מאת: אדם קלין אורן

בשלהי 2005, שש שנים לאחר שהתחלתי ללמוד במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, נרשמתי ברשות לתלמידי מחקר שבגבעת רם ללימודי דוקטורט. שש שנים נוספות מאוחר יותר, בסוף 2011, חזרתי למשרדי הרשות וברשותי חמישה עותקים של עבודת הדוקטורט. אלו היו שנים מעניינות מאוד, ובמהלכן למדתי הרבה, פגשתי אנשים מרתקים וחברים חדשים, וזכיתי למנחה חריף וחד כפי שהוא חם ואנושי – אולם קשה להכחיש שסיימתי אותן כועס ומתוסכל יותר משהייתי בתחילתן.

בתחילה, ייחסתי רגשות אלו לחוסר מזל כרונולוגי: איתרע מזלי ללמוד במחלקה בתקופה בה סבלה ממכה מוסרית ותדמיתית אחר מכה, כאשר אחת מתגובותיה הטבעיות למכות הללו הייתה התכנסות של הסגל אל תוך עצמו, גם במחיר זניחה מסוימת של תלמידי הדוקטורט מאחור. לכך הצטרף הקיצוץ התקציבי החד, שבצירוף השיפור הניכר בתנאי ההעסקה של הדוקטורנטים בראשית שנות האלפיים הביא דווקא למצב בו המחלקה החליטהלצמצם את העסקת הדוקטורנטים במחלקה באופן דרמטי בדיוק בשנה האקדמית 2005/2006. מאבק הדוקטורנטים נגד קיצוצים אלו נחל כשלון, והסגל הבכיר, כאמור, היה עסוק מדי בעניינים אחרים, כואבים לא פחות.

אלא שהשנים חלפו, ולמרות שנהניתי מבית חם, כמו גם מלגה יפה, במכון סכוליון, שמתי לב שכאשר אני מדבר על הדוקטורט שלי, במיוחד עם דוקטורנטים אחרים, אני בעיקר מתלונן. התלוננתי על המחלקה, על שוק העבודה הנורא המחכה לי עם סיום הדוקטורט, על הצורך לתקן מאמרים שהגשתי לכתבי עת; אבל יותר ויותר, התלוננתי על ההתקדמות האיטית בדוקטורט, על כך שאני מוצא את עצמי מבזבז את הזמן בקריאת מאמרים במקום בכתיבה (במקרה הטוב) ושיטוט באינטרנט (במקרה הנפוץ), ושהכתיבה עצמה איטית ומייסרת. לראשונה התחיל לקנן בי החשש שאולי אין לי את היכולת לכתוב דוקטורט טוב או בכלל להיות אקדמאי – אולי אני לא יעיל או פורה מספיק, אולי לא מעמיק מספיק, ואולי פשוט לא חכם מספיק.

כאשר טסתי לכנסים בינלאומיים – במימון אותה אוניברסיטה ומחלקה שכל-כך הרביתי להתלונן עליהן – גיליתי שכאשר אני מעלה את נושא שוק העבודה הדורסני והמצומצם של האקדמיה, גם פרופסורים אמריקאים מהנהנים בהבנה. בשיחות עם דוקטורנטים (graduate students) מארה"ב, כמו גם מאירופה, גיליתי שגם הם לא בטוחים בעתידם, וגם בהם מכרסם הספק העצמי. אם כך, הסקתי, לא מדובר בבעיה של מחלקה ספציפית באוניברסיטה מסוימת, ואף לא בפגם אישי באופיי שלי. מחד, כל מדעי החברה ומדעי הרוח בעולם נמצאים במצוקה חריפה של תקציבים ומשרות והעדר הערכה ציבורית, ולצד זאת, דוקטורט הוא עניין מתיש וארוך, ורובנו לא יכולנו לדעת אם אנחנו בעלי הסיבולת והכישורים שהוא דורש מראש. פרויקט לרצי מרתון, לא לאצנים למרחקים קצרים.

כאשר אתה מוצא שאתה מדבר בקלישאות כדאי שתתחיל לפקפק במסקנות שלך, וההזדמנות לפקפוק ניתנה לי כאשר הצטרפתי לקבוצת חברותא עם כמה דוקטורנטים נוספים מהפקולטה למדעי החברה. הקבוצה הייתה מסגרת תומכת מאוד מבחינה אינטלקטואלית ונפשית, אבל לאט לאט התחילה להתגבש אצלי ההבנה שמשהו מאוד לא בסדר. יושבים שבעה אנשים בחדר, שבעה אנשים שזכו בפרסים ומלגות, שבעה אנשים שכל חייהם כל הסובבים אותם התפעלו מיכולותיהם, שבעה אנשים שמסוגלים להתמודד עם תיאוריות מורכבות ושהסקרנות להבין את העולם בוערת בקרבם – ובכל רגע נתון שישה מתוכם מנסים לשכנע את השביעי שהוא (או היא) איננו (או איננה) כשלון מוחלט וטוטאלי. לא מדובר כאן בספק עצמי, אלא במשהו חריף בהרבה. משהו כאן שבור, וזה לא רק אני. זאת לא רק האקדמיה העולמית. זאת לא רק המחלקה.

גלובליזציה, אומרים לנו החוקרים, היא תהליך המכרסם בכוחה של מדינת הלאום הן מלמעלה והן מלמטה. מלמעלה פועלים ארגונים על-מדינתיים כגון האו"ם, קרן המטבע הבינלאומית וה-OECD, ולצידם ארגונים לא-מדינתיים אחרים, בעיקר תאגידים כלכליים בינלאומיים. מלמטה מועצות מקומיות ו-NGOs עוקפים את המדינה, מנסים לקדם מדיניות בעצמם, כמו גם לכרות בריתות ולגייס כספים ברחבי העולם בצורה עצמאית. חשוב לא פחות, האינדיבידואליזם הגובר במערב גורם לאנשים לתפוס עצמם כשחקנים אוטונומיים האחראים לעצמם, כמו גם אוחזים בשיח הומניסטי אוניברסלי, ואינם רואים עצמם כמחויבים במיוחד למדינה או לתרבות ממנה באו או שבה הם נמצאים. אותם האנשים גם מפרשים את מצוקות החיים כנובעות מכשלים שלהם עצמם, ולא מבעיות חברתיות רחבות יותר.

אלא שחוקרים אחרים שבים ומזכירים לנו את מה שכל ישראלי, לפחות, אמור לדעת: מדינת הלאום עדיין כאן, והיא עדיין אחד השחקנים החזקים ביותר, אם לא החזק שבהם, בזירה הפוליטית, החברתית והתרבותית. העולמי, האוניברסלי והאישי הם בהחלט כוחות שעלו בחיינו בשנים האחרונות, אולם גם כוחו של המקומי עדיין במותניו.

והבעיה בלימודי הדוקטורט במדעי החברה בישראל היא גם, ואולי בעיקר, בעיה מקומית: לא מדובר רק בכשלים של אנשים פרטיים או מחלקות ספציפיות מחד, או במשבר האקדמיה הגלובלי מאידך. במדעי החברה נוצר מצב שבו, להוציא הקשר שבין המנחה למונחה, הדוקטורנט מרחף לו בחלל לגמרי לבדו, הוא ואפסו עוד – ובמהרה, הוא ואפסותו עוד. הרשות לתלמידי מחקר היא גוף יעיל המורכב מאנשים נחמדים, אולם המגע איתו מצומצם מאוד. כלפי מחלקות האם אין לדוקטורנטים כל התחייבות ממשית, ובוודאי שמצב זה הוא הדדי: תעסוקה כמעט ולא נותרה, המחלקות אינן מעודדות את הדוקטורנטים להציג בסמינרים המחלקתיים שלהן, אין להן יותר מקורס אחד (במקרה הטוב) המיועד לדוקטורנטים, ולא תמיד אפילו יש חדר לדוקטורנטים. את חברי הסגל האחרים אין לדוקטורנט שום הזדמנות פורמלית לפגוש – הוא יכול לדפוק על דלתם, אבל היוזמה חייבת להיות שלו. כנסים בארץ כמעט ואין, וכאשר דוקטורנטים מגישים אליהם, הם לעתים קרובות מנותבים למסלולים נפרדים, מה שלא מעיד על כבוד רב כלפי עבודתם. ואחת השאלות הנפוצות ביותר בהן נתקלים דוקטורנטים היא למה הם לא הלכו לעשות דוקטורט בחו"ל – מה שלא מעיד על כבוד רב כלפיהם עצמם (או, האמת, על כבודה של האקדמיה הישראלית כלפי עצמה).

בעיית הדוקטורט בישראל היא בעיה המושפעת מאופיו של מחקר הדוקטורט בכל העולם, והיא גם בעיה שיש לה צדדים אישיים, ויש מחלקות ספציפיות שבהן המצב טוב או רע יותר. אבל היא גם בעיה בעלת ממדים מבניים שהם מקומיים במובהק, וממדים מבניים צריך לא רק לחשוף ולהעלות על פני השטח, אלא גם למצוא להם פתרונות מבניים. ראשית, כדאי לבצע סינון ברור יותר בנקודת ההתחלה, ולא בנקודת הסיום: יש משום הטעיה בקבלה בלתי מבוקרת של דוקטורנטים רבים, במיוחד במצב בו לא מובטחות להם משרות או מלגות. אך מרגע שאלו התקבלו, צריך ליצור מסגרות תומכות לדוקטורנטים שאינן רק מסגרות וולנטריות שהדוקטורנטים עצמם מארגנים. ניתן, למשל, לחייב כל מחלקה להעביר לפחות שני קורסים שנתיים לדוקטורנטים מכל שנתון, או לפחות מכל שלב (לפני ואחרי אישור תוכנית הדוקטורט). ניתן גם לחייב כל דוקטורנט להציג את עבודתו בפני הסמינר המחלקתי לפני שהוא מגיש אותה. יש לעודד דוקטורנטים להשתתף בכנסים המתקיימים בישראל. כדאי ליצור קבוצות מחקר או דיון שבהן פועלים יחד חברי סגל בכירים ודוקטורנטים. ניתן לדרוש שכל פרויקט מחקרי הזוכה לכספי מחקר המתועלים דרך האוניברסיטה יהיה מחויב בהעסקת דוקטורנטים.

ייאמר לשבחה של האוניברסיטה העברית שתוכנית הדוקטורנטים שלה מנסה, בשנים האחרונות, לשפר את המצב באמצעות יצירה איטית אך עיקשת של מסגרות תמיכה ומימון לדוקטורנטים: מלגות סכוליון, תוכנית הופמן, החברותות, כנסי דוקטורנטים במחלקות שונות ועוד. אולם לא די בכך. הדוקטורנטים הם, חשוב לזכור ולהזכיר, עתיד המחקר הישראלי. והעתיד זקוק ליותר מטפיחת עידוד מוסדית על השכם: הוא צריך תמיכה והכוונה מתמדת, ובעיקר, שיאמינו בו.

 

* אני רוצה להודות לגילי דרורי על הפניות לספרות מחקר, ולרחל ורצברגר ודנה קפלן על שהעירו את הערותיהן. האחריות לטקסט, על טעויותיו והטיותיו, נותרת, כמובן, כולה שלי.