מאת: דורון מוסנזון
"אני ביסקסואל". זה נראה כמו משפט פשוט, כזה שיכול לעמוד לצד "אני לומד מגדר" או "אני בן…" בתיאור האישי שלי או במהלך סטנדרטי של הצגה עצמית. אך בכל פעם שהמשפט הזה יצא מפי הוא תמיד לווה ברגשות מעורבים ומורכבות חברתית. יציאה מהארון באופן כללי מלווה בחרדות וחששות רבים, אך יציאה מהארון בתור ביסקסואל מוסיפה מספר נדבכים נוספים לחוויית היציאה מהארון והשלכותיה.
טוני אדמס מתאר באוטואתנוגרפיה שלו את המורכבות הפרדוקסלית של יציאה מהארון או השארות בארון בתור הומוסקסואל. אדמס מזכיר כיצד יציאה מהארון היא תהליך שלעולם לא נגמר, שכן במהלך האינטראקציה היומיומית עם אנשים זרים או חדשים (כמעט) תמיד ישנה ההנחה ההטרונורמטיבית ששני הצדדים נמשכים למין הנגדי. האקט של יציאה מהארון, אומר אדמס, יכול ליצור מצבים של מבוכה ואי-נוחות, הפרעה לסדר התקין של האינטראקציה, וכמובן יכול להוות איום על הביטחון של הפרט. מעבר לכך, יציאה מהארון מוקדמת מדי עשויה להראות כמגושמת, מונעת ממניעים פוליטיים, או פשוט לא מתאימה לסיטואציה, בעוד שיציאה מהארון מאוחרת מדי עשויה להראות כמניפולטיבית וכמעשה של שקרנות (Adams, 2010:245-6). כל הפרדוקסים האלה של יציאה מהארון תקפים לביסקסואלים באותה מידה שהם תקפים להומוסקסואלים, ובאותה מידה לכל עמדה מינית שאינה הטרוסקסואלית.
הבדל משמעותי שכן קיים וחשוב לציין הוא שישנם הקשרים מסוימים שבהם דווקא זהות הומוסקסואלית מגיעה כהנחת יסוד- בעיקר במרחבים שמוגדרים כלהט"בים או כתוצאה מהצגה מגדרית שאינה קונפורמית (לעיתים קרובות אדם שמתנהג בצורה שתואמת לסטריאוטיפ ההומוסקסואלי יתויג בהתאם כהומו/לסבית גם על ידי אנשים זרים). לעומת זאת, לזהות ביסקסואלית (או כל זהות מינית שאינה בינארית) אין הקשר או פרקטיקה המזוהים איתה. אדם יכול "להוציא את עצמו מהארון" כהומוסקסואל על ידי התנהגות שאינה תואמת לאידאל ההטרונורמטיבי או המצאות במרחבים להט"ביים, אך ביסקסואליות אינה מספיק נראית ומובנת בחברה בכדי שתעלה בתור הנחת יסוד באיזשהו הקשר התנהגותי או מרחבי. אינני יכול לספור את כמות הפעמים שבהן אנשים הניחו שאני הומוסקסואל בגלל ההתנהגות המגדרית הלא אופיינת שלי, ההתעסקות שלי בסוגיות של מגדר ומיניות, וחוויות החיים שלי בקהילה הלהט"בית שעליהן אני מספר.
כתוצאה מכך, יציאה מהארון כביסקסואל היא בעלת רובד נוסף של מורכבות. כאשר אני אומר לאנשים שאני מבלה את זמני בבית הפתוח לגאווה ולסובלנות בירושלים או בברים שמיועדים לקהילה הגאה, לעיתים קרובות אני נתקל בשתיקה והנהון מנומסים, ולעיתים אני נשאל ישירות את אותה שאלה שהשותקים והמהנהנים מניחים כבר את התשובה אליה: "אז, אתה הומו?".
ביסקסואלים נמצאים לעיתים קרובות במה שניתן לכנות כ"ארון כפול", ולכן צריכים לצאת מהארון פעמיים- בפעם הראשונה כ"לא-הטרוסקסואלים", ובפעם השנייה כ"לא-הומוסקסואלים". דרך התמודדות נפוצה של ביסקסואלים עם הארון הכפול היא בניסוח ברור וישיר של "אני ביסקסואל" בהקשר שבו עולה הנטייה המינית שלהם לדיון. אופציה אחרת היא לשחק על העמימות שבעמדה הביסקסואלית. לשאלה "אתה הומו?" אני מוצא את עצמי עונה לעיתים קרובות ב"לא" פשוט. בהנחה שלא מדובר באחד המקרים הפחות נפוצים בהם ביסקסואליות נמצאת ברפרטואר הזהויות המובנות של השואל, שיעקוב בשאלה "אתה בי?", התשובה המפתיעה לעיתים של שלילת ההומוסקסואליות זורקת את השואל למעין דיסאוריינטציה קווירית (Ahmed, 2006:157-9) שמאלצת את השואל המבולבל להתמודד עם עמדה מינית מחוץ לדיכוטומיה ההטרו/הומו-סקסואלית, ולעיתים אף קרה לי שהשואל עצר לרגע את שטף הדיבור, עסוק בניסיון להבין את הסיטואציה ואת האדם העומד מולו. במקרים מסוימים השואל נצמד לעמדתו הדיכוטומית עוד קצת, ומניח שאם ענית "לא" לשאלה "אתה הומו?", המשמעות היחידה שניתן לגזור מכך היא שאני הטרוסקסואל. בנקודה זו נדמה כי ביסקסואלים נתקלים ב"אפשרות בריחה" שאינה ניתנת להומוסקסואלים- הם לא שיקרו באמירה שהם לא הומוסקסואלים, ולכן "חצי יציאה" זו מהארון הכפול יכולה להיות מפלט בסיטואציות לא נעימות. אך, כמו שאדמס מזכיר בנוגע לדרך בה הוא יכול לא לתקן אנשים ששואלים אותו לגבי בת הזוג ההיפותטית שעשויה להיות לו, מדובר ב"שקר שבהשמטה" (Adams, 2010:245), שעשוי להיתפס כמניפולטיבי לו המשיכה לאותו-המין של הפרט הביסקסואל תעלה מאוחר יותר ביחסים עם האדם השואל. כפי שהזכרתי, הרבה ביסקסואלים מחליטים לקצר את תהליך היציאה הכפולה מהארון על ידי כך שהם מבטאים את עמדתם הביסקסואלית באופן ישיר וברור כשהנטייה המינית שלהם עולה לדיון, אך גם אקט זה אינו כה פשוט, ויכול ליצור מצב של אי-נוחות ואיום, בדומה לחוויה שמיכאלה מאייר מתארת כאשר יצאה בפני כיתתה כביסקסואלית ולפתע הפכה להיות סובייקט נתון לוויכוח, סוטה מין במרחב ציבורי במקום מרצה באקדמיה שנושאת ידע (Meyer, 2005:8).
הייתי רוצה שהשיח על הנטייה המינית של הפרט הביסקסואלי היה יכול להסתיים באמירה "אני ביסקסואל", אך מצב הדברים איננו כך. בפעמים רבות מספור, אני לא יכול פשוט לקחת את העמדה של "ביסקסואל" בלי שעמדה זו תותקף בספקות על עצם הלגיטימיות וה"אמיתיות" שלה. בשיחות רבות שלי ושל חברים ביסקסואלים שלי עם אחרים הטרו- והומוסקסואליים כאחד עולה ההכחשה העיקשת שביסקסואליות פשוטה "לא קיימת". הבינאריות המונוסקסואלית[1] לא מתפשרת גם לא לאור ההוכחה האנושית של הקהילה הביסקסואלית. הרבה אנשים משוכנעים שביסקסואל הוא הומו שמכחיש את זה, סטרייט שמנסה להיות מגניב, או, הטיעון החביב ביותר, מישהו ש"עובר שלב" או שקצת "מבולבל" בקשר לנטייתו המינית. הזהות הביסקסואלית בעיני הקהל הרחב היא זהות לא יציבה, זהות מעבר בין תקופה מונוסקסואלית אחת לתקופה מונוסקסואלית אחרת. ובתור ביסקסואל הצפייה ממך היא שמתישהו "תתיישר" לכיוון זה או אחר. עמדה ביסקסואלית יציבה אינה ניתנת לתפיסה בדמיון התרבותי המערבי כיום (Esterberg, 2006:169; Meyer, 2005:4-7).
השלכה ברורה אחת של המצב הזה היא שביסקסואלים מוצאים את עצמם לעיתים קרובות בעמדת מגננה- לא רק על הלגיטימיות של זהות שאינה סטרייטית בעולם סטרייטי, אלא גם על עצם הקיום של הזהות שלהם בעולם שלא מוכן לקבל אותה. השלכה שניה היא ההפנמה של הספק הזה. כאשר אנשים שסובבים אותך מקרינים אלייך ספק כה רב בקשר לאותנטיות של הנטייה המינית שלך, אתה נידון להפנמה של הספק הזה, ואתה מוצא את עצמך מטיל ספק בעצמך, באפשרות שאתה "באמת" ביסקסואל, בצורה שלעיתים נדירות טורדת מונוסקסואלים. לחוסר הקבלה של זהות ביסקסואלית יש גם השפעות יותר ממשיות ומדאיגות- נוער ביסקסואלי, לדוגמה, נמצא בסיכון גבוה יותר ובמצוקה רבה יותר אפילו מנוער הומוסקסואלי, בין השאר כתוצאה מכך שמסגרות חברתיות של הקהילה הגאה נוטות להטיל את אותו ספק בזהותם המינית, בעוד שברור לנער או לנערה הביסקסואלים שהם גם אינם שייכים לעולם "הסטרייטי" עקב משיכתם לבני-מינם (שילה וסויה, 2011:55).
העובדה שייצוג ביסקסואלי במדיה הוא זניח עד כדי בלתי קיים לא עוזרת לתחושת הנראות הביסקסואלית, וביסקסואליות כתכונה מאפיינת שמורה לדמויות משניות וספרות נישה. נדמה כי בדמיון הפופולארי ביסקסואליות עדיין מזוהה כהתנהגות יותר מאשר זהות, וכהתנהגות שנובעת יותר ממקרה מאשר מרצון חופשי- לדוגמה אצל זונות, אסירים, ותלמידי פנימיות (Kimmel et al., 2005:160-5). תפיסה זו של "זהות מינית כהתנהגות מינית" היא שארית ממחקריו המהפכניים של קינסי, שבדק את ההרגלים המיניים של נחקריו והציב אותם על "סולם קינסי" הנודע, שהראה שמיניות היא עניין הרבה יותר גמיש ממה שנראה (ibid., 153-5). עם זאת ובניגוד למורשת הקינסיאנית שמצמצמת זהות מינית להתנהגות מינית, התייחסות לביסקסואליות כזהות ולא רק כפרקטיקה היא מרכזית וחשובה, מכיוון שהיא יכולה לאתגר דרכי חשיבה קיימות וגם לעזור לאנשים שמוצאים את עצמם מתמודדים באופן אישי עם הזהות המינית שלהם (Esterberg, 2006:170-1).
הגברת הנראות והמובנות של הביסקסואליות כזהות מובחנת היא חשובה ראשית לצורך המטרה הפשוטה של להקל על חייהם של אנשים ביסקסואלים שנתקלים כל הזמן בהתנגדות ובהכחשה לעצם קיום הזהות שלהם כעמדה לגיטימית, על אותו נוער שלא מוצא לעצמו מקום אלא נדחה מהחברה הסטרייטית מחד ומהקהילה הלהט"בית מאידך, מנותק מאפשרות לראות בזהות שלו כקיימת וכלגיטימית, נעול בארון כפול שאין דרך ברורה לצאת ממנו.
אך ישנה מטרה נוספת שניתן להשיג בהגברת הנראות של זהות ביסקסואלית, מכיוון שביסקסואליות היא עמדה עם פוטנציאל לשינוי חברתי- סדיקה של הבינאריות העקשנית של הומו/הטרו לטובת שחרור מיני ומגדרי גדול יותר. אכן, יש שרואים בביסקסואליות כ"מין הנורמטיבי של העתיד" (Kimmel et al., 2005:170). ביסקסואליות כזהות, אפילו כזהות מעבר וכזהות משתנה, מאתגרת את התפיסה המקובלת של זהות מינית כקבועה ואסנציאלית (Esterberg, 2006:172-3)
אך למרות זאת, יש משהו משחרר במחסור במודלים מוכנים מראש של ביסקסואליות. העובדה שאין סטריאוטיפ מגובש לביסקסואליות באותה צורה שיש להומוסקסואליות נותן לביסקסואל אופציה ליצור בעצמו את הדימוי שיש למכריו על נטייה מינית זו, בייחוד כשמדובר באנשים הטרוסקסואלים שמידת החשיפה שלהם לעולם הלהט"בי בכלל ולאנשים שמגדירים עצמם כביסקסואלים בפרט היא נמוכה או בלתי קיימת. בעוד הטרוסקסואלית ואפילו הומוסקסואליות נעולות במספר מצומצם יחסית של תסריטים מיניים נורמטיביים, חוסר הנראות של ביסקסואליות מאפשר וריאציות רבות יותר בתסריטים המיניים (Kimmel et al., 2005:172).
דרך החשיפה של חיים ביסקסואליים לעיניים מונוסקסואליות, הדיסאוריינטציה הקווירית שצוינה מקודם יכולה ליצור פיקחון בקשר לחוסר היציבות וחוסר ההכרחיות של "בחירה באחד או באחר". ואכן, נראה שעם הזמן הולכת וגוברת ההכרה באפשרות של זהות ביסקסואלית, כפי שניתן לראות בעלייה (הצנועה אך משמעותית) של ייצוגים במדיה, בשמיעה של קולות פוליטיים ביסקסואליים ופריחה של ארגונים וקהילות וירטואליות של ביסקסואלים (Rust, 2006:177-8). יצא לי להבין זאת בהתנסויותיי האישיות כאשר אני רואה כיצד אנשים מבוגרים יותר הרבה יותר מתקשים לקבל את הלגיטימיות של הזהות הביסקסואלית מאשר אנשים צעירים יותר- כולל צעירים הטרוסקסואלים. אבל הדרך עוד ארוכה, ביסקסואליות רחוקה מלהיות זהות נהירה לרוב הציבור (ibid., 182-3), והבינאריות המונוסקסואלית ממשיכה לכלוא אותנו באותו ארון כפול בלי להראות לנו איך לצאת ממנו.
ביביליוגרפיה
שילה, גיא וסויה, ריקי. 2011. "קשרים חברתיים, בריאות נפשית וגיבוש הנטייה המינית בקרב בני נוער וצעירים לסביות, הומואים וביסקסואלים". מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית 33. עמ' 39-60.
Adams, Tony E. 2010. “Paradoxes of Sexuality, Gay Identity, and the Closet”. Symbolic Interaction 33(2). Pg. 234-256.
Ahmed, Sara. 2006. Queer Phenomenology. Durham: Duke UP.
Esterberg, Kristin G. 2006. “The Bisexual Menace Revisited: Or, Shaking Up Social Categories is Hard to Do”. In: Seidman, Steven, Fischer, Nancy and Meeks, Chet (Eds.). Handbook of the New Sexuality Studies. London: Routledge. Pg. 169-176.
Meyer, Michaela D.E. 2005. “Drawing the Sexuality Card: Teaching, Researching, and Living Bisexuality”.Sexuality & Culture 9(1). Pg. 3-13.
Kimmel, Michael S., Gagnon, John H., and Greenblat, Cathy S. 2005.”Bisexuality: A Sociological Perspective”. In: Kimmel, Michael S. The Gender of Desire: Essays on Male Sexuality. Albany: State University of New York Press. Pg. 149-173.
Rust, Paula C. 2006. “Bisexualities in America”. In: Seidman, Steven, Fischer, Nancy and Meeks, Chet (Eds.). Handbook of the New Sexuality Studies. London: Routledge. Pg. 177-185.
[1] מונוסקסואליות- משיכה למין אחד בלבד