מאת: פרופ' זלי גורביץ

ההצהרה על מחיקת המילה "מדע" מהגדרת המשימה של האנתרופולוגיה משקפת התלבטות ארוכת שנים לגבי המדעיות של האנתרופולוגיה החברתית-תרבותית. שאלה היא אם מחיקת המילה מדע היא הכרחית, או שניתן לנסח אחרת את הפעילות שוחרת הדעת הקרויה אנתרופולוגיה, שהיא מדע, גם אם במובן אחר, כפי שאנסה לטעון להלן.

כפי שמסתבר, לא ניתן לחשוף באמצעות עבודת שדה עובדות מוכחות בדרך בה נעשה הדבר במדעי-הטבע ("המדעים המדויקים"). מדובר, מלכתחילה, בפרשנות, כפי שטען, למשל, Peter Winch, בספרו The Idea of Social Science מ-1958. במדעים פרשניים אין אפשרות לחקור את המציאות בלי להבין את המשמעות שמעניקים לה הנחקרים. כלומר, הנתון היסודי הוא פירוש, ומה שנעשה במדע פרשני הוא פירוש הפירוש.

ניתן להשתמש בפרשנות, או ההרמנויטיקה, באופן חלקי ולשלבה עם נתוני צפייה, נתונים כלכליים, דמוגרפיים, וכיו"ב. אם, לעומת זאת, נוקטים בה באופן רדיקלי, ומקבלים את האנתרופולוגיה כמדע פרשני, ואת הפרשנות כצורה של מדע, הרי פירוש תמיד בנוי על פירוש. אין לו קרקעית. אין שורה תחתונה. המטפורה לזה, ששמעתי פעם מפי יוברט דרייפוס (על מושג ההוויה של היידגר): היה מורה שאמר לתלמידיו שאטלס מחזיק על כתפיו את העולם. שואל אחד התלמידים – ועל מה עומד אטלס? על צב, עונה המורה. ועל מה עומד הצב? מתעקש התלמיד. על עוד צב, עונה המורה. ועל מה עומד הצב השני? מנדנד התלמיד. "מכאן זה הכול צבים ע-ד למטה", עונה המורה.

הגישה הזו מרחיקה באופן אינסופי מהמקור, מהראשית, וכל מה שהיא מוכנה להניח זו פעולת הַבְנָייה, אותה הציגו לפני שלושים וכמה שנים פיטר ברגר ותומס לוקמן בספרם: The Social Construction of Reality. הבנייה הפכה למטבע לשון עובר לסוחר בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה ולא רק בהן – לדוגמה, המושגים "מסורת מומצאת", "קהילה מדומיינת" ותפישת מושגים יסודיים כ"אמת", "יופי", "שיגעון", "זהות", "מקום" וכיו"ב כמושגים מוּבְנים – עד כי אי אפשר לפחת אותם למציאות בלתי מובנית, כלומר ראשונית, מקורית

הרעיון של קליפורד גירץ שהוטבע במושג "תיאור גדוש" וההמשך הקיצוני יותר של דרכו בגישה הביקורתית של ג'יימס קליפורד, סטיבן טיילר ואחרים, העמידו את האנתרופולוג עצמו בעמדת נסיגה. כעת הוא ניצב אל מעבר לכתפיים או בדיאלוג שוויני עם הנחקרים, במקום בעמדה של מדען הצופה ממרחק ומגבוה על התופעה הנחקרת. פיזיקאי לא משוחח עם אלקטרונים. אנתרופולוג לא יכול שלא לשוחח. עליו להניח את פנימיוּתו של העולם אליו אין לו גישה אלא באמצעות שיחה.

גישת הדה-קונסטרוקציה הוסיפה את שלה, בכך שתקפה את מושג המבנה שהציע הסטרוקטורליזם שלפניה, והשתמשה ברעיונות של פרדיננד דה-סוסיר כדי להזיח כל מרכז מעצמו וליצור מצב תודעה של "off" או "דֶה" מתמיד, מחוץ לפוקוס, במצב של תנועה שאינה מאפשרת זהות אחידה שיש בה מרכז ואופק. במובן זה גישת הדה-קונסטרוקציה היא רדיקלית יותר מגישת ההבנייה, משום שהיא עושה "דה" גם לקונסטרוקציה, הריהי "דה-קונסטרוקציה". היא מזיחה ממקומה גם את הקונסטרוקציה של החוקר, האקדמאי, בעל הידע, ההבנה והדעת

במצב זה אי אפשר עוד לכתוב בצורה יציבה על קונסטרוקציה של מישהו אחר, כלומר לעמוד מחוץ לו ולהתבונן בשיח ובפרקטיקה שלו, באמונותיו התפלות, במיתוסים המדומיינים, בריטואלים המומצאים. גם הדעת המערבית הקרויה מדע נתפשת כקונסטרוקציה שאפשר לפרקה, להיות בה במצב של "off" – לא in"" ולא "on". בגישה כזו אין מקום למקור, לראשוניות; הכול אחרי, בתר, "post", חוזר על מה שהיה כבר, שגם הוא מומצא.

במשך כמאה שנים עברה האנתרופולוגיה מגישה שהייתה בה דווקא חדוות הגילוי של הראשוני באדם, הפרימיטיבי על כל צורותיו – כמו ביצירתו המחקרית של קלוד לוי שטראוס, אבל גם אצל אמיל דירקהיים ואצל מרסל מוס שהגדיר עובדה כמו "מתנה" כעובדה ראשונית וטוטלית – לגישה על פיה האדם חי במערכת מומצאת, אשלייתית, הכפויה עליו הר כגיגית, והוא מנסה פה ושם לבצבץ מתוכה במלוא עצמיותו הנפרדת, הייחודית.

ניתן אם כן לחשוב שההתפתחות היא ליניארית, מאמונה תמה בעובדות ראשוניות לעמדה ביקורתית וספקנית המבינה מראש כל תופעה כתוצר של הבנייה, ובדרך כלל לא הבנייה בכוח עצמה, אלא בשירות הגמוניה חברתית מסוימת המטמיעה בכוח באחרים, חלשים יותר, את הבניית המציאות המשרתת אותה גם אם היא על חשבון אחרים. כך התקשרה שאלת ההבנייה עם שאלות פוליטיות – "משטר האמת" של מישל פוקו, מושג ההגמוניה, מושגי שליטה על ידי המבט הרואה הכול, האח הגדול, וכן תיאוריות קונספירטיביות למיניהן הנוגעות לבִּדְיוֹן בו אנחנו חיים, ולעיתים עושים לו ראיפיקציה, מקבלים את הבדיון כממשי וכהכרחי.

אולם שאלת הגבול בין המובנה לראשוני היא לא שאלה פוליטית גם אם יש לה היבטים פוליטיים. השאלה היא שאלה שאפשר לכנותה מטאפיזית, ואפשר להתייחס אליה בצורה פנומנולוגית, כלומר לא להתחייב לתשובה מוסמכת על השאלה, אלא לנסות ולהבין את השאלה במונחי האופן בו אנחנו תופשים אותה, והיא נוגעת לשאלה אחרת המעסיקה היום את מדעי החברה ואת האנתרופולוגיה במיוחד – שאלת "האחר".

האחר הוא מי שחי בעולם ובתרבות שמחוץ לגבולותי. אולם, גם אני הוא אחר, בין אם בדרכו של ג'ורג' הרברט מיד ("האחר המוכלל") או במונחי "החשיבה הפראית" של לוי שטראוס. "האחר" הוא אופן דרכו ניתן להתקרב אל משהו כללי ומשותף, שאינו מבטל את העצמי ואת ייחודו, אבל מנסה להגיע, לאו דווקא באופן פוזיטיביסטי, לרגעי הכרה בהם אדם הופך לזר לעצמו, לאחר, למכני – מופעל על ידי מערכת או שיח הגדול ומורכב ממנו והוא או היא בו רק בורג, בדיד, ממסר וכו'. על כן העיסוק הרווח בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה ב-agency, כלומר איפה בוקע הרצון החופשי, היצירה של היחיד בתוך האחרות האדירה הזו של כל העובדות החברתיות "המובנות" הפועלות עלינו ומפעילות אותנו באופן רובוטי. כך גם החשיבה הביקורתית וחשיפת ההבנייה הופכות בעצמן לאופן של agency, לכוח מַבנה, מפרש, יוצר משמעות.

סוציולוגיה ואנתרופולוגיה מוצאות את עצמן במצב של פיתול בין דבר להיפוכו – מחד גיסא, הדרישה לראיית הכול כמובנה, ומאידך גיסא חוויה של נפעלוּת על ידי מערכת, וניסיון להציל מתוכה איזו "סוכנות" (איזו מילה מערכתית ומנוכרת לביטוי הניצוץ האישי), טיפה של agency.

הפיתול הזה אינו מגונה בעיני אלא להיפך, דווקא אליו כדאי לשים לב. זוהי דרך להגיע למדעיות של האנתרופולוגיה בלי להכריע כך או כך – כן מדע או לא מדע. המדעיות של החיפוש האנתרופולוגי טמונה במודעות לפיתול, לגבול בין המובנה לראשוני, הגרסה והמקור, המשותף והייחודי, המבנה והעצמי. אם בקצה אחד של גבול המובנה נמצא השרירותי, החופשי, היוצר ובקצהו השני הראשוני, הנתון, ה"אנושי", הרי הפיתול מציע תנועה מתמדת בין שני הקצוות, כך שהגבול אינו קבוע ויציב ואי אפשר לומר בדיוק ועד הסוף מה מובנה ומה ראשוני. הפיתול הזה, עם ההתלבטות התיאורטית והמעשית הכרוכה בו, הוא יסוד מדעי. יש בו עקרונות של דיוק ושל הוכחה שהם מדעיים באופיים, גם אם לא במובן המצומצם, שאינו בלעדִי, הנקוט במדעי הטבע.

 

פרופ' זלי גורביץ' היה ראש המחלקה בשנים 2005-2008. הוא כותב על המקום הישראלי, על זהות ואחרות ועל דיאלוג. ספרו "שיחה" ייצא בחודש הבא בהוצאת בבל.