מאת: ד"ר אלכס ויינרב
אלכס ויינרב, סוציולוג ודמוגרף, היה במשך חמש שנים חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. לפני שנה עזב את המחלקה ואת הארץ והפך לחבר סגל במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת טקסס, אוסטין. לבקשת פקפוק הוא כותב על חווית הלימוד בארץ ובאוסטין.
הסתיימה שנת לימודים נוספת, השישית שלי כאיש סגל, הראשונה כאיש סגל בחו"ל. ועוד רק אביב. מסתבר שבטקסס הלימודים לא חודרים אל תוך הקיץ. שיעורים, מבחנים, עבודות, כולם כבר הוגשו, תוקנו, והוחזרו. לקיץ אקדמי שאינו קיץ – המצאה ישראלית שלא תכבוש את העולם – אין כאן מקום.
איך הייתה השנה הראשונה שלי בחו"ל? במילה אחת, מצוינת. התחילה בכאב בזה שעוזבים, שיורדים מהארץ – ואני אכן מגדיר את ההגירה משם לכאן במונחים ציוניים כאלה. אבל מהרגע שנחתנו, אני, אשתי, וארבעת הילדים, הכל עובר בקלות, אולי בקלות יתר. ירידה חייבת להיות יותר קשה מזה.
אנו גרים בשכונה אוניברסיטאית, תואר שבהקשר אמריקאי רומז – בצדק – על מבחר בתי ספר מצויינים (ממונטסורי עד ציבורי) ונסיעה קצרה לקמפוס (אכן, 5 דקות באופניים). שכונה שקטה, יפה, ירוקה, ומאוכלסת באנשים שבארץ, בסגנונה הפחות פוליטקלי-קורקט, היו מתוארים כ"איכותיים" (מה שבא לידי ביטוי כאן במגוון מכוניות יפניות המקושטות, ללא יוצא מן הכלל, במדבקת "אובמה/ביידן").
הבית גם יפה. נחשב קטן (במובנים מקומיים, לא אלו של ישראל), אבל מוקף בגינה ענקית בה צבר, עץ תאנה, נענע, ושיח רוזמרין – הנציגים של המזרח התיכון – גדלים בשלום מוחלט עם עצי הפקאן שיחי האלווי (aloe) ועוד כמה זנים מקומיים. לעולם הרב-תרבותי הזה הוספנו – אני וילדיי – את שלנו: נטענו ענבים, עגבניות, מלפפונים, והתחלנו לפנות פינה שמשית לעץ זית. אז כן, בקרוב כאן באוסטין, טקסס, נוכל לכבד את האורחים בסלט ישראלי, תירוש, יצהר, ופיתה מהטאבון, השוהה גם הוא בגינה.
עניין הגינה חשוב. מעבר למטאפורה השטחית לרב-תרבותיות אמריקאית, הניכרת במיוחד באזור האוניברסיטאי, לגינה משמעות חשובה. בדומה להרבה דברים בעולם הסוציולוגי, מזהים את העקבות של דברים גדולים בשטחים קטנים. אז ככה: בארץ לא יצא לי לפתח ולטפח גינה. נשארתי יהודי טרום-ציוני גרסת עידן המידע (פועל במקלדת בידיים רכות ונקיות). כאן, בבגאלדענער אמריקה (אמריקה המוזהבת ביידיש), אלפי קילומטרים מערבה (בול מערבה: ביתי נמצא בקו הרוחב של הר כרכום)1, שאיפותיי להתלכלך קצת באדמתי התגשמו. לא שאני מתחמק מעבודה קשה באוניברסיטה. פשוט שבנוסף לתפקידי שם, מספיק זמן מתפנה לדברים אחרים, ובמקרה שלי הזמן מוקדש לאדמה: לענבים ולעגבניות, לריצות ארוכות – סוג אחר של נגיעה באדמה שהלך גם הוא לעולמו בארץ הקודש.
מה שמגניב אף יותר, חשבון הבנק אינו נפגע מהעבודות המלוכלכות האלה. להיפך, לראשונה מאז שנכנסתי לאוניברסיטה העברית כמרצה אני לא חי בפיגור או על שפת פיגור. בגיל מ"א, סופסוף. אני מודה שזה מצב נאה ומרגיע. גם כדאי לשים לב שגופי מסכים איתי: לחץ הדם ירד בכ-20 נקודות מאז שהגעתי לארה"ב. כולי מגיב טוב לקצב החדש.
לכל הסיפור השלכות גדולות לעבודה. בחודש הקרוב אסיים את ספרי הראשון. את השני והשלישי אני כבר מתכנן. כשהייתי בארץ כמעט לא נתתי לעצמי לצאת במסלול ספרי כזה.
שילוב בין העומס לבין הזמן המוגבל לבין המסר שקיבלתי מהנהלת האוניברסיטה לבין נתונים מול עיניי – מרצים שהקדימו אותי ולא קיבלו קביעות – דרש משחק אסטרטגי יותר. לכן, בארץ, כבחור השמרני שאני, התמקדתי בלא יותר מכתיבת מאמרים לכתבי-עת טובים. כאן, אני יותר פרוע – מתאים לאופי של טקסני טוב. אני מתאם את התוצר לרעיון, כך שלרעיון אחד מגיע מאמר (אם בכלל), ומהשני והשלישי אני יכול ליצור שרשרת שתוביל לספר. דוגמה נוספת: בארץ הייתי מחפש כל שנה עבודות נוספות כ"יועץ" למחקרים באפריקה וכולי' – הרווח מעבודות כאלה הבדיל בין הפלוס למינוס בחשבון הבנק. כאן? אתם יכולים כבר לנחש. יכול להיות שרצוי, אבל אין צורך. כלומר, אני בוחר אם טוב לי מקצועית להצטרף לפרויקט או לא. בצורה קצת יותר בוטה: אני כבר לא זונה של העבודה.
"מה עם סטודנטים?", אתם וודאי שואלים, "זה גם מימד חשוב בעבודה שלך, לא?" אני מסכים לגמרי. בקרב סטודנטים לתואר ראשון יש פחות הבדלים ממה שציפיתי. כשהגעתי לאוסטין, ציפיתי לסטודנטים יותר צעירים, עשירים, מנומסים, שיותר עוסקים בספורט, שיותר מכבדים את הסגל, שפחות משוכנעים שהם כבר יודעים את התשובה לכל דבר, ובכלל שמתלוננים למורים הרבה פחות. לא התאכזבתי, לפחות באופן כללי – ובאמת ניתן לאפיין הרבה יותר סטודנטים כאן בצורה כזו. כמובן שאני מקבל שזה לא תמיד רצוי – אם הם יותר מדי מנומסים, יותר מדי מכבדים את הסגל, וכולי – אבל ללמד באווירה כזאת זו חוויה נעימה. כנ"ל, וכאן דבר שדווקא כן הפתיע אותי, ולטובה, סטודנטים לתואר ראשון לא רק יותר מנומסים, עשירים וגו'. הם גם לא פחות מוכשרים מאשר בארץ. כן, כן, אני יודע שזו טקסס, מטרה שגרתית לבדיחות, אבל מה לעשות? בטקסס כ-25 מיליון איש, ונמצאים בה חמישה מתוך עשרת האזורים העירוניים המאוכלסים ביותר בארה"ב. אז לא כל כך מפתיע שהאוניברסיטה הטובה ביותר במדינה תקבל הרבה סטודנטים טובים, במיוחד כשהיא אוניברסיטה ציבורית במצב כלכלי יחסי בריא (לאוניברסיטת טקסס הציבורית לא רק הון עצמי בהיקף השני בגודלו בארה"ב, אלא גם שדות דלק נרחבים במערב המדינה.)
קרב סטודנטים מתקדמים בירושלים, התמונה אפלה יותר. בשנים שלי בעברית נתקלתי בלא מעט תלמידי מ.א. ודוקטורנטים מוכשרים ורציניים. למרות זאת, החוויה האישית שלי הייתה, בסך-הכל שלילית. התחומים המרכזיים בהם אני עוסק – דמוגרפיה חברתית, סוציולוגיה של אפריקה – לא זכו בהרבה אוהדים בין הסטודנטים המתקדמים. אלה שכן התעניינו גילו במהרה שאין הרבה תמיכה מוסדית (קרנות, מילגות, וכולי). כך או כך התוצאה היתה זהה: בעת שעבדתי בעברית, סטודנטים מתקדמים כמעט ולא עסקו בנושאים אלה (ראו את טורה של אשירה מנשה בפקפוק 16 על הקשיים הרודפים את מי שמנסה בכל זאת).
כאן, לעומת זאת, יש גם התעניינות וגם תמיכה. מתוך ה-15-18 סטודנטים בכל קוהורט – שכל אחד מהם מקבל תמיכה כלכלית לארבע שנים – יש תמיד כמה שעוסקים במדינות מתפתחות, כולל אפריקה. דבר זה כבר השפיע עלי בכמה דרכים. דוגמה אחת, אני כבר חבר בוועדות הדוקטורט של שלושה תלמידים ( שניים העוסקים באפריקה, אחד באיידס) – כאשר בחמש שנותיי בארץ הייתי חבר בשתיים. דוגמה נוספת וחשובה יותר: בשנה הזאת כתבתי שני מאמרים עם דוקטורנטית. גם זה דבר שמעולם לא עשיתי בארץ (למרות שכתבתי מאמרים עם שני סטודנטים לב.א – שאחד מהם מסיים פה שנה א', והשני התקבל לשנה הבאה).
למה כאן ולא שם? סיבה אחת ברורה קשורה לחוסר חפיפה בתחומי מחקר. סיבה אחרת קשורה לנושא של מיומנויות. הדוקטורנטית איתה כתבתי כאן ידעה לא רק איך לייחס שאלה מחקרית לגוש תיאוריה ולבנות מאמר מחקרי – מיומנות יסודית שלא חסרה גם לסטודנטים מתקדמים בישראל. היא גם ידעה מעשית איך לשלב קבצים שונים של נתונים כמותניים, עניין ידוע הרבה פחות בארץ. בנוסף, היא גם הייתה בקיאה מספיק בחומר כדי להבין את המודלים (הסטטיסטיים) עליהם המלצתי, לעשות בהם שימוש, וכך לדחוף את המחקרים לכיוונים חדשים. השילוב בין שלושת הדברים הללו יצר מצב בו כדאי לשנינו לכתוב יחד.
הנסיון שלי בארץ היה אחר לגמרי. אני מבין למה, ואני לא רואה איך זה ישתנה: במחלקה קטנה עם בעיות תקציביות, המשלבת הרבה תחומים, קשה מאוד לבנות תכנית לימודים לדוקטורט שתספק מיומניות חדות ועדכניות לכל סטודנט בכל מגמה. זאת מגבלה מבנית. קשה להתגבר על דבר כזה.
אני משתדל לסיים עם מילים קצת יותר ביקרתיות על The University of Texas at Austin, או לפחות עם תלונות. קשה לי. אולי על הסטודנטים? לא. על חברים במחלקה (40+)? לא. תמיכה אדמיניסטרטיבית? לא. תמיכה אינטלקטואלית? לא. איזון בחיים? לא. בינתיים הכל טוב, אפילו מצוין.
ובכל זאת, כמובן, אני עוד מתגעגע קצת. לא ברור לי בדיוק למה. אבל ההרגשה קיימת, וטוב שכך. היא משאירה לי את התקווה שעוד אחזור להתלכלך קצת גם שם, בישראל.
1 מקום מגוריו של אלכס בארץ היה במצפה רמון, הצמודה להר כרכום (העורכים).
ד"ר אלכס ויינרב הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת טקסס שבאוסטין טקסס. תחומי ההתמחות שלו הם: אפריקה, בריאות ורפואה (עם התמקדות באיידס), דמוגרפיה ושיטות מחקר מתקדמות.