מאת: חיים נוי
אני שמח על האפשרות לשתף את קוראות וקוראי 'פקפוק' בקריירה האקדמית הקצרה והעקלקלה שלי, ובחוויותיי ממסלול זה, אף כי אם לומר את האמת, מבחינה פורמאלית אינני בוגר המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. את שלושת תאריי עשיתי בפסיכולוגיה, אך במהלך לימודי הפסיכולוגיה בתואר שני ושלישי בפסיכולוגיה קלינית בירושלים, נדדתי/נסחפתי לשיעורים במחלקה השכנה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ולשיחות, התרועעויות וחברויות עם תלמידים ועם מרצים. אינני יודע מה היתה הסיבה לכך. היו כוחות שדחפו וכוחות שמשכו: הפסיכולוגיה האקדמית הייתה (ועודנה) מאכזבת בגישתה ההיפר-אמפריציסטית: כמה קורסים, תרגילים, עבודת ומבחנים בסטטיסטיקה למתקדמים יכול לעשות מישהו שבחר בלימודי פסיכולוגיה כי רצה לשוחח עם אנשים על מצוקות חייהם? אבל גם מן השיעורים הקליניים הזיכרונות שיש לי עמומים ומרוחקים. משהו לא התחבר לי: לא עם הנושאים שלמדנו, לא עם חבריי לספסל הטיפולי, ולא עם מרציי ה(פסיכו)אנליטיים.
במבחינה אינטלקטואלית אני חושב שמתישהו ירד לי האסימון שפסיכולוגיה היא מקרה פרטי של מה שנקרא "חברה" או "תרבות", ועל אלה ניתן היה ללמוד בקלות במחלקה הסמוכה. וזאת, כאמור, עשיתי. מאוד נהניתי מהשיעורים של יורם (שהיה, במשותף עם עמיה ליבליך, מנחה עבודת הדוקטור שלי), זלי, אריק, דון, מאירה ועוד. השתתפותי בשיעורים לא רק הרחיבה את אופקיי האינטלקטואליים, אלא גם חיזקה את יסודות אהבת השפה ומחקרה, שהיו נטועים בי עוד מן התואר הראשון – אז למדתי גם מקרא ואהבתי פילולוגיה. כך שזה לא היה מפתיע שכתבתי את עבודת הדוקטור על סיפורים ונעזרתי בגישות ובהמשגות נרטיביות – שהיו ועודן תחום המחקר המרתק ביותר שאני מכיר, והתמקדתי בסיפורי המסע של תרמילאיות ותרמילאים ישראליים שטיילו באסיה ובדרום אמריקה. ניתחתי סיפורים אלה בעזרת גישות נרטיביות, ובהדרגה – במהלך עבודת הדוקטור וגם לאחריה (במהלך כתיבת A Narrative Community) – בעזרת גישות מופעיות (פרפורמטיביות). גישות אלה השלימו בצורה יצירתית את נקודת המבט הנרטיבית, והראו כיצד סיפורים אישיים הם טקסטים משמעותיים ומשאבי שיחה ביצועיים בפיהם של שחקנים חברתיים.
לאחר סיום עבודת הדוקטור, שנחוותה על-ידי כטירונות בלתי נגמרת, ביליתי מספר שנים מהנות בתקני פוסט-דוקטורט בחו"ל ובארץ, ולאחר מכן מספר שנים מהנות פחות בדיכאון קליני על כי אינני מצליח למצוא עבודה תקנית באקדמיה בישראל. בתקופה זו לימדתי כמורה מן החוץ באוניברסיטאות בירושלים ובחיפה, במחלקות לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, לתקשורת ולגיאוגרפיה. אכן, תחומי התמחותי רבים, או יותר נכון רב/בין-תחומיים, ועובדה זו הקשתה על קבלתי למסגרות בעלות מבנה תפקוד שמרני-מודרניסטי, כגון האוניברסיטאות בארץ. בירושלים לימדתי שיח, סוציולינגוויסטיקה וסוציולוגיה של תיירות במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וקורסים על מגדר וגבריות במחלקה לתקשורת.
במקביל לקיצוצים בהשכלה הגבוהה ולפיטוריהם ההמוניים של מורים מן החוץ, הלכה בשנים האחרונות תחושת הדיכאון והתרופפה בהדרגה, וזאת לא משום שראיתי אור בקצה מנהרה כלשהי או משום שדברי הנחמה והעידוד שהרעיפו עלי מכריי ומוריי עזרו. אלא דווקא משום שהיצירתיות האקדמית שלי, שבאה לביטוי בכמות ובאיכות פרסומיי לא נפגעה, והפתיעה ואף הפעימה אותי עצמי. הן בפרסומיי על התרמילאים והן בעבודותיי המאוחרות יותר על שיטות מחקר ניסיוניות, ובעיקר במחקר על שיח ומופעיות, הרגשתי/הבנתי בבירור כי כתיבה אקדמית – המקום, החוויה או איך שלא נגדיר או נמסגר את הדבר זה – היא ייעוד: היא באה לי בקלות, אני מוצא בה את קולי הצלול, ויש עמה הנאה רבה (עצם תהליך הכתיבה-ניסוח-עריכה וכולי, וגם, לא אכחיש, ההערות הנלהבות של הקוראים). אז היה לי ברור שיש (לי) דרך, והיתר כמו שאומרים – היסטוריה.
היסטוריה זו כוללת את התחלת העסקתי כמרצה מן המניין במכללת ספיר שליד שדרות, והשתלבותי המוצלחת (כך לפחות נראה לי) שם. המעבר למכללת ספיר לא היה קל, ועודנו מורכב. מה שהכה בי בביקוריי הראשונים במכללה היה ההטרוגניות של המרחב בו היא מצויה. בעוד שעברי האריסטוקראטי טמון בקומותיה העליונות של ספריית מדעי הרוח והחברה בהר הצופים, ואולי, ברגעים העממיים יותר, במזללות של הפורום, המרחב בו מצויה מכלת ספיר אינו טהרני, והוא כולל עוד כמה וכמה מוסדות המצויים בסמיכות אלה לאלה, ביניהם בית ספר יסודי ותיכון, מרכז אזורי למחול, מרכז אזורי לטיפול הידרותרפי ועוד, ולא ניתן תמיד לדעת היכן נמצאים.
גם אופי היחסים בין אנשי הסגל, ובינם ובין הסטודנטים, שונה מהותית מכפי שהורגלתי אליו. בסמסטר אחד קיבלתי יותר מיילים מסטודנטים – הכוללים תמונות, לינקים, בדיחות ומה לא – מאשר קיבלתי בעשור של הוראה באוניברסיטאות. אינני יודע מהי בדיוק הסיבה לכך. זוהי בוודאי הרוח החינוכית והאידיאולוגית המרשימה, המכוונת ומונחה מלמעלה, ויתכן גם שיש איזו נכונות ופתיחות הקשורות במיקום הפריפריאלי יחסית של המקום, ובהבנה שונה מעט של תפקידי המרצים והאחריות החברתית שלהם במוסדות אלה. אולי היו אלה גם התקופות עתירות הקסאמים שעשו את ההבדל – עת רצתי כל עוד רוחי בי לצד (ורצוי לפני) הסטודנטים למצוא מחסה כאשר נשמעו ההתרעות המצמררות של "צבע אדום".
כעת אני מסיים את הסמסטר הראשון בו אני מועסק במשרה מלאה. שכחתי את רוב האנגלית שידעתי לפני כן, אך כאמור, למדתי דבר או שניים חדשים. אני מקווה שכשהקורסים החדשים יעמדו על רגליהם, אוכל גם אני לשוב לסורי, ולמצוא את קולי במשפטים נפתלים באנגלית אקדמית.
חיים נוי
מרצה בכיר, מכללת ספיר