מאת: פרופ' גילי דרורי

יוזמתה של אוניברסיטת מלבורן לארח משלחת חוקרים מהאוניברסיטה העברית, בתמיכת אגודת ידידי האוניברסיטה באוסטרליה, נתנה לי הזדמנות להרהר בשאלות: איך מוצאים שותפים למחקר? מהו הניצוץ לשיתופי פעולה באקדמיה? על תהליכים אלה נכתבו תילי מאמרים במסורת המחקר החברתי של המדע. היוזמה האוסטרלית — אולי מבלי דעת — נערכה בדומה לניסוי של תהליך ניהול מחקר אקדמי.

האוסטרלים הזמינו 11 חברי סגל האוניברסיטה העברית, ממחלקות שונות ועם רקע דיסציפלינארי מגוון, לביקור בן שבוע. מנגד הם הזמינו עמיתים אוסטרליים ממגוון דומה. המארגנים הציבו תוכנית מסגרת שהייתה ערוכה לפי ארבעה תחומי תוכן: חדשנות, משפט כלכלי בינלאומי, בריאות ומחקר רפואי והגירה. בנוסף לכך הם גם יצרו תשתית תפעולית לקיום שיחה: מימון להבאת החוקרים ממקומות שונים אל אותו חדר דיונים, תכנית מפגשים ואירוח, וכמובן, קפה למכביר! 

אך האם זה התמהיל הנדרש לשיתוף פעולה אקדמי?

אחד ממארחינו האוסטרלים הציג עצמו שוב ושוב כשדכן: הוא ברר בני זוג פוטנציאליים, הציב בפניהם את המטרה, הביא אותם אל החדר לשיחה ומכאן והלאה השאיר הכל בידיהם. מהלך שכזה אינו זר לאקדמאים: אנחנו נוסעים בעולם ממפגש אקדמי אחד למשנהו ובכולם יש תמהיל גורמים דומה: חדר, קבוצת אנשים נבחרת ונושא שיחה נתון. גם ״השדכן״ אינו זר לחיים האקדמאים: לכל פאנל אקדמי יש מנחה שברר את המשתתפים וציוות, אם לא זיווג, אותם יחדיו. למרות שתבנית זו לחילופי מידע אקדמי שגורה כל כך, מפגשים אקדמיים נבדלים זה מזה במאפיינים מסויימים, שהם קריטיים לתהליך הנבטת שיתוף פעולה אקדמי פורה.

המודל ראשון הוא מודל הכנס (האמריקני כל כך) המציב שלושה, אולי ארבעה, דוברים נבחרים לאורך שולחן עם הנחיות להציג כל עבודת מחקר ב-15 דקות ולענות על שאלות המשתתפים. פאנלים שכאלה הם לרוב מואצים: אנחנו אומרים את דברנו (ולא באופן בו אנו שבעי רצון מכך שהוא ממצה דיו כדי לבטא את עומק עבודתנו), אנחנו מגיבים לשאלות אם בכלל נותר פנאי לכך, ואז כולם ממהרים לעזוב את החדר כדי להספיק להגיע לתחילתו של הפאנל הבא. כנסים אקדמיים שכאלה הם מקום טוב לחשיפה גופמניאנית של האני המחקרי, אך המערך שבו הם מתנהלים, גם אם הוא מאפשר מיקום החוקרים במרחב הדיסציפלינרי ומוסיף שורה ל-CV, אינו במהותו מאלו שמעודדים שיתוף פעולה.

כנגד מודל שת״פ זה עומד מודל הסדנא (workshop), המקובל יותר במפגשים אירופאים. במפגשי EGOS השנתיים, לדוגמא, כל קבוצת מתדיינים מונה כ-25 משתתפים וחברי הקבוצה מבלים את שלושת ימי הסדנא בשיחה. השיחה מבוססת על כך שכולם קראו את מאמריהם של כולם; והשיחה מכוונת במידת הנדרש על ידי המארגנים. כמובן שכאשר דיונים נמשכים שלושה ימים, יש גם הזדמנויות למכביר לשיחות קפה, ומעבר לכך. כל אלה בונים קשרים שמעצימים את התשתית הנושאית המשותפת וסוללים דרך להערכת השותפים באופן רחב יותר מאשר הופעתם, הפרפורמטיבית משהו, על במת הכנס.

אך לא די בכך. מתוך הערכה שהחירות הניתנת בפורמט הסדנא לבניית קשרים בין-אישיים צריכה להתרחב על מנת לאפשר גם הצמחתן של סוגיות מחקריות חדשניות, עלה לאחרונה המודל השלישי להנבטת שת״פ: מודל ה-"un-conference". מטרת המודל הזה היא להביא את האנשים הרלוונטיים (הגדרה רחבה ביותר של ״רלוונטיות״) לחדר אחד ולתת לחיכוך שנוצר במהלך האירוע להפיק ניצוצות שת״פ על נושאים שאפילו לא שיערנו בהיכנסנו לחדר. בעוד כל הגישות הן במהותן גישות של ארכיטקטורה חברתית, גישת ה- unconference מושתתת על מרחב חברתי פתוח ביותר הן ביחס למטרות והן ביחס לתהליך. ובעוד כל הגישות מבטאות את ההנחה שפוריות מחקרית היא תוצאה של שיחה מעמיקה, גישת ה- unconference היא מודל רשת לחדשנות מחקרית: תחומי הרשת נקבעים במידה מסוימת על ידי המארגנים, אך היווצרות הרשת — רשת של נושאים, רשת בין-אישית — מתגבשת רק במהלך המפגש.

מחקרים מצביעים על כך שחדשנות עולה מקבוצות הטרוגניות בהרכבן: אמנם צריכה להיות תשתית מושגית משותפת, אך כל השאר צריך להיות זר במידה שדורשת מאיתנו לצאת מקופסתנו ולו כדי להקשיב לרעיונותיו של השותף. כמובן, סוגי המטרות מנתבים אותנו אל מודל זה או אחר: שת״פ קונקרטי, מחקרי, צומח מהצבת מטרות ועבודה לקראת השגתן; שת״פ אינטלקטואלי, גם אם יהיו לו שלבים עתידיים מחקריים שיהפכו גם הם בעיתם לקונקרטיים, דורש ״בזבוז זמן יחדיו״ (״getting lazy together", בלשונה של עמליה אוליבר). אם כך, לא די באנשים בחדר לזמן קצוב ודחוס פעילות ולמטרה מוגדרת, אלא נדרש תכנון זמן לפטפוט, גישוש, שרבוט, הרהור והרהור מחדש. כל אלה חשובים, מתוך בטחון שחשיבה ״פתוחה״ ביחד היא שתביא לשת״פ פורה.

 והנה דוגמה מן החיים: אני כותבת שורות אלה במהלך טיסה, בדרכי למספר ימי עבודה עם עמיתי לפרוייקט מחקר שמתמשך (ומתקדם) לאורך שנתיים ויותר. במילים אחרות …we got very lazy together פגשתי את עמיתי הסדנא לפני מספר שנים: בילינו 3 ימים בדיונים על מאגר עבודות משותף, למדנו זה את עבודתו של זה, ניצלנו את הזמן הפנוי לשיחות (כמו-) חולין, ומכאן התגלגלנו להציב שאלות למחקר משותף. היכרות ואמון עומדים בבסיס שת״פ זה.

 המסע לאוסטרליה בנה תשתית שכזו של היכרות. שותפי למסע — עמליה אוליבר, מימי אייזשטדט,  ליאוניד בקמן, תומר ברודי, חוה גדסי, דן גלאי, גבי הורנצ׳יק, ליאור הרמן, טלי סיגל, ודני פלזנשטיין — התגלו כשותפים לשיחה וגם ל״בזבוז זמן יחדיו״. וכאן מתחילה הדרך.

 

* בעת ביקורי באוניברסיטת מלבורן, רואיינתי לתוכנית UpClose בנושא מחקרי על שיח זכויות האנוש בחוקותיהן של מדינות העולם (תוכנית 183).

http://upclose.unimelb.edu.au/episode/183-show-only-language-human-rights-national-constitutions