מאת: ארז מגור
במהלך השנה האחרונה, נגעו מספר כתבות פקפוק באופן זה או אחר בנושא חדירותו של ההיגיון הכלכלי אל תוך מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. עמליה סערביקרה את השימוש בכלים מעולם דירוג אשראי כדרך למדוד ולכמת את התפוקה של אקדמאים בישראל (פקפוק 15), שירי קטלן הראתה כיצד השינויים בתוכנית המוסמך במחלקה הוכוונו משיקולי תחרות (פקפוק 13) ומיכל פרנקל תקפה את השימוש בסקרי ההוראה כדרך למדוד את טיב המרצים והמרצות באוניברסיטה (פקפוק 14). במסגרת מאמר זה אבקש להרחיב את הדיון בנושא זה, במטרה להתחקות אחר התהליך בעזרתו הצליח הגיון השוק לחדור אל תוך האקדמיה הישראלית. על מנת לעשות זאת, אתאר את תהליכי ההפרטה שהתרחשו במערכת ההשכלה הגבוהה במהלך השנים האחרונות באופן כללי, ולאחר מכן אפרט באופן ספציפי יותר כיצד תהליכים אלו גרמו לחדירה של ההיגיון הכלכלי אל תוך חלקים מרכזיים בתוך המערכת האקדמית עצמה. טענתי היא כי ברגע שמערכת ההשכלה הגבוהה מקבלת על עצמה צורת התנהלות המכוונת על פי שיקולים כלכליים, היא למעשה תורמת להמשך תהליכי ההפרטה באופן אוטונומי, מבלי צורך בהתערבות ישירה של גורמים חיצוניים.
השיטה שהונהגה על מנת לקדם את תהליכי ההפרטה של האקדמיה בישראל הינה כפולה – מצד אחד הופעל קיצוץ חד בתקציב האוניברסיטאות, ומצד שני ננקטה פרקטיקה אותה מכנה דניאל גוטוויין בשם "הפרדה לשם הפרטה", כלומר – פירוקה של מערכת ההשכלה הגבוהה למרכיביה, כאשר הקיצוץ המתמיד בתקציבה גורם להחרפת התחרות בין גורמיה השונים. גוטוויין זיהה את ראשיתו של תהליך זה בהקמתן של המכללות – בעיקר הפרטיות – ב-1993, כאשר אלו הוו לראשונה גורם חיצוני המסוגל לספק אלטרנטיבה ותחרות לאוניברסיטאות הציבוריות. המשך תהליך זה התרחש בעקבות שביתת הסגל האקדמי בשנת 1994, בסיומה התרחשו שני שינויים מהותיים – ראשית כל, בפעם הראשונה הפריד ארגון הסגל הבכיר את עצמו מן הסגל הזוטר ושנית, לראשונה הופרדו מרכיבי ההוראה מן המחקר.
מהלכים אלו אפשרו להמשיך בקיצוץ תקציבי ההשלכה הגבוהה, בהרעת תנאי העסקתם של המרצים ובפגיעה משמעותית במחקר, בו בזמן שהמכללות ההולכות ומתרבות מספקות את ה"ביקוש" הגובר לתארים אקדמיים, וזאת בעלות נמוכה משמעותית (למדינה) מהאוניברסיטאות. בהמשך, בעקבות המלצותיה של ועדת מלץ "לבחינת המבנה הארגוני של המוסדות להשכלה גבוהה" שפורסמו בשנת 2000, הופרדה גם ההוראה לתכניות לימוד "רגילות" ול"תוכניות סגורות" שהחלו לספק תכנים ותנאי לימוד בהתאם לדרישות ה"לקוח" בתמורה לשכר לימוד גבוה באופן משמעותי1. את השלב האחרון בתהליך זה רואה גוטוויין בשביתת המרצים של 2008, אשר כתוצאה ממנה הוגדלו פערי השכר גם בתוך הסגל הבכיר עצמו, ובעיקר, מצבם של הוותיקים השתפר בעוד שהסגל הצעיר נותר מאחור. כך המשיך תהליך ה"הפרדה למען הפרטה", כאשר אם התוצאה המרכזית של שביתת 1994 הייתה יצירת הפרדה בין הסגל הבכיר לשאר חלקי הסגל האקדמי, שביתת 2008 הסתיימה ביצירת הפרדה בין קבוצות בתוך הסגל הבכיר עצמו.
בעוד הסקירה של גוטוויין מסתיימת ב-2008, ניתן לראות כי התהליך אותו הוא תיאר ממשיך גם היום. דוגמה עכשווית היא ההסכם החדש שנחתם לפני כמספר שבועות בין נציגי אגודת הסטודנטים לבין משרד האוצר, לפיו הוחלט כי חלקו של שכר הלימוד יהווה יחס קבוע מתקציב ההשכלה הגבוהה. הסכם זה מהווה שינוי דרמטי במשולש הכוחות אוצר-מרצים-סטודנטים, כאשר אם בעבר התייצבו הסטודנטים לצידם של סגל המרצים כמעט באופן אוטומטי על מנת לבלום שינויים מבניים במערכת ההשכלה הגבוהה, מעתה ניתן להניח שכל דרישה מצד המרצים להגדלת התקציב תגרור התנגדות מטעם הסטודנטים, אשר בעקבות הסכם זה יאלצו להשתתף במימון גידול שכזה באמצעות שכר הלימוד. כך, בעזרת הסכם זה, הצליח האוצר לבצע שלב נוסף בתהליך ה"הפרדה למען הפרטה" כאשר הוא מפריד את הסטודנטים מהמרצים ורותם אותם לצידו.
אחת ההשלכות המרכזיות של תהליך ההפרטה אשר תואר לעיל הינה החדירה של הגיון השוק אל תוך כותלי האקדמיה, כאשר הגיון זה גורם לכך שתהליכי הפרטה וצמצום מתחילים להגיע לא רק מצידם של גורמים מחוץ לאקדמיה, אלא מתוך האקדמיה עצמה. דוגמה אחת לכך היא האופן שבו דרישת האוצר להעביר את ניהול התקציב מידי האוניברסיטה לידי המחלקות השונות גרמה לכך ששיקולים כלכליים החלו לתפוס את מקומם של אלו האקדמיים. על מנת להדגים כיצד תהליך זה מתרחש בפועל, אתבונן דווקא במערכת מרכזית אחרת בחברה הישראלית – צה"ל.
עד אמצע שנות ה-80, תוקצבה עלות ימי המילואים על ידי הביטוח הלאומי ומומנה על-ידי משרד האוצר. בצורה זו, עלות ימי המילואים לא הועמסה על תקציב הביטחון ומערך המילואים נוהל, בעיקרו, במנותק משיקולים כלכליים. משרד האוצר, אשר לא היה מרוצה מהסידור הזה, חיפש דרכים שונות לגרום לצבא להתייעל בנושא גיוס המילואים. משום שלא היה באפשרותו לכפות על צה"ל צמצום יזום בהיקף ימי המילואים, החליט המשרד לנקוט בטקטיקה מתוחכמת – הוא דרש להעביר את אחריות מימון ימי המילואים מביטוח לאומי אל תקציב הביטחון, תוך כדי תמרוץ הצבא לחסוך בימי מילואים בתמורה לשימוש בחיסכון זה למטרות אחרות. שינוי זה הביא איתו תוצאות מידיות: בין 1988-2009 צומצם היקף ימי המילואים ב-78%. 2 לכאורה, שינוי זה מצטייר כמהלך חיובי ויעיל, אך בסיפור הזה מסתתר לקח חשוב. משרד האוצר אומנם הצליח ל"ייעל" את מערך המילואים, אך זאת במחיר של הכפפת מערך המילואים לכלליה של כלכלת השוק. כך, גוף שאמור לפעול על פי שיקולי ביטחון החל לחשוב ולהתנהל במונחים כלכליים.
באופן דומה פעל משרד האוצר גם כלפי האקדמיה בישראל, כאשר הקפיד לתאר גם אותה כגוף מסורבל, בזבזני ולא יעיל, הדורש מהלך של התייעלות תקציבית. על מנת לגרום לכך, דרש האוצר כי אחריות ניהול התקציב תועבר מרמת ההנהלה הראשית לרמת המחלקות. במקביל לשינוי זה הוכנסו מספר מנגנונים אשר התנו את תקציב המחלקה בהתנהלות יעילה, ואף קנסו את המחלקות על חוסר יעילות. לדוגמה, על כל סטודנט החורג ממסגרת השנים המוגדרת מראש לסיום תואר (שלוש שנים לבוגר ושנתיים למוסמך) נקנס תקציב המחלקה. תנאי זה אילץ את המחלקות לפעול על מנת "לייעל" את תוכניות הלימודים, למשל בתוכנית המוסמך של המחלקה, אשר בשנה האחרונה הוחלט לצמצם את היקף הלימודים ואת רמת הדרישות בה (ראו המאמר של שירי, פקפוק 13).
דוגמה נוספת קשורה לשינוי בצורת תקצוב המלגות, כאשר במקום שהאוניברסיטה תממן מלגות לסטודנטים, כפי שהיה נהוג בעבר, חויבו המחלקות להשתתף באופן שווה במימון כל מלגה שניתנה, כאשר מימון זה ממומן ישירות מתקציב המחלקה. שינוי זה הוביל לכך שכל ראש מחלקה נאלץ לבחור האם הוא מעדיף, למשל, להוסיף מתרגל נוסף לקורס מבוא או להעניק מלגה לסטודנט מצטיין של המחלקה.
על מנת שהתניות אלו יפעלו בצורה אפקטיבית, דאג משרד האוצר להפעיל לחץ על המחלקות על-ידי חניקת התקציב הכללי. תקציב המחלקה לסוציולוגיה לדוגמא, קוצץ בצורה דרמטית מ-1,634,622 ש"ח בשנת 2006 ל-972,525 ש"ח בשנה הנוכחית (ירידה של כמעט 40% בארבע שנים). בתקופה זו נאלצה המחלקה "להתייעל" על ידי צמצום מספר המתרגלים (עוזרי הוראה ודוקטורנטים) מ-30 ל-21, וצמצום מספר עמיתי ההוראה (מורים מן החוץ) מ-21 ל-11 (ראו טבלה). כך ניתן לראות כי השילוב בין מעבר התקציב למחלקות וצמצום התקציב עצמו הובילו, תוך זמן קצר, להתנהלות עסקית המתבססת ראשית לכל על שיקולים כלכליים.
המרכיב הזה בכלכלת השוק, שבו כל פעולה היא פעולה מתומחרת והארגון נדרש להציב בפני "לקוחותיו" תמונה ברורה של עלות מול תועלת, חדרה בהדרגה לאקדמיה בעקבות תהליכי הפרטה חיצוניים, והיא גרמה, בתורה, לכך שתהליכי התייעלות והפרטה נוספים מתחילים להגיע מצידם של המחלקות והאקדמיה עצמה. התערבותם הפעילה של גורמים חיצוניים המעוניינים בקיומם של תהליכים אלו אינה נדרשת עוד.
לסיום, כמה מילים לגבי ההיבט הפוליטי של תהליכים אלו. הפרטת ההשכלה הגבוהה הוצגה בעבר, וממשיכה להיות מוצגת כיום, כמהלך הנעשה מתוך שיקולים כלכליים מקצועיים בלבד. למרות טענה זו, לדעתי חשוב להדגיש כי מהלכים אלו נובעים ישירות מאידיאולוגיה פוליטית ספציפית בעזרתם מקדמת המדינה זה שנים רבות מהפכת הפרטה המובילה לפירוק מדינת הרווחה הישראלית, שההשכלה הגבוהה הינה מרכיב מרכזי משירותיה החברתיים. הקיצוץ המתמשך בתקציב ההשכלה הגבוהה ותהליכי ההפרטה השונים הינם מהלכים שנועדו לקדם מדיניות ניאו-ליבראלית, אשר ברגע שמערכת מסוימת מחליטה (או נדרשת) לאמץ, היא, באותה ההזדמנות, מאמצת חשיבה המתבססת על שיקולים כלכליים ומונחת לפי הגיון השוק. כתוצאה, אין להתפלא כי ראשי האקדמיה החלו לדבר במונחים של "שירות", בראיית הסטודנטים כ"לקוחות" ובהתעניינות בתוצרים מדידים בלבד, בזמן שמטרות "בלתי יעילות" כמו נניח, תרומה להשכלה הכללית וחינוך לחשיבה מקורית וביקורתית, נזנחות מאחור.
1 לדוגמה ראו: נועם פורר על התוכנית "החוץ תקציבית" באוניברסיטת תל-אביב: פורר, נועם. 2010."לטביה זה כאן". תזה: עיתון הסטודנטים של תל-אביב, 140: 10-12.
2 לוי, יגיל. 2007. "שקיעתו של צבא המילואים". מפנה 53.
3 הנתונים נמסרו על ידי פרופ' גד יאיר, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.
לקריאה נוספת – ראו גיליון מיוחד של Social Anthropology בנושא הרפורמות במערכת ההשכלה הגבוהה בעולם.
ארז מגור הוא סטודנט בשנה השלישית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולתואר ראשון ביחסיים בין לאומיים וכמו כן סטודנט במסלול המואץ לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.