מאת: אלעד אור

בחודש יולי 2009, בהמשך לסדרת שינויים בחיי ובחיי בת-זוגי אימצנו כלב יקר ומצוין העונה לשם "שריף" (השוטר האמריקאי ולא נער הפלא הדרוזי). החיים במחיצת חבר פרוותיי, רגיש, בררן במזון, מצחיק, נמרץ, קפריזי ביחסו לסביבת הכלבים, מנחם, מלכלך, חידתי וסבוך-אישיות סיפקו לי אינספור רגעי עניין בעשרים החודשים שחלפו מאז. האחריות על סיפוק צרכי ריקון המעיים וחילוץ העצמות של בעל החיים  החביב דורשת מבעליו לבלות כל יום לפחות שעה מחוץ לבית. טיולי בוקר, צהריים וערב, משחקים וסכסוכים עם כלבים אחרים, ביקורי קרובים שאליהם הוא מתלווה ועוד. בעל הכלב מתחכך באופן יומיומי בסביבה שלו, וחי באינטנסיביות את הדינאמיקה של הרחוב. לא פעם הייתי הראשון להבחין בחנות חדשה שנפתחה, בתפריט ניסיוני של מסעדה או ברפורמה נוספת, מקיפה ובלתי אפשרית אפילו יותר מקודמותיה בהסדרי התנועה שסביב סלילת הרכבת הקלה. הסביבה העירונית לא העניקה לנו רק חומרים לתצפית אלא גם זימנה לנו שורה של אינטראקציות אנושיות מרתקות. מה שמעניין / מרגיז / מתמיה, ולפיכך כה סוציולוגי בפגישות הקצרות האלו, היא הדרך בה אנשים מוסרים תכנים חברתיים שעוסקים בהם, בסיטואציה או ביחסם אל האדם האחר תוך השלכה והסוואה של הדברים, כאילו הם בסך הכול "פנו אל הכלב".

בעל כלב הוא לא עוד אדם שעובר ברחוב. בכל יום או יומיים העוברים והשבים במדרכות הסמוכות מגיבים אליהם, יוצרים תקשורת. חלקם מגיבים ספציפית ועניינית לכלב ומביעים חיבה או פחד שנובעים מעצם המפגש עמו. הם מקור למחקר אינטואיטיבי (שלא תמיד צולח) בניסיון לצפות מראש את תגובות הצועד/ת כלפי הכלב לפי דת, גיל, מין ולאום. במפגשים אחרים, חשתי ששותפי ושותפותיי למרחב הציבורי הפנימו את המימרה הסוציולוגית הידועה לפיה "אדם מבנה את זהותו באינטראקציה עם הסובבים אותו" דרך השוואות, חיקויים והיבדלויות. נראה שהמפגש עם "אדם מוארך" אליו מחובר ברצועה יצור נוסף מניע אנשים לדווח על הפחדים, הרגשות, המחשבות והרצונות שלהם. מעולם לא היינו בני-שיח כה פופולאריים לתקשורת עם אחרים.

דוגמה אחת היא השימוש שלנו ברצועת אילוף מסוג "האלטי". זו רצועה שמחוברת לאף הכלב ולא לצוואר שלו, ומאפשרת (לדעת רבים) אפשרות לתמרן את הכלב המטייל טוב יותר, תוך שימוש בפחות כוח פיזי. דע עקא, הרצועה הזו נראית מהצד כמו רסן סותם-פיות, אביזר שמעורר תגובה ציבורית ניכרת. כשנפגשים עם בעל כלב שהולך עם כלבו ללא רצועה, או עם רצועה רגילה, או סתם אדם בעל תודעה מפותחת אך נטול כלב, סופגים לרוב הערות כמו "למה אתה עושה לו ככה?" "את לא רואה שהוא מסכן!?" ואפילו: "אנשים צריך לקשור ככה! לא כלבים!" הכלב הופך לסמל לאי-ציות לחוקים ולשחרור נשאף ממוסכמות והגבלות, והבעלים מייצג את הכוח המגביל והחוסם. אף אחד לא שאל את הכלב אם הוא רוצה שחרור מבעליו או דווקא מעדיף היררכיה, שמדמה יחסים בתוך להקת כלבים. המגיבים מדברים על הרצונות שלהם, על הקושי שלהם מול תחושת המגבלה.

מעניינות בהקשר הזה גם שיחות עם יוצאי קיבוצים (כמוני) וכפרים, בהם נהוג מצב בו הכלבים "מסתובבים חופשי בחצר". לא אחת נשמעות תמיהות כמו, "מה? אתה?! תגדל כלב בדירה בעיר?! בתוך בית? בלי דשא ומרחבים?!" בחלק מהמקרים התוהה הוא אדם שעזב את הקיבוץ הכפרי והמדושא לפני שנים רבות, ושחי בעצמו בתוך עיר אפורה ומחולקת לדירות ולמשרדים. קיבוצניקים לשעבר יתקשו בדרך-כלל להתחיל לשוחח על שאלת גיבוש הזהות המורכבת שלהם, בין צורת החיים הקודמת והנוכחית. רק לעתים מזדמנת שיחה כנה ועמוקה על ההגדרות העצמיות במציאות המשתנה. אבל, כשמדובר בכלב, הכל חשוף. הסגירות וההגבלה על-ידי כוחות חיצוניים, אובדן החופש והרגשות החצויים כלפי העיר מקבלים פתאום קול וצורה.

הכלב האהוב שלנו הוא זכר בגודל בינוני-גדול מזן מעורב, ואיכשהו עולה מהצורה שלו ומההתנהגות שלו אווירה "כלבית" מובהקת וחזקה, שקצת קשה להגדיר. הזכריות שלו פועלת גם היא ליצירת אפקט סביבתי. הוא נראה לאנשים כאיזה סמל לגבריות חייתית, מוחצנת ומסוכנת. כאשר הגבריות הזו מעורערת ומוטלת בספק מגיב הרחוב בבלבול ובעוינות. דוגמה בולטת ומטרידה מאוד לכך היא בשטף ההערות המיניות להן נחשפת בת-זוגי כשהיא מוליכה את הכלב לבדה, או ביחד איתי. כמובן, שההטרדות המיניות במרחב הציבורי אינן קשורות לכלבים, והן איום מזעזע ומתמשך על כלל הנשים, אולם, מניסיוננו הפרטי והלא-מייצג, ישנה עלייה נוספת ברמת הסקסיזם המרחבי למראה אישה צעירה המובילה כלב. גברים רואים את הכלב הויטאלי ומלא העוצמה המדומיינת מולך בידי אישה, ולא יודעים לאן לתעל את עוצמת מבוכתם. הם שורקים לכלב, קוראים לו, צופרים, מנסים להבהיל אותו, לועגים לו, מעירים על גופו, על שיניו, על הרצועה. היית רוצה לומר להם: "אבל זה רק כלב, מה בעצם אתם רוצים ממנו?", אבל אתה יודע שאין טעם, כי זה לא רק כלב. זו הזירה המינית האלימה בה גברים חשים שליטה ובעלות במרחב, ובה גם כלב יכול לסמל את זהותם. הם מגיבים בתוקפנות-יתר, בגסות ובאלימות כדי להראות שהם לא יוותרו על הזכריות ללא קרב. דוגמה אחרת של כלביות ומגדר היא בתגובת האנשים כלפי המשחק הכלבי הידוע בו כלב אחד קופץ על השני/ה בתנועות דמויות-הזדווגות, פעולה של שליטה ובעלות בין-כלבית. כששריף וידיד ממין זכר משחקים כך הם מקבלים תגובות של צחקוקים, קריאות מבוכה בסגנון "מה הוא עושה?! שיפסיקו." צעקות גינוי בסגנון: "ג'וני, אל תהיה למטה! תהיה גבר! תראה לו מה זה!" ואפילו, במקרים נדירים, התערבות מצד הבעלים להפרדה פיזית בין הכלבים. שוב, הכלב מעורר בבני האדם את פחדיהם ההומופוביים, והם לא חוששים להביע אותם. נדירים (אך, לצערי הרב, קיימים) האנשים שיביעו את הסלידה והחשש שלהם מפני הומוסקסואליות בגילוי-לב ובישירות שכזו. אבל כשמדברים על הכלבים, אומרים את הכול.

וכך זה ממשיך. אדון אחד שאנחנו פוגשים בסביבת שוק מחנה יהודה מציע "לשים 120 כמוהו בכנסת, זה כבר יהיה יותר טוב", אחר מעיר ש"פקחי עירייה צריך לקשור, לא כלבים", ולא פעם אף פונים אליו ושואלים: "מה קרה חמודי? למה אתה כזה עצוב?" (השערות סביב העיניים של שריף נראות "מאופרות בשחור", ומשרות על אחדים אווירה מלנכולית משהו..)

 זימל ואחרים לימדו אותנו שהמפגש הבינאישי בכרך האורבאני הוא מהיר, קטוע, אדיש ואימפרסונאלי, עוד אחד מסדרה של עשרות אלפי הבזקי-מפגש. והנה, יש אינטראקציות שמצליחות להתגבר על התכונה העירונית הזאת. היו שהצליחו להעניק משמעות, להעביר מסר, לספר משהו על זהותם או על הדרך בה הם מביטים באחר, גם במפגש הדדי קצר ומהיר. בדרך כלל הסיפורים היו על עימות, על כעס, על ביקורת ועל כוח, ולא היה נעים לשמוע אותם. אבל העובדה היא שקולם במרחב נשמע. האנשים ששריף ואני פגשנו בחודשים האחרונים מצאו אפיק סמוי ועקיף ליצוק תוכן לתוך המפגש הבינאישי: הם פשוט דיברו אל הכלב.  

 

אלעד אור הוא סטודנט שנה ג' לתואר הראשון במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ולתואר ראשון בתוכנית רב תחומית במדעי הרוח, כמו כן לומד במסלול המואץ לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.