מאת: אדם קלין אורון

בעודי ממתין לתיקון משקפיי אצל הצורף בסמוך לשוק, עיוור כעטלף, התעוררה בי לראשונה הסקרנות לגבי אפרת גוש. הצורף, חובב מוזיקה מושבע, היה בהתקף אובססיה ל'גם אני הייתי שם' מתוך אלבומה השני של גוש, וכך שמעתי שוב ושוב את השיר מלא הפאתוס במשך שעה שלמה ומטושטשת. באחת מהפעמים התלהבתי מהעיבוד היפה ובעל הגוון המתכתי; באחרת התפעלתי מהיכולת למשוך את המילה "גם" על פני 9.5 שניות (מדדתי); ובכולן נלכדתי בדיאלוג המדומיין בין האשה שאיבדה את אהובה לאקסית המיתולוגית שלו, ונוקמת בה על ידי כניסה לתפקיד האקסית הפתיינית בעצמה. אבל, בעיקר, עברה בי צמרמורת מן המשפט "עכשיו כשהוא שלך, האם תוכלי לראות כיצד הוא מתפרק מול תשוקתו הישנה" – ולא בגלל עומקו, אלא בגלל נימת הצחוק הדקה שגוש שזרה במילה "תשוקתו".

כשיצאתי מהצורף, שטוף מוח ורואה, הרגשתי שאפרת גוש שווה עיון נוסף – הרגשה שהתגבשה ככל שהאזנתי לאלבומה השני ('הסליחה ואני') והתמצקה לידיעה ברורה עם צאתו, לאחרונה, של אלבומה השלישי, 'אה אה אה אהבה'. השירים שלה קליטים, ההגשה שלה תיאטרלית ונהדרת, אבל מה שמעניין הרבה יותר הוא שגוש, שהאלבום הראשון שלה כמעט כולו יצירה של יוני בלוך (על המוזיקה) ושל ברק פלדמן (על המילים), הולכת ומתפתחת כיוצרת בפני עצמה. באלבום השני היא כתבה שלושה שירים והלחינה חמישה, ואת כל חמשת השירים המקוריים שבאלבום השלישי היא כבר כתבה והלחינה בעצמה.

מראשית הקריירה שלה ניכר שהנשיוּת של גוש מעסיקה אותה מאוד, אבל לאחרונה גיליתי שאין לי מושג מה היא חושבת לגביה. ליתר דיוק, בדרך כלל אני יודע בדיוק מה היא חושבת לגביה, אבל רק ברגע נתון אחד. הנה כמה דוגמאות:

הנה אפרת גוש, בלבוש מצומצם ועיניים מזמינות, מתפתלת על מוט בעודה גונחת באקסטזה ומבטיחה שמהיום היא נותנת לכולם.

והנה עוד אפרת גוש, מפצירה במאזינה שלה ש"קודם כל, הגני על הגוף – שאיש מבחוץ לא יכנס בך".

והנה, שוב, אפרת גוש, מכה על החטאים שגרמו לאהובה לעזוב אותה.

ועוד אפרת גוש אחת, הפעם מתארת אישה החוששת לגופה, שבגד בה בכל מובן אפשרי לאחר שניצלה אותו ככלי פיתוי.

ואפרת גוש סוגרת את הסדרה עם התמיהה "איפה הגאווה שלי?" בעודה הולכת ברחוב, בדרכה לביתה, אחרי לילה של סקס פרוע.

בקיצור – אין ספק שיש ספק. מצד אחד, מזמן לא הייתה יוצרת שהפמיניזם שלה היה מפורש וברור כל כך; מצד שני, גוש מנצלת את המיניות שלה בלי להתבייש; מצד שלישי, היא מתביישת; מצד רביעי... בטח כבר הבנתם את הרעיון, אבל הנה עוד שתי דוגמאות לכך שהספק, או ליתר דיוק, היכולת לדלג בין כמה אפשרויות, מאפיינת את גוש:

לשיר 'אה אה אה', אחד הלהיטים הגדולים של השנה החולפת, וזה שזיכה את גוש בתואר זמרת השנה של גלגל"צ, צולמו שבעה קליפים, שבכל אחד מהם גוש משחקת דמות אחרת. אחד מהם כבר ראיתם לעיל, וששת האחרים, בוטים קצת פחות, נמצאים בערוץ שלה ביוטיוב.

בשיר 'בום טראח!', גם כן מאלבומה השלישי, גוש מצרה על כך שהיא "נותנת לו" לפני שהסכים להתחתן איתה, אבל, במקביל, מלגלגת על הרצון להתחתן במשפטים כמו "אני לוחשת לו נכס אותי, חפצה בבעלות, יד ראשונה ועל אף אצבע אין טבעת היכבלות". ואולי על עצמה היא מלגלגת?

אז מיהי אפרת גוש? האם היא שומרת על גופה לעצמה או מציגה אותו בציבור? האם היא מחפשת טבעת היכבלות או דווקא נותנת לכולם? האם היא דוגמנית בגדים ותכשיטים? שחקנית בעלת מודעות פוליטית, המשחקת תפקיד כפול בסרטו של ג'אד נאמן 'נוזהת אל פואד'? זמרת המחפשת חיבוק ממסדי ושמחה להופיע בטקס הדלקת המשואות בחגיגות ה-60 לישראל? כמעט התפתיתי לכתוב שגוש עוברת בין מודלים מתחרים של נשיות, אלא שהתחושה שלי היא שגוש אינה עוברת בין מודלים: היא מאמצת את כולם במקביל, וכולם קיימים בתוכה כתסריטים אפשריים. מבחינתה, מין הוא גם קדוּשה ("אהבה מקודשת בדם זרע זיעה") וגם הנאה חולפת ("הבזקי העונג עוד זורמים בתוך דמי, סיבה טובה לחיות"); הגוף יודע הכי טוב ("לא אצטרך לבחור, הגוף ירגיש את המקצב") וגם בוגד ומטעה ("ליופי אף פעם לא האמנתי, בעיקר במַרְאָה, בעיקר לשלי").

על הצורך – המודרני או הפוסט-מודרני – לחיות כמה תסריטים חברתיים במקביל, או לפחות בהקשרים חברתיים שונים, כבר כתבו הרבה, ואפילו על וירטואוזים בתחום. אבל אפרת גוש לא מלהטטת בין זהויות מלאכותיות וחיצוניות לה, לא חובשת ומסירה מסכות – היא פשוט חיה את כולן, ונראה שהיא עושה זאת לא רק במיומנות, אלא גם בהנאה. היא גם חשפנית וגם טיינאיג'רית רומנטית, רוצה להתחתן וגם להיות לבד, עצמאית ותלותית – סדרה של תמונות חצי-שקופות, מסודרות זו על גבי זו, מייצרות טשטוש וגם עומק. הרגשות שהיא מביעה והתפקידים שהיא מגלמת הם לא תמיד מורכבים במיוחד, אבל השילובים ביניהם יוצאי דופן – דגמים של שחור ולבן ששלובים זה בזה מבלי להיטשטש לאפור.

השיר היחידי באלבום השלישי שאינו שיר מקורי הוא חידוש ל'מגדלור' של ולינסקי ואלמגור. בשמיעה ראשונה התרשמתי מהמחווה לשיר המקורי שניכרת בסגנון השירה – המזכיר, מדי פעם, את שירתה של שושנה דמארי. בשמיעה שניה, הדמיון כבר נהיה ברור מדי, והגעתי למסקנה שהחיקוי של דמארי הוא מוגזם, ושמדובר בפארודיה. השמיעה השלישית כבר בילבלה אותי, ולא הצלחתי להחליט – הערכה או לגלוג? בעולם האנליטי שלי, גלי הסתברות חייבים להתמוטט – או שהחתול מת או שהוא חי; או שהתיאוריה מתאימה ומסבירה את העובדות, או שצריך להחליף תיאוריה (או להתבונן מחדש בעובדות). אבל בשמיעה הרביעית הבנתי שבעולמה של גוש, גלי הסתברות ממשיכים לרטוט ולפעום, בלי שום צורך – או רצון – לבחור בין אפשרויות יציבות וקבועות. צריך פשוט לגלוש.

 

אדם קלין אורון הוא סטודנט לתואר שלישי במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו על תופעת התקשור בישראל בהנחיית פרופ' יורם בילו.