. הוא קבור בחול, רק אפו וקצות בהונותיו מציצים החוצה.

היום השישי מתוך שבעה. אחרי טיפוס של רבע שעה אנחנו מגיעים לנקודת התצפית היפה ביותר בפראג. לפנינו גשר אחרי גשר אחרי גשר, וצריחים גבוהים, גותיים מתנשאים באופק. לא מצאנו את הגולם באמת, אבל מה זה משנה, בעצם? אני שואפת מהאוויר הקר ומבינה למה דווקא פה צמח חלק ניכר מהקאנון המכובד של המחשבה האירופאית.

 

* נועה ברגר היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.