מאת: מיכאל שלו וורד וינסקי-סרוסי

דברי הספד לפרופ' בועז שמיר ז"ל

פרופסור מיכאל שלו

הצטרפתי למחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה לפני 34 שנים, שנה אחרי בעז. שנינו גויסנו ע"י פרופ' רבקה בר-יוסף במטרה לחזק את תחום העבודה והרווחה, והלכנו דרך מאוד ארוכה ביחד. באוגוסט השנה, בפעם האחרונה שהתכתבנו לפני שבעז שיתף את חבריו הקרובים במחלקה בבשורה המרה על מחלתו, התכתבנו על תוכניתיו לעתיד. בעז כתב שהוא נוטה לקחת שנת שבתון ואחריה לפרוש לגמלאות, אבל הוסיף "אני דוחה את ההחלטה, כי עדיין לא ברור לי מה יקרה אחר כך". כמה שגם הוא, וגם אנחנו, לא ידענו מה יקרה אחר-כך!

בעז הגיע רחוק באוניברסיטה, וכהן גם כראש מחלקה וגם כדקן הפקולטה. הוא היה אדם שכולם כיבדו את דעתו וחפשו את עצתו. כי כלם הבינו וראו ש"היה לו את זה". ומה זה "זה"? חכמה ויושר.

הפילוסופית ננסי פרייזר טוענת שבני האדם נאבקים על שני דברים: חלוקת משאבים, והכרה. המשאבים יכולים להיות כסף או כח. יש באקדמיה כמה אנשים צנועים ולא כוחניים, אבל רובם לא מגיעים רחוק. במידה וכן, הצניעות נוטה להיות מלאכותית. אבל הצניעות של בעז הייתה אמיתית, וזו גם הסיבה שהיה שכל כך קל לתת לו גם כבוד וגם סמכות. ההצלחה שלו, הכח וההכרה שהוא קבל לידיו לא עלו לו לראש.

דוגמא לצניעות שלו : לי אישית נודע על המעמד המוביל שלו בתחום המחקר שלו בעולם דרך פליטת פה שלו. לפני כשנתיים הוא ספר לי שהוא בדיוק חזר מנסיעה לחו"ל והוסיף בטון של בן אדם שמופתע וקצת נבוך-[אבל בכל זאת נחמד לו] שהסיבה שהוא נסע הייתה שהוא קבל פרס למפעל החיים שלו כחוקר מנהיגות. עוד הרבה על המנהיגות האינטלקטואלית והאנושית של בעז למדתי דרך בלוג שהוקם כשבוע לפני מותו על ידי חברות וחברי קהילת המחקר בחו"ל.

בנוסף לפרדוקס של צניעות מול השפעה ומוניטין, ראיתי גם פרדוקס אחר אצל בעז, שאותו אפשר לכנות "שני בעזים", הקר והחם. בעז שמר על פרטיות ודיסטאנס, וכתוצאה מכך היה אפשר לטעות ולפרש אותו כבן אדם קר באופיו. אלה שהכירו אותו ידעו כמה שזה לא היה נכון. הרושם של המרחק ושל הקור נבע אולי מזה שבעז היה בן אדם מאופק ואפילו ביישן, וגם מאוד אנליטי ומדויק בהתייחסות שלו לבעיות, הן בנושאים מקצועיים והן ברמה של המחלקה או הפקולטה. אבל כאשר הגיע הזמן להעיר הערה או להציע עצה על נושאים מאוד אישיים ואפילו כואבים, הוא לא היה מהסס לדבר על זה ובצורה הכי ברורה, ובכך חשף את הרגישות והאכפתיות שלו.

להרבה מאתנו, סטודנטים, עובדות ועובדי הסגל האקדמי והמנהלי, התברר והתגלה הצד הזה הרגיש והנוגע ברגשות של אחרים. זו אחת הסיבות שכל כך הרבה אנשים העריכו ואהבו את בעז.

אני רוצה לסיים במכתב שכתבתי לבעז לפני פחות משבוע לפני מותו.

בועז יקר,

 לכבודך אני כותב בעברית. ויש סיבה טובה. אחד המעשים היפים שלך, שהשאיר עלי רושם ולא נשכח, היה שנתת לי את ספרו של יצחק בן נר “ארץ רחוקה” כמתנה, אם אני לא טועה זה היה לרגל קבלת הקביעות. כמו כל דבר שאתה עושה, בחרת את המתנה בחוכמה, כקישור אלגנטי בין העבר הניוזילנדי שלי וההווה הישראלי. אלא שמה לעשות, אפילו חוכם גדול כמוך לא היה יכול לנחש שלמרות שאני מדבר את שפת המקום לא רע, תמיד היה לי יותר קשה לקרוא, ובדברים כאלה אני עצלן בלתי נסלח. לדאבוני הרב אני עד היום עדיין לא קראתי את הספר. אבל זה אף פעם לא מאוחר לתקן, לא? אני הזמנתי עותק של הספר (האוריגינל שאתה נתת לי בטוח נמצא אי-שם בבית ברמת גן, אבל לא הגיע איתי לדירה ששכרתי בירושלים). בזמן שאני נהנה מקריאה (איטית) של הספר ומתקן את פספוס העבר, אני מתכוון לחשוב עליך, על כמה שאני מעריך ומחבב אותך, וגם על אהבתך לספרות (בייחוד לרומנים בלשיים – הגילוי הנפלא של הסמינר המחלקתי המדהים בו אתה ורבקה התבררו כמומחים ומשוגעים לז’אנר). בינתיים שולח לך חיבוקים חמים.

 מיכאל

 

פרופסור ורד ויניצקי- סרוסי

שלום, שמי ורד ואני דקנית הפקולטה למדעי החברה – פקולטה שבעז עמד בראשה בין השנים 2005-2009. אני גם חברה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שבעז היה חבר בה שלושים וחמש שנים. אנחנו הולכים אחורה לא מעט שנים.

 איך אומרים הספד על אדם שלא רצה שיכתירו לו כתרים, שלא הרגיש בנוח במקומות גבוהים, שהיה מת אם היה שומע מה שאנחנו עושים לו עכשיו, שלא ביקש מה שלא הגיע לו, וגם מה שהגיע תמיד הסביר שלא מגיע לו בעצם?   

אני לא מתכוונת לספר לכם כמה גדול היה במחקר. אני לא אקריא לכם את קורות החיים שלו המקצועיים שעשירים הם מאד– אבל אני מקווה שכל מי שנמצא כאן והוא לא מהמעגל האקדמי יודע שהוא היה ענק בתחומו – בתחום של לימודי המנהיגות. ולשמחתי המרחב המקצועי שלו הכיר בכך – ויעידו על כך הפרסים שקיבל, דוקטור לשם כבוד בשוויץ, פרס על מפעל חיים ובטח יש עוד ואני פשוט לא יודעת כי בעז כמו בעז לא סיפר. כי בעז הצניע לכת. לא שהוא לא אהב אוכל טוב ויין טוב וגם את עשן המקטרת אבל הוא הצניע לכת בדברים החשובים.   

מאז שאני בתפקיד מדי פעם אני רואה מכתבים לקידומים שבעז כדיקן כתב, דוחות של ועדות מקצועיות שחיבר, דוחות קריאה על מאמרים של מועמדים ומועמדות לקידום, הצעות לשיפור הארגון שיהפכו אותו לאנושי יותר, לכזה שהוא בגובה אדם, כמו בעז. ותמיד תמיד תמיד הכתיבה היא בעז – ומה זה אומר? קודם כל זה אומר מעט, שניים שלושה עמודים ממצים, לא צריך יותר, בהירים, ישר ולענין, נטולי סופרלטיבים, במינון הנכון.   

אני זוכרת שלפני שנתיים, די עם היכנסי לתפקיד, באנו סגני ואני למחלקה לסוציולוגיה כדי לשכנע את החברים להיכנס למהלך אסטרטגי מסוים – יום אחד יהיה לך תואר שני – קראנו לו. בעז לא השתגע מהרעיון. ככלל, הוא היה איש זהיר, יש שיאמרו קצת שמרן, הוא חקר ארגונים ולבטח שכח את מה שאנחנו עוד לא למדנו על הארגון שבו אנחנו עובדים. כך או כך, הדיון נערך – ולקראת סופו, כמו תמיד, אנשים חיכו לשמע מה יש לבעז לומר, כי זה היה המהלך הטבעי, לשמוע את קולו של ההיגיון, את קולו השקול, ובעז, כמו בעז, אמר "תקשיבו, קודם כל שיניתי את עמדתי, ואני תומך, וחוץ מזה, תראו איך הם מתלהבים. אז רק בשביל זה צריך לנסות".  והמחלקה תמכה, וניסינו.   

בדיון אחר, לפני שנים, שגדי ארגן על הוראה במחלקה, אני זוכרת אותנו מדברים על ההנהלה ועל המבוגרים, ובעז כמו בעז, הסתכל מסביב ואמר "אנחנו המבוגרים, ואנחנו ההנהלה'. במילים אחרות, קחו אחריות – תהיו מבוגרים, לטוב ולרע.   

אז בעז היה ספקן גדול, רפלקסיבי עוד לפני שהמציאו את המונח הזה, מעיז לשנות עמדה (לא בדיוק מאפיין של הארגון) ואפילו להודות בטעויות (בטח לא מאפיין של הארגון).

 אבל לבעז גם היה צד רווי הומור – בשנים שבהם נלחמנו על זכותינו למזגן במשרדים (כי בירושלים אף פעם לא חם, רק קר), נאלצנו לכתוב מכתבים להנהלה כדי לשכנע אותה שאנחנו חייבים מזגנים. האגדה מספרת שבעז כתב מכתב נוגע ללב על כך שכל כך חם לו שהוא נאלץ לשבת נטול חולצה במשרד ושזה לא מכבד את הארגון. יש לי הרגשה שזה מה שעשה את ההבדל.  

 ואם תרצו דוגמה אולטימטיבית לכל מה שאמרתי – כי הרי בעז גם היה אמפיריציסט זהיר – הרי הכל נמצא במייל שהוא שלח לנו בערב ראש השנה – ואני מבקשת להקריא אותו – וכך כותב לנו בעז  

 " העיתוי ממש לא טוב, אך לאור העובדה שעוד מעט יתחילו לרוץ שמועות, אני מרגיש צורך לעדכן אתכם על מצבי מבלי לדחות את העדכון.  

ככל הנראה יש לי סרטן בלבלב עם גרורות בכבד, מחלה שאינה מומלצת למי שתוחלת החיים עומדת בראש מעיניו.  

עוד לא הגעתי לשלב של חשיבה על טיפולים. אבחן כמובן את כל האפשרויות, אך ככל הנראה כל מה שיהיה לרופאים להציע לי זו כימותרפיה שיכולה לעתים לעכב את התפתחות המחלה ולהאריך את החיים קצת ולעתים גם להקל על סימפטומים מסוימים.

אני רואה את המציאות נכחה. יחד עם זאת, איני חווה את המצב כטרגדיה. היו לי חיים טובים מאד, חוויתי את כל החוויות המשמעותיות והצלחתי די טוב בתחומי החיים השונים. גם אין לי כל פחד מפני המוות. לכן, אשמח אם תוכלו לפחות חלקית לאמץ את גישתי, לא להיבהל יותר מדי, לא לרחם עלי, ולא להרגיש אי נוחות במגעים עמי. עד כה, פרט לכאבים לא חזקים באזור הכבד, איני סובל ואני מתפקד כרגיל בכל המישורים. אני כמובן מקווה לא לסבול יותר מדי בעתיד ולא להסב סבל ממושך לבני משפחתי.

שתהיה לכולכם שנה טובה. אני ממש מתכוון לזה,  

בעז"   

על כך כתבתי לו חזרה: " אני מורידה את הכובע בפני העוצמה, היושרה, הניקיון, הבהירות, החדות, המינימליזם, כבוד האדם וחירותו שיש בטקסט ששלחת לנו.

אני רוצה מאד להודות לך על השיתוף, ולומר ששנים אני כבר קוראת לך the voice of reason וגם הפעם — באתגר האולטימטיבי — אתה כזה. קולו של ההיגיון".   

ועל זה מה יכתוב בעז?   

"ורד (ברשותך אענה לך אישית),

תודה על המילים הטובות, שאני בוחר לקבל כמתנות בנסיבות הנוכחיות, פרט לעניין העוצמה שלגביו יש לי ספיקות"

אתם הבנתם את זה?