מאת: שירי קטלן

פייר בורדייה (Bourdieu) הכריז על הסוציולוגיה כ"מדע עוכר שלווה" (2005), דיסציפלינה שתפקידה לאתגר את המובן מאליו, לבקר את הנחות היסוד הבסיסיות ביותר ולחשוף המנגנונים החברתיים ההופכים את המובן מאליו ל"אמת". אך בעוד הסוציולוגיה יצאה במסע לחשיפת המובן מאליו במחוזות כמו דת, מגדר, פוליטיקה, אידיאולוגיה, רפואה, אופנה ועוד, שלוותם של המדעים  המדויקים לא הופרעה מכיוון שגם הסוציולוגים, כמו רובה המכריע של החברה, קיבלו את המדע כמיצג האמת, חופשי ממנגנונים חברתיים, אובייקטיבי ומרוחק. כך זכו המדענים, בעיקר באמצע המאה ה-20, במידה יוצאת דופן של חופש. הם מומנו בצורה נדיבה ביותר, ובכל זאת, כמעט ולא היו נתונים לביקורת חיצונית, זכות יתר שנבעה מהאמונה שרק כך יכול המדע לעשות את שלו. מנקודת מבט סוציולוגית מדובר בהישג מדהים לקבוצה אחת בחברה, שהצליחה ליצור מצב בו היא נתפסת כמשקפת את טבעו של העולם. אך למרות הצורה בה מצטייר המדע, הידע המדעי למעשה נתון לתהפוכות ושינויים תכופים. אם לוקחים עובדה זו בחשבון, לא ניתן להניח כי נכונותו של המדע היא שהביאה למעמדו יוצא הדופן. יירלי (2005 Yearley) טוען בספרו כי כאשר אנשים מנסים לעמוד על ייחודו של המדע ביחס לפרופסיות אחרות, הם מספקים שני הסברים עיקריים:

 

 הביסוס האמפירי של המדע:

הסבר זה טוען כי  הידע המדעי תלוי במערכת של תצפיות ומדידות. ואכן, הוכחות אמפיריות הן מרכזיות ביותר למדע, אך הן אינן ייחודיות לו. לכן השאלה אינה האם המדע אכן מבוסס על תצפיות מדעיות, אלא האם יש משהו בביסוס אמפירי זה שמבדיל את המדע מפרופסיות אחרות. נראה שהתשובה היא שאין. אחת הסיבות לכך היא שתצפית במדע אינה תוצר של ראייה בלבד, תצפית מדעית דורשת פרשנות. אך מעבר לכך ואולי חשוב מכך, המדע המודרני ברובו כלל אינו מתבסס על תצפיות ומדידות שמתבצעות על ידי בני אדם, רוב התצפיות המדעיות כיום נעשות על ידי מכונות. במובן מסוים אלו הן אכן תצפיות, אך התצפית במקרים אלה תלויה ברעיונות תיאורטיים שמוטמעים בטכניקות ובציוד ונלקחים כמובן מאליו.

לדוגמא, בשנת 1969 הפיזיקאי ג'וזף ובר  (Josef Weber)הכריז כי הצליח למדוד כמויות גדולות של קרינת כבידה  מהחלל דרך שימוש בגלאי שהוא עצמו המציא. מדענים מסוימים טענו כי ניתן לחזות את קיומם של גלים אלו דרך תורת היחסות הכללית, אך איש מעולם לא הצליח למדוד אותם. לאחר הכרזתו, מעבדות רבות החלו להצטייד באותו גלאי בו השתמש ובר לתגליתו, אך תהליך המדידה המורכב הביא לקשיים בשחזור ההישג. אחת הבעיות הייתה שחלק מהויברציות שנמדדו במכשירים היו כתוצאה מתופעות חשמליות, מגנטיות או סיסמיות. היה צורך לקבוע סף, אשר מעליו ניתן יהיה להגיד שהקרינה היא כתוצאה מכבידה ולא מתופעות אחרות.

אם כן,  כדי להחליט האם גלי הכבידה קיימים או לא, החוקרים היו צריכים לבנות תחילה גלאי אמין. אך כיצד ידעו האם גלאי הוא אמין? הם יוכלו להיות בטוחים שהגלאי אכן אמין, רק אם הניחו מראש את קיומה של הקרינה, ואז הגלאי שיצליח לקלוט אותה יחשב לאמין; וגלאי שלא קלט אותה ייחשב כלא אמין. מדובר, כמובן, בהסבר מעגלי – אם מניחים את קיומה של הקרינה, ניתן לקבוע סף מדידה שמאשר את קיומה. בעיה זו, אשר מכונה בסוציולוגיה של המדע "רגרסיית הניסוי" (experiment's regress), מאפיינת תצפיות מדעיות רבות. מעבר לכך, יש לזכור שכל תצפית היא נקודתית. אסטרונום אינו יכול לצפות בחלל כולו, ובטח שלא בכל ההיסטוריה והעתיד של החלל, וכך גם כל מדען אחר שאין ביכולתו לתצפת ולמדוד את כל המקרים בכל הזמנים. לכן בכל העשייה המדעית, גם אם בבסיסה תצפיות ומדידות, לתיאוריה יש מקום מרכזי.

 

השיטה המדעית:

קרל פופר (Popper Karl) לקח את החולשה הנובעת מהיותה של התצפית המדעית נקודתית וניסה להפוך אותה לנקודת חוזק. הוא הבין שלא משנה כמה הוכחות חיוביות יובאו לתיאוריה, הן רק פסיק לעומת כמות ההוכחות המפריכות הפוטנציאליות, וכל שנדרש בכדי להפריך תיאוריה היא הוכחה שלילית אחת. או, כפי שפופר מדגים, כל שצריך הוא ברבור אחד שחור כדי להפריך את הטענה כי כל הברבורים לבנים. לכן פופר שינה את הדגש ממציאת אישורים למציאת הפרכות, וכך הופך המדע לביקורתי יותר כלפי עצמו ושואף אמת יותר מכל דיסציפלינה אחרת. אך גישתו הפשוטה, במבט ראשון, של פופר התגלתה כמורכבת בהרבה. קודם כל, מכיוון שכל הפרכה לכאורה ניתן לתלות במדידות לא מדויקות, טעויות בניסוי וכדומה. מכאן שיש צורך בשיקול דעת כדי לקבוע האם ההוכחה המרשיעה היא אכן כזאת. אך גם אם  מתברר כי קיימות הפרכות, נראה שמדענים מתקשים להיפרד מתיאוריות ומוכנים לסבול אנומליות. לעיתים הם מספקים להם הסברים בדיעבד ומתאימים את התיאוריה לממצאים החדשים במקום לוותר עליה לחלוטין. לעיתים הקהילה המדעית מחליטה להתעלם מאנומליות, לפחות לאותה העת. תומאס קון (Thomas Kuhn) טען כי אנומליות "מאוחסנות" עד שנאספות מספיק כדי לאתגר את האורתודוקסיה המדעית.

ההבנה שיש לחקור את המדע כפי שיש לחקור את כל סוגי הידע החלה להתגבש בסוציולוגיה  בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עבודותיו של הסוציולוג הפונקציונליסט רוברט מרטון (Robert K. Merton), אך בחינה ביקורתית של המדע החלה רק בשנות ה-60, כאשר ההתפתחויות התיאורטיות החשובות התרחשו בשנות –ה-80, מאז שולטות בכיפה שלוש גישות מרכזיות לחקר המדע: ה-Strong Programme, ה-Empirical Programme of Relativism ו-Actor Network Theory:

 

The Strong Programme

ה-Strong Programme  היא גישה לחקר המדע שהציג דיוויד בלור David Bloor)) בספרו Knowledge and Social Imagery (1976).

ה-Strong Programme מתעקשת שיש להתייחס לכל סוגי הידע באותה צורה. לכן, על סוציולוגים לאמץ את אותם כלים אמפיריים בהם משתמשים לבחינת דת או אידיאולוגיה פוליטית לשם בחינת האמונות של אנשים לגבי המדע. הוא טוען כי יש לקחת בחשבון גורמים חברתיים כמו אינטרסים, אידיאולוגיה פוליטית ומאפיינים תרבותיים כאשר אנו בוחנים את המדע.

אחת הדוגמאות המפורסמות לעבודתו של בלור היא יישום ה-Strong Programme על דיסציפלינה שבדרך כלל נחשבת לבלתי חדירה לגורמים חברתיים – המתמטיקה. מטרתו כאן היא להראות כי אפילו נוסחאות, הוכחות או תוצאות שנחשבות לבסיסיות, מבוססות בעצם על הנחות מוקדמות. ההוכחה כי השורש הריבועי של שתיים הוא מספר אי רציונאלי יכולה לאבד משמעות במערכת מתמטית בה המושג של מספרים זוגיים ואי-זוגיים לא קיים. או ניתן לפרש זאת, כפי שעשו המתמטיקאים היוונים, שהשורש הריבועי של שתיים כלל אינו מספר. ולכן אפילו הפתרון של בעיה מתמטית יכול להיתפס כתוצאה של משא ומתן מורכב.

הגישה של בלור הפכה את כל סוגי הידע לשווים, ולמעשה רמזה כי המדע של היום אינו טוב יותר מכישוף, או סוגים אחרים של ידע ששלטו בעבר בכיפה. בעקבות ספרו של בלור התעוררה מחלוקת אשר הייתה בעלת סממנים היסטריים משהו. פילוסופים, מדענים, אנתרופולוגים וסוציולוגים רבים  קטלו והפריכו את עבודתו של בלור בכנסים ובביקורות. הוא אף מצא עצמו חולק במה בהרצאות עם פרה-פסיכולוגים והוזמן לכנסים פילוסופיים כמופע אימים אפיסטמולוגי. אך בסופו של דבר הטיעון שלו חדר, וה-Strong Programme הפכה להיות אחת התוכניות החשובות ביותר בלימודי הסוציולוגיה של המדע.

 

The Empirical Programme of Relativism

–ה-Empirical Programme of Relativism או EPR, שואבת רבות מן ה-Strong Programme. היא בוחנת מחלוקות מדעיות כצוהר לתוך העשייה המדעית, כאשר הטענה של חוקרי ה-EPR היא שמחלוקות אלו אינן מוכרעות על ידי המדע, אלא על ידי החברה.

אחת הדוגמאות המפורסמות של חוקרי הגישה היא מחלוקת מפורסמת מאמצע המאה ה-19 בין פאסטר ופושה (Pasteur ו-(Pouchet, שני מדענים צרפתיים ידועים שחקרו את תהליך היווצרות החיים. הייתה זו עובדה ידועה אז שעובש גדל על חומרים אורגניים כמו גבינה או ירקות. השאלה הייתה מאיפה הגיע העובש: האם הוא גדל מנבגים שנמצאים באוויר, ההסבר בו תמך  פאסטר, או האם צורות חיים מיקרוסקופיות אלו נוצרו באופן ספונטני, כפי שהאמין פושה. השניים החליטו להכריע את המחלוקת דרך ניסויים, אך המחלוקת נמשכה שנים ללא תשובה חד משמעית.

כיצד מגיעות בכל זאת מחלוקת מדעיות להכרעה? EPR טוענת שעל ידי גורמים חברתיים. במקרה שלפנינו, 'חבר מושבעים' מדעי שכינסה האליטה הפריזאית מהאקדמיה למדעים הביא את המחלוקת לסיומה בכך שתמך בגישתו שלפאסטר. אין זה הטבע שהביא לסיומה של מחלוקת מדעית זו, ההכרעה התקבלה בהצבעה. במקרים אחרים ההחלטה מתקבלת כתוצאה מתמרונים רטוריים, או דרך מניעת הזדמנויות מחקר לצד "שהפסיד". ברוב המקרים ההחלטה נראית הגיונית לאנשים שעשו אותה, אך, בסופו של דבר, מחלוקות מדעיות מוכרעות כי אנשים מחליטים (או שכופים עליהם) להפסיק לעסוק בעניין, ולא מכיוון שהטבע יוצא בהצהרה שלא ניתנת להפרכה לטובת אחד הצדדים[1].

 

Actor Network Theory

Actor Network Theory (ANT) פותחה על ידי קבוצת הוגים, ובראשם ברונו לאטור Bruno Latour)). תיאוריה זו בוחנת את התהליכים שמביאים להבנייתה של עובדה מדעית. הטענה הבסיסית של ANT היא שעובדה מדעית לא הופכת לכזאת ללא עזרתם של 'בעלי ברית' בתוך ומחוץ למעבדה.

לאטור מבטל את ההבחנה בין השחקן האנושי ללא-אנושי: חוקר עמית, ציטוט ביבליוגראפי במאמר, מנגנון שמפיק תמונה מיקרוסקופית, חברה שמוכנה להשקיע בפרויקט מחקר, וירוס שמתנהג בצורה מסוימת, המשתמשים הפוטנציאליים של חידוש טכנולוגי: כל אלו הם 'בני ברית' בתהליך ההפיכה של ממצאים במחקר לעובדה מדעית.

הדוגמא המפורסמת ביותר שבוחן לאטור היא מחקרו על חיסונים של פאסטר אשר מצא כי ניתן למנוע הידבקות במחלה באמצעות חיסון המופק באופן מלאכותי מחיידקים מוחלשים של המחלה עצמה. לאטור  טוען ש'נצחונו' של פאסטר לא היה תוצאה של גאונותו בלבד, אלא גם של רשת מורכבת של בריתות וכוחות שתמכו בו: רבים מעמיתיו התנגדו לתיאוריה שלו על מחלות מדבקות ומצאו את ההיפותזה שלו מגוחכת. אך הוא הצליח לתרגם חלק מהבעיות של החוואים הצרפתים של זמנו ל'מונחים בקטריאליים', וכך הציג את עבודתו כקריטית לאינטרסים שלהם. הוא אמר להם שאם ברצונם לפתור את בעיית האנתרקס, עליהם לעבור תחילה במעבדה שלו, וכך מעבדתו הפכה לנקודת מעבר הכרחית ופאסטר כבר לא היה לבד במאבק להכרה בממצאיו.  ממצאיו הוכרו לבסוף על ידי הקהילה המדעית, אך רק עשרים שנה מאוחר יותר. לאטור תוהה מדוע אחרי עשרים שנים של עוינות רופאים החלו לפתע לקבל את הממצאים בהתלהבות. הוא טוען כי הסיבה נעוצה ב'תרגום' של החיסון לסרום. כאשר פרסם פאסטר את ממצאיו, הרופאים התלוננו כי החיסון מונע מהם עבודה בכך שהוא מפחית את מספר המטופלים ויוצר תחרות עם מומחים להיגיינה ומחסנים. אך כאשר החיסונים תורגמו לסרום ניתן היה לשלבם בקלות בעשייה הרפואית מכיוון שהם הצריכו דיאגנוזה והתנהלות שהייתה דומה להתנהלות עם כל תרופה אחרת.

 אם כן, לדידו של לאטור  'נכונותו' של הממצא המדעי אינה הופכת אותו לעובדה מדעית. קבלתו של הממצא על ידי הקהילה המדעית, היא שמהווה את הגורם המכריע, זה שמפריד בין מחקרים שנשכחו למה שאנו מכנים 'ידע מדעי מוכח'.

 

ומה קורה עכשיו?

הסוציולוגיה של המדע כיום עוסקת רבות בנושאים הקשורים למגמות עכשוויות בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה. כך, למשל, עוסקים סוציולוגים של המדע בשינויים שהתחוללו באופיו של המדע בהשפעת הגלובליזציה, ובעקבות התפתחותן של תוכניות מחקר בינלאומיות (כדוגמת מאיץ החלקיקים ב-CERN). מחקרים מדעיים מסוג זה (הנכללים במה שמכונה Big Science), הכרוכים בארגון צוותים עצומים של מדענים, מהנדסים, טכנאים ומנהלנים, שינו לא רק את אופיו של הידע המיוצר על ידי הקהילה המדעית, אלא גם את מהותו של האתוס המדעי עצמו: החוקר היחיד כמעט שאינו מסוגל עוד לתרום תרומה משמעותית למחקר, והקריירה שלו תלויה לחלוטין בהשתייכותו לארגון. הגאונות האינדיווידואלית (של מדענים מסוגם של גלילאו, ניוטון, בויל ואינשטיין) אינה מהווה עוד את מוקד ההתקדמות המדעית, אלא היכולת לנהל פרוייקטים גדולים ולגייס להם מימון. בד בבד גדלה גם תלותו של המדע בתעשייה (ככל שהמימון המדינתי הולך ומצטמצם), וחוקרים רבים פועלים כיום כנציגיהם של תאגידים כלכליים (חברות התרופות, חברות ייצור המזון וכד'). סוציולוגים של המדע בוחנים את השינויים הללו במעמדו ובתפקידו של המדען, ואף בשינויים שהתרחשו בדימויו של המדע בעיני הציבור הרחב.

 

בורדייה, פייר (2005). שאלות בסוציולוגיה.  תל אביב: רסלינג.

 

לקריאה נוספת:

Bloor, D. (1976). Knowledge and Social Imagery. London: Routledge.

Bucchi, M. (2004). Science in Society: An Introduction to Social Studies of Science. London: Routledge

Collins, H.M. and Pinch, T. (1993). The Golem: What Everyone Should Know About Science. Cambridge: Cambridge University Press.

Daston. L. and Galison. P. (2007).  Objectivity. Boston: Zone Books.

Kleinman, D.L. (2005). Science and Technology in Society. Oxford: Blackwell.

Latour, B. (2005). Reassembling the Social:‎ An Introduction to Actor-Network-Theory . Oxford: Oxford University Press.

Shapin. S. (2008). The Scientific Life: A Moral History of a Late Modern Vocarion. Chicago: The University of Chicago Press.

Yearley, S. (2005). Making Sense of Science: Understanding the Social Study of Science. London: Sage.

 

# תודה רבה ליקי מנשנפרוינד על הייעוץ לכתבה.

 

שירי קטלן היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.