מאת: תמר יגר || הביא לדפוס: אלעד אור

תחילת חודש דצמבר התקיים בקורס 'חברה בישראל', קורס חובה לתלמידי שנה ג' בתואר הראשון, מבחן בקיאות על נתונים ומושגים הקשורים לחברה בישראל. המבחן כלל כ-175 מושגים בני 5-10 שורות שעסקו באירועים, גופים ואישים שונים מזוויות היסטוריות, פוליטיות, חברתיות ותרבותיות מגוונות בישראל. בנוסף, המבחן כלל קובץ בן 30 עמודים של נתונים סטטיסטיים שונים. לסטודנטים ניתנה הזדמנות להוסיף נתונים או מושגים לקובץ הבחינה מתוך תרגילים שהוגשו בחודש נובמבר, ואכן, כ-5% מהקובץ התבסס על מידע שאספו סטודנטים מהשנתון הנוכחי ומשנים קודמות. במהלך הלמידה למבחן התעוררו אצל סטודנטים רבים בשנתון רגשות קשים, שכללו כעס על היקף החומר לבחינה, על אופייה כ"בחינת שינון", על מושגים שלא נכללו בקובץ ("איך יכול להיות שאין את 'ההתנתקות'"?) ועל טעויות שנעשו בחלק מהמושגים. לדברי המרצה, פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי, נשלחו לצוות הקורס פניות רבות ששטחו תלונות אלו והציעו תיקונים מבניים ותוכניים למבחן. בשיעור שלאחר המבחן אף הודיעה המרצה כי היא תקיים בחודשים הקרובים 'יום הצעות' בו יוזמנו התלמידים להעלות את רעיונותיהם לשיפור המבחן לטובת השנים הבאות.

בכיתה ד' התבקשנו בשיעור תורה לשנן את קינת דוד. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה, למיטב זכרוני, שבה התבקשנו לשנן פסוקים מהתנ"ך. היום אני זוכרת אולי כמה מילים:   הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים... חוצות אשקלון... פן תעלוזנה בנות הערלים ומשהו על אהבה בין גברים. זיכרונות הילדות שלי מעורפלים מאוד, אבל אני זוכרת איזו התמרמרות מסביב כשהמורה הסבירה את המשימה, ותגובות של הורים (אולי שלי) שהמילה "ארכאיות" הופיעה בהן. אני לא זוכרת סבל מיוחד, וגם לא עניין גדול – מול הלימודים בכלל לאורך כל שנות בית הספר, ומול המשימה הזו בפרט.

בשבוע שעבר נבחנו, תלמידי החוג לסוציולוגיה בשנה שלישית, על יכולות הלמידה והשינון שלנו, או על ידע כללי. באופן אישי שמחתי מאוד על ההזדמנות ללמוד ולהכיר מספר אירועים שלא הייתי מבקשת מאף אחד שיספר או יסביר לי עליהם: חשתי שעוזרים לי להגיע למידע שרציתי מאוד שיהיה לי. אך גם במקרה זה הופיעו קולות התמרמרות

לשני המקרים – שינון פסוקים בכיתה ד', או בוחן בקיאות על מושגים ונתונים באוניברסיטה – אין שום משמעות כאירועים בפני עצמם, ואין טעם לעסוק בהם או להתמרמר עליהם לפני שמיקמנו אותם בתמונה רחבה יותר. למעשה, בשני המקרים יש לשאול על המטרה הגדולה יותר. בשני המקרים אפשר לחשוב על מטרות קרובות, או קטנות: לשפר יכולת זיכרון, להכיר את התרבות, ההיסטוריה, הכתבים והמספרים הקרובים אלינו ומשפיעים על חיינו היום יומיים. בשני המקרים אפשר גם לחשוב על מטרות רחוקות יותר. לא אעסוק כאן במטרות החינוך בבתי ספר יסודיים, ולא ארחיב בנושא הפילוסופי המרתק של מטרות החינוך בישראל ובכלל ומדוע נגזרת מהן משימת שינון פסוקים מהתנ"ך. אתמקד בסוגיית מטרות החינוך באקדמיה: אני חושבת שציבור הסטודנטים לתואר ראשון מחזיק במטרה השונה באופן מהותי ממטרתם של המרצים שמייצגים את האקדמיה. עומדת כאן מציאות היום יום הכלכלית מול השאיפה האינטלקטואלית והמחקרית של 'האוניברסיטה'.

כפי שלמדנו – מספר הסטודנטים עולה משנה לשנה. יותר ויותר אנשים עושים תואר ראשון. נבחן, לדוגמה, תואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך. תואר זה לא מקנה שום יתרון בשוק העבודה לעומת תואר ראשון בכל תחום אקראי אחר ממדעי החברה או הרוח. אני משערת שאם נשאל סטודנטיות המתחילות תואר זה האם הן מעוניינות להמשיך אחר כך באקדמיה לתואר שני ודוקטורט – מעט מאוד מהן יענו שכן. על כן ניתן לשער כי הלומדות מגיעות ללימודים אלה מתוך עניין בתחומי הלימוד או משום ש"צריך תואר ראשון", מה שהפך היום גם ל"כי צריך תואר שני".

כאן אנחנו נתקלים בהבדל המהותי שבין מטרות למידה שונות: אני לומדת כי מעניין וכי בסוף התואר הזה אני רוצה שיהיה לי כמה שיותר ידע בתחום בו השקעתי שלוש שנים מחיי, או אני לומדת כי צריך תואר. אני חושבת שרוב רובם של הסטודנטים לומדים כי צריך תואר. ייתכן שלפעמים מעניין להם. רוב הסטודנטים גם עובדים תוך כדי לימודיהם כדי לממן את הדבר הזה שמהווה שורת חובה בקורות החיים.

מבחן.JPGוכאן בעצם עולה הטענה – "כל מה שאנחנו צריכים זה שתתנו לנו את כרטיס הכניסה שנקרא תואר ראשון, למה אתם מכבידים עלינו עם שינון יתר בדרך?!" ובמשפט הזה עולה עומקו של הפער בין נקודת המבט של המרצה – בעלת הרצון האמיתי ללמד, לבין התלמידים – בעלי הרצון האמיתי להשיג תואר. וכדי להפוך את הנושא למורכב עוד יותר, הפער הזה קיים גם בין הסטודנט לבין עצמו – הרי אני מעדיפה תואר מהאוניברסיטה העברית מאשר מאוניברסיטה אחרת או מכללה. מדוע? בגלל 'השם' – אך של מי הוא השם הזה? של מוסד שמטרתו שונה כל כך ממטרתי, ומטרתי כסטודנטית, למעשה, קרובה הרבה יותר למטרותיה של מכללה.

לסיום, אחרי שעברתי פעמיים על חוברת המושגים ורעננתי את ידיעותיי, לא הרגשתי הרבה עניין או הנאה בלמידה, ובכל זאת, הייתה בי איזו תחושת גאווה על הדרישה הזו, אולי אני באמת עושה משהו רציני, ובאמת יש ציפייה שתהייה לי איזו כמות ידע מסוימת. עד כה לאורך הלימודים היה קורס אחד בלבד, בבית הספר לחינוך, שנהניתי 'להזיע' בעבורו, או שהייתי גאה על הציון שקיבלתי בו. ועל אף שהייתי שמחה לעוד קורסים כאלה, אני יודעת שבעולם כפי שהוא היום, ההשלכה של שיפור כזה, של רמה ודרישות גבוהות יותר, לא תהיה חיובית בעבור פרטים רבים. בעולם מושלם כולנו היינו לומדים בגלל הרצון הגדול לדעת. בעולם מושלם יתרון כלכלי לא היה מהווה יתרון אינטלקטואלי. ובעולם מושלם היינו מכירים את רשימת המושגים הזו כבר בתיכון.

 

תמר יגר היא סטודנטית שנה ג' לתואר ראשון בחוגים סוציולוגיה-אנתרופולוגיה וחינוך.